לקראת הסיבוב השלישי

נראה שאצל רבים נתפסת העברת המנדט ע"י הנשיא מנתניהו לגנץ, כעובדה פוליטית מוגמרת, ולא היא. אין מדובר בטקס למינוי ראש ממשלה, אלא באופציה לנסות ולהקים קואליציה. העובדה שגנץ קיבל אופציה ממלכתית זו אחרי נתניהו, פרושה שסיכוייו, במקרה הטוב, שווים לאלה של נתניהו. הסהרוריות המתלווה לאקט זה בציבור תומכיו הינה פנטסטית; אלמלא למדה מפלגת "כחול לבן" את הלקח המבזה של הכרזת ניצחון מוקדמת מהסיבוב הראשון של הבחירות, היו חבריה יוצאים במחול על ההישג.

כל אחד בדרכו הוא, מתבלבלים גם כתבים ופרשנים של אמצעי התקשורת בהבנת "ובהסברת" מהותו וחשיבותו המעשית של האקט הנשיאותי. כותבת על כך לילך סיגן¹: "עכשיו כשהמנדט עבר מידי הליכוד לכחול-לבן, מן הראוי לחזור אל המובן מאליו: פרט לממשלת אחדות על בסיס שתי המפלגות הגדולות, אין אפשרות לממשלה". בעיני זו טעות שמקורה בהתייחסות בלתי מציאותית לעולם הפוליטי שלנו ולפוליטיקה של רפובליקות בכלל. ממשלת אחדות היא פתרון תבוסתני מבחינה דמוקרטית, המעיד על מצב חמור של הדמוקרטיה במדינה הנזקקת לפתרון זה. בחלק מהמדינות שנקלעו לממשלות אחדות או מיעוט חוזרות ונשנות, היה הפתרון המהותי למשל שינוי חוקתי למשטר נשיאותי, שלרוב תיקן לפרק זמן ממושך למדי את המצב הדמוקרטי הרעוע.²

עניין המשפט התלוי ועומד נגד נתניהו, הוא "פיל מלאכותי" בחנות החרסינה של הדמוקרטיה הישראלית השבירה. כזה הוא גם החרם של ליברמן על החרדים וסירוב החרדים "לשבת" עם לפיד או סירוב נתניהו לקלוט את שקד בליכוד. כזה הוא, מסע הצלב של נאמני גנץ, להחרים את נתניהו הנתון בהליכים משפטיים, בניגוד לחוק המדינה ובטרם מוצה ההליך המשפטי. דומה שהשיטה הפוסט-דמוקרטית³ היא שמאפיינת את מרבית יריבי הימין - שום דבר ממה שהם עושים, איננו עומד במבחן דמוקרטי אמיתי והוגן ובכלל זה הרעיון ההזוי של ממשלת מיעוט, בתמיכת מי שאינם ראויים כלל לשבת בממשלה ישראלית. אם מוסיפים לכך את דבריה של הפרופ' רות גביזון, הקובעת בפומבי ובמפורש שבתנאים שיצרו הפרקליטות, המשטרה והתקשורת, אין סיכוי שנתניהו יזכה למשפט הוגן ואת המשך השרלטנות של הפרקליטות סביב "הרעש" ליד ביתו של שלמה פילבר, הרי שאנו כבר מזמן מעבר לגבולותיה של דמוקרטיה מתפקדת וסבירה.

פוליטיקה איננה אומנות השיווק, אלא אומנות עיצוב הדרך הלאומית כמו גם אומנות הנהגת העם בדרך זו. העובדה שיש במדינה מפלגות שונות, ועוד יותר מכך - גושים גדולים בעלי אג'נדה לאומית לעומתית, מעידה על אי-הסכמה ציבורית בשאלות יסוד ובנושאים מרכזיים. אין צורך בממשלת אחדות דווקא בכדי להידבר בין קבוצות בעלות דעות מנוגדות; ואכן ממשלת אחדות מובילה לשיתוק "מוסכם" של המדינה - באמצעות זכות הווטו המוענקת לכל צד "בשותפות". לא לכך זקוקה כיום מדינת ישראל. דרושות לנו הכרעות; דרושות לנו החלטות ברורות על מטרה ודרך ודרושה לנו מנהיגות שתפעל בנחישות והחלטיות להגשמתן. ממשלת אחדות היא כמעט ההפך הגמור מהן, למעט אם נקבע מראש שמדובר בממשלה זמנית, שתחליט מהותיות במספר נושאים מצומצם מוסכמים מראש ותעמוד לבחירות חדשות לאחר חלוף הפרק שהוקצה לכך; לא לזאת אנו זקוקים.

פוליטיקה איננה מענה לשאלה מי יפה או סימפטי יותר, ואיננה מענה לשאלה אילו עקרונות מתקדמים יותר או נחשבים יותר בעיני אבירי תקשורת בארץ או בחו"ל. היא מענה לשאלה מי מבין נכון יותר את האתגרים שבדרך ואת ציפיות הציבור ומי מנוסה יותר בהתמודדות מולם ומציע לשם כך את הפתרונות הנראים כמתאימים לצורכי השעה. על כך נקרא הציבור להכריע ולשם צריכות הבחירות להוביל. אם אינן מצליחות הן בכך, הפתרון איננו פניה מדרך המלך לדרך חתחתים, אלא הצגת הנושא שוב בפני הציבור ושכנועו להכריע בין החלופות המוצגות בפניו.

סוגיית הניסיון המוקדם של המנהיגות הלאומית רלוונטית מאוד דווקא לעת הזו, שמסתמנת להיות בלתי- יציבה ובלתי-רגועה. העובדה שבעבר מונו לתפקידים בכירים, אישים שהיו מעוטי ניסיון או חסרים אותו כליל, אינה הוכחה חיובית לשיטה; אולי דווקא ההפך הוא הנכון. בדיקת מקרים אלה "במבחן התוצאה" מאמתת לרוב את המסקנה הטבעית וההגיונית שניסיון הוא נכס ולא נטל וכי בכל מקרה של כשלון מנהיגותי, נושא הציבור בעיקר התשלום.

ממשלת אחדות היא פאטה- מורגנה; חיבור מלאכותי בין שתי השקפות מנוגדות עד מקוטבות ובין מנהיגויות, שמערכות היחסים ביניהן אינן יכולות להיות נינוחות (להבדיל מתרבותיות וחוקיות) משום שהן מייצגות אינטרסים מנוגדים במישורים המהותי והאישי גם יחד.

אסור לדמוקרטיה להידרדר למצב שמשימתה העיקרית, אם לא היחידה, היא סירוס מערכות הביצוע הלאומיות; דמוקרטיה כזו תתמוטט עד מהרה. כאשר הרכבת הלאומית מונעת ע"י שני קטרים המושכים בכוונים מנוגדים, התוצאה תהיה בלשון העם "פול גז בניוטרל" - בזבוז משווע של משאבים וזמן. עת הדיונים על הדרך והאופנים הראויים להשגתה, היא לפני הבחירות. כאשר הציבור "מתעצל", "מתמרמר" או "מפגין" במקום הלא נכון ובאופן פרימיטיבי את אי-שביעות רצונו מהקיים, בדיוק בשעה שניתנת לו ההזדמנות לומר את דבריו ולהכריע והוא נמנע מלהצביע ולמלא את חובתו האזרחית, מותיר הוא את ההכרעה בידי אחרים ולרוב מניח להשקפות המנוגדות לשלו לגבור עליו. השגיאה הלוגית במקרה כזה היא האמונה שבאין הכרעה ברורה, תקום ממשלת אחדות שתשריין את מה שניתן להציל מהשקפתו. זו הדיס-לוגיקה האמיתית העומדת ביסוד החשיבה התומכת בממשלת אחדות. בפועל, הדבר אינו מתממש.⁴ הכוח החזק בממשלת אחדות הוא שקובע את הדרך, אך במקום לעשות זאת ביעילות, בחסכון, במהירות ומתוך זיהוי ברור וחד של האחראים להצלחות ולכישלונות, מתרחש הדבר בדרך הכי פחות ראויה ורצויה.

ההנחה שממשלת אחדות משפרת את האווירה, גם היא פאטה מורגנה. הכרעה ציבורית במשטר דמוקרטי מחייבת קבלת הדין על -ידי כלל הציבור, שאם לא כן, זו אנרכיה ולא דמוקרטיה. באין הכרעה, המאבק נמשך, הניגודים ממשיכים להתחדד, הוויכוח הופך לעיקר והמעשה לתפל ומוקד תשומת הלב הוא לא בהכרעה שכשלה, אלא בזו שתצטרך לבוא תחתיה כהזדמנות אחרונה אולי "להציל את האינטרסים הפרטניים".⁵

לאור המבחנים שבדרך, כל האמור לעיל על הצורך להימנע מממשלת אחדות וללכת להכרעה ציבורית ברורה, מתחדד; דווקא בשעת חרום לאומית אין צורך בממשלה מסורבלת ומסורסת. לשם כך יש צורך בהרתמות הציבור לפעולה תחת מנהיגות אחת ברורה ואפקטיבית שנבחרה באופן דמוקרטי.

ממשלת אחדות אינה מרפאת קרעים חברתיים; היא תולדה שלהם.