אבו בכר אל-בגדדי "יילל ובכה וצרח כל הדרך", אמר שוב ושוב הנשיא דונלד טראמפ, כאשר תיאר לפני שבוע את חיסולו של מנהיג דאעש. הבעיה היא, כותב ניו-יורק טיימס, שאיש מלבדו לא שמע יללות ובכי וצרחות. לא שר ההגנה, לא ראש המטות המשולבים, לא מפקד פיקוד מרכז ולא ארבעה קציני פנטגון שדיברו עם העיתון.

פקיד אמריקני, המכיר היטב את פרטי המבצע, ביטל את דבריו של טראמפ כהצגה גרידא. פקיד בכיר אחר אומר: "אני לא יודע מאיפה הוא לקח את זה. זה נשמע כמו המצאה". המזל"ט שאת הצילומים ממנו ראה טראמפ בחדר המצב לא שידר אודיו. הבית הלבן לא סיפק הוכחות שיתמכו בגרסתו של טראמפ. הדוברת סטפני גרישם דחה "נסיונות להוציא מהקשרם פרטים הקשורים למותו" של אל-בגדדי והוסיפה: "אי-אפשר פשוט לשמוח על מותו של טרוריסט, רוצח ואנס?". כאשר נשאלה על תיאור זה שסיפק טראמפ, סירבה גרישם להתייחס לפרטים מבצעיים על החיסול.

יש מי שהמצאתו זו של טראמפ תדהים אותו, אבל היא לא ממש מפתיעה לנוכח הרגלו במשך שנים להמציא אנשים ואירועים שאינם קיימים, טוען הטיימס. הגמישות של טראמפ עם העובדות מובילה אמריקנים רבים, כולל תומכיו, פשוט לא להאמין לו. ואולי הדבר המשמעותי ביותר הוא כמה מעט תשומת לב ניתנה לתיאור הזה של אל-בגדדי מפיו של טראמפ. דבריהם של נשיאים קודמים נבחנו בקפדנות; אצל טראמפ, הבלוף הנוכחי מפנה במהירות את מקורו לכזב הבא.

ההשוואה המתבקשת היא להודעתו של הנשיא ברק אובמה ב-2011 על חיסולו של אוסמה בן-לאדן. אובמה מסר פרטים מעטים מאוד והותיר את המלאכה לאנשי הפנטגון. גם הוא ספג ביקורת על חוסר דיוק: הוא אמר, כי בן-לאדן נהרג "אחרי קרב יריות". למעשה, נורו לעבר "אריות הים" יריות בודדות בתחילת הפשיטה ובן-לאדן עצמו לא ירה אפילו כדור אחד. הבית הלבן ייחס את הטעות לבלבול באיסוף העובדות בזמן אמת.

איש אינו חולק על הגדרתו של אל-בגדד כפחדן, לאחר שהתאבד בפיצוץ חגורת נפץ והרג שתיים מנשותיו ושלושה מילדיו. איש בוושינגטון לא ביכה את מותו, זה ברור. אבל דומה שכל זה לא הספיק לטראמפ, ממשיך הטיימס. הוא השתמש שש פעמים במילה "מיילל", חמש פעמים במילה "בוכה" וארבע פעמים במילה "צורח". התיאור הזה, עליו חזר חלקית בסוף השבוע בעצרת בחירות, אילץ את בכירי הגנרלים שלו להתפתל כדי שלא לומר שהוא משקר.

שר ההגנה, מייק אספר, וראש המטות המשולבים, מארק מיליי, אמרו שאינם יודעים על פרטים אלו, אך הוסיפו, כי ייתכן שטראמפ שמע אותם ממפקדי החיסול. הם לא הסבירו, כיצד ייתכן שהנשיא שוחח במישרין עם מפקדים בשטח בלא שראשי הפנטגון ומפקדי הצבא יידעו על כך. מפקד פיקוד מרכז, קנת מקנזי, שהחיסול היה באחריותו, אמר, כי המעשה האחרון של אל-בגדדי – התאבדות עם ילדיו – אינו זקוק לפרשנות נוספת. "אני לא יכול לאשר דבר נוסף לגבי השניות האחרונות שלו", אמר לגבי היללות והצרחות והבכי.

לטראמפ היה תמיד דמיון פעיל, בנושאים גדולים וקטנים כאחד. כאיש עסקים הוא התחזה לג'ון ברון וטען שהוא דוברו של עצמו. הוא חזר שוב ושוב על השקר כאילו אובמה נולד בקניה. הוא טען שראה "אלפים על אלפים" של מוסלמים מריעים בניו-ג'רזי ב-9/11. הוא טען, כי ידיד בשם ג'ים סיפר לו על שקיעתה של פריז. הוא טען שראש תנועת הצופים התקשר אליו כדי לשבח אותו על נאומו בג'ימבורי. כל אלו לא היו ולא נבראו.

ספירה מתמדת של וושינגטון פוסט הגיעה ל-13,000 פרטים כוזבים, שקריים או מטעים שמסר טראמפ מאז נכנס לתפקידו. הציבור שוב אינו מופתע. סקר מחודש מארס העלה, כי רק 19% סבורים שטראמפ תמיד אומר את האמת, בעוד 40% אמרו שהוא אומר את האמת רק מדי פעם, ו-41% - שאינו אומר אותה אף פעם. וזה אומר, שרבים מתומכיו מסכימים שהוא משקר, לפחות מדי פעם.

רצונו של טראמפ לתאר את אל-בגדדי במילים משפילות אולי נובע מתחושת גועל אמיתית כלפי הטרוריסט האחראי למותם של רבים כל כך, מסביר הטיימס. טראמפ אמר שאיש אינו צריך לראות את אל-בגדדי כגיבור – אמירה שכל איש ממשל אמריקני מסכים איתה. והתיאור הכוזב של מותו עשוי שלא ליצור תגובת-נגד כפי שיש החוששים, משום שלא היה סביב אל-בגדדי פולחן אישיות העשוי להוביל כעת להקצנה נוספת של דאעש. ההשלכות השליליות הן כלפי ארה"ב עצמה: הפיכתו של ניצחון מרגע של עוצמה לרגע של פגיעה באמינות.