|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
אכיפה היא גזירת דין על-פי מסקנות הנובעות מעובדות שנאספו בקפידה מתוך חיפוש האמת. הפללה היא ליקוט עובדות מונחה-מטרה, המבקש לבסס באמצעות נתונים סלקטיביים או חלקיים תוצאה משפטית ממוקשת מראש. "שלטון חוק" הוא למעשה שלטון בית המשפט - מושג מסולף. חוק הוא האמצעי בו משתמש הריבון הפוליטי בכדי להגדיר את האופן בו הוא מבקש לקיים את סדרי החיים והממשל במדינה
|
|
חיות. גישה פטרנליסטית [צילום: אבשלום שושוני/פלאש 90]
|
|
|
|
|
צפיתי (30.10.19) בטלוויזיה בדבריו של שר המשפטים, ולאחר מכן (31.10.19) ב"קטעים נבחרים" מהטפת המוסר התיקנית של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת חיות, לציבור, על-רקע הביקורת החריפה של השר על הפרקליטות שאותה עוטפת, לא במקרה, הנשיאה בהגדרה "מערכת שלטון החוק". אני כופר בהגדרה זו, שבה אני רואה את אחד מסלעי המחלוקת הציבורית המהותית, הקיימת בשאלת מקור הסמכויות והפרדתן בין הזרוע המחוקקת לזרוע השופטת. נאום שר המשפטים, חלק גדול מהתגובות התקשורתיות עליו ולבסוף נאומה של חיות - מחייבים דיון מעמיק ודחוף בעולם המושגים המעוות הרווח בחברה הישראל בשאלות: מהו "שלטון החוק", מי עומד בראשו, מהם מרכיביו ומה מערכת היחסים ביניהם, תי משפט הוא משפט ומתי, כדברי נביאי ישראל הוא הופך למשפח?
אנסה לעמוד בקצרה על משמעות חלק מנושאים אלה. לטעמי יש להתחיל את ההבהרה בשאלה מה אנו מבינים כאשר הדובר(ת) אלינו משתמש(ת) במושג "שלטון החוק"? אם ניטול כדוגמה אקטואלית את דבריה האחרונים של חיות בנושא זה, "שלטון החוק" הוא למעשה שלטון בית המשפט. דבריה נעדרים הסבר אחר ולעומת זאת אינם חסרים את ההדגשות החוזרת ונשנות על פגיעה אפשרית בבית המשפט, קרי: בית המשפט העליון, ומערכת התביעה הכללית.
מכאן למדים אנו כי היא איננה מוטרדת כלל מהשאלה מהו מקור הסמכות של בית המשפט העליון - לדידה זו עובדה מוגמרת: המקור הוא בית המשפט עצמו. היא אינה מוטרדת מטיב עבודתה של מערכת התביעה הכללית, גם עניין זה לדידה ברור מאליו - היא חסרת דופי ואינה זקוקה לתיקונים אירגוניים או אורגניים. לעומת זאת היא חרדה מאוד לשימור האוטונומיה האבסולוטית שבידיה ובידי שותפיה בפרקליטות, אעל-פי שאין היא מעוגנת ותחומה בחוק מפורש. אבירי המשפטוקרטיה רשאים להחליט על גורל בני אדם, בחדרי-חדרים, בתהליכים בלתי-שקופים, בלתי-מבוקרים ושרירותיים, על-מנת להשיג את העדויות וההוכחות הדרושים לעיצוב כתב אישום, שיש לו "סיכוי סביר" להביא להרשעה. הם רשאים לפסוק לפי ראות עיניהם ללא סמכות של נציגי ציבור בלתי תלויים בהם לחלוק על הפסיקה או לערער עליה, או לערער על החלטות המחוקק עצמו שהוא מקור סמכותם. הוא מאידך אינו רשאי לחלוק על דעותיהם או קביעותיהם לגבי מה ראוי לחברה בה הם מתפקדים. לדידם, המחוקק הוא גורם אקס-טריטוריאלי עקר. סביר שבטחונה המופלג נובע בין היתר מהעובדה שבראש הפירמידה ניצב כיום בפועל בית המשפט והרי היא בית המשפט. כלומר, הנשיאה סומכת על עצמה. אבל, האם גם אנחנו, הציבור הרחב, סומכים באופן עיוור עליה ועל שותפיה "לשלטון החוק"? זו שאלת "מיליון הדולר" שהתשובה שנותנת עליה הנשיאה חיות מדאיגה הרבה יותר מהביקורת המתגברת על המערכת שהיא עומדת בראשה.
כמי שמנוסה מאוד בתהליכים אלה והשלכותיהם, חייב הציבור לשאול את עצמו אם הוא מקבל גישה פטרנליסטית זו. לצערי, על-פי ההתנהלות עד כה, חוששני שכן, משום שלכך "אולף" ע"י בית המשפט ותומכיו בדור האחרון. אני, לעומת זאת, כופר בה מכל וכל משתי סיבות: א. מבחן המעשה: - הפרקליטות לדורותיה אינה עומדת בו - באופן בו היא מנהלת את תהליכי החקירה ואימות הראיות - ואינני מתכוון רק לפרשות נתניהו. ב. מבחן היושר וההגינות - עמידה קפדנית ועיקבית על ההבדל המהותי שבין בדיקה לקנוניה לצורך הפללה. את הנימוק הראשון קל יחסית להבין; השני מתייחס להבדל שבין בדיקה נטולת פניות (אג'נדה מוקדמת) המתבצעת מתוך היחשפות למציאות מעוררת שאלות, במטרה לברר את העובדות ולגזור מהן מסקנות, לבין בדיקה יזומה, המבקשת להשיג ראיות לסיפור מעשה "ידוע מראש", במטרה לבסס את סיפור המעשה באמצעות תוצאת הבדיקה. במילים אחריות: קשירת קשר להפללה. כבר שַנִינו שהכוח משחית; האם הוא משחית רק פוליטיקאים? - בפירוש לא. הוא משחית בני אדם שאיבדו את הפרספקטיבה האמיתית בין מה שהם אמורים לעשות בתוקף תפקידם הציבורי למה שהם עושים בפועל.
אני סבור שהשימוש המופרז בעדי מדינה, למשל, הוא חלק מתהליכים אלה. עם כל ההבנה לצורך, לעתים, בעדי-מדינה, כאשר מוחקים את המילה לעתים מהלקסיקון הביצועי, הופך החשד לחשש ודאי. אני מוטרד ביותר מהפרקטיקה, בה מחליטה הפרקליטות, על דעת עצמה, להגדיר וריאנטים חדשים של עבירות צווארון לבן, כפי שעשתה למשל בפרשיות 2000 ו- 4000 של נתניהו. מי קבע שהפירוש שנותנת הפרקליטות לעבירות מסוג זה, אכן נורמטיבי? מי קבע שדווקא מקרה רה"מ הוא נקודת התחלה ראויה? מי קבע שעשרות מקרים אחרים שהתנהלו באותם ערוצים ובמזמן מקביל, אינם חמורים יותר או חמורים לפחות באותה מידה, אבל לא זכו ליחסי הציבור המפותחים שהעניקה הפרקליטות, בסיוע המשטרה, לתיקים אלה? ומאחר שמדובר בתחום חדש, אולי משטר ההדלפות שהתירה הפרקליטות הוא אנטי-תיזה לייעוד שנקצב ליוזמה החדשה? מכאן שעברנו מהשלב בו בית המשפט קובע את גבולות סמכותו, בוחר את שופטיו ומבקש לנטרל את המחוקק ע"י פסילה מפוקפקת של חוקים (ולאחרונה גם הרים יד על חוקי-יסוד), למצב בו גם הפרקליטות הופכת לאוטונומיה ריבונית בתוך המדינה הריבונית כביכול. זהו בעליל פירוש אנטי דמוקרטי ומסוכן.
בשנתיים האחרונות קיימת התעוררות ציבורית בשאלות אלה. בדמוקרטיה עמדות הציבור באות לידי ביטוי בשתי דרכים עיקריות: בחירות ותקשורת חופשית. בחירות אינן מאפשרות הצבעה ישירה בסוגיה זו, ודעת הציבור נטמעת ב"חבילה" הכללית של עמדות והשקפות שהמפלגות העיקריות מציגות במצעיהן. כיום כשעניין זה משקף יסוד מרכזי במשבר דמוקרטי חמור של הדמוקרטיה הישראלית, נותרת התקשורת כערוץ התגובה העקרי הפתוח לתגובת הציבור. אולם התקשורת הקיימת כיום, מהווה חלק מהמשבר הדמוקרטי הכללי; היא איננה חופשית ואובייקטיבית, לעיתים קרובות איננה דוברת אמת, מייצגת אג'נדות סקטוריאליות ונשלטת ע"י הכסף הגדול. במציאות כזו אין היא נתפסת ע"י הציבור כמקור רציני להבעת או ספיגת עמדות פוליטיות אמינות. לעיתים היא מצליחה לשקף מגמה או נטייה, אך אלה מיטשטשות בהליך הבחירות מסיבות שונות, וכידוע הבחירות הן שמכריעות.
כמסקנה מהאמור לעיל אני מבקש לטעון שאין בנמצא "שלטון החוק". החוק איננו ישות אוטונומית או ריבונית, אין לו רצון אוטונומי ואין הוא שולט ישירות או באמצעות נציגים "נבחרים". עם זאת, אפשר מאוד, שנציגיו - האנשים המשתמשים בו מתוקף תפקידם הציבורי - מבקשים גם לשלוט בנו באמצעותו.
חוק הוא האמצעי בו משתמש הריבון הפוליטי (העם באמצעות הכנסת הנבחרת) להגדיר את האופן בו הוא מבקש לקיים את סדרי החיים והממשל במדינה.
הריבון הוא מקור הסמכות בדמוקרטיה ואין סמכות גבוהה משלו. מקורות פילוסופיים, השואבים השראה כנראה מאלי הצדק האבסולוטי, מלמדים אותנו שיש גם מושגים מקבילים לריבונות העם כגון "הצדק הטבעי של היחיד", ומושגים אלה מספקים למערכת המשפט מקור סמכות, שממנה גוזר שלטון (בית) המשפט עליונות על הריבון הפוליטי. אלא שמדינה דמוקרטית היא מוסד פוליטי וככזו איננה מכירה בריבון חיצוני או מקביל. מערכת פוליטית חייבת לקיים איזון מורכב בין זכויות הפרט לבין זכויות כל הפרטים האחרים, או הציבור. אין מצב שבו לא תהיה זכות וטו לרשות הריבונית על רשויות אחרות; מצב כזה הוא אנרכיה. אם הבחירה שלפנינו היא בין מערכת המשפט הממונה והלא נבחרת ע"י הציבור, לבין הכנסת הנבחרת - לדידי, הכנסת היא בעלת זכות הוטו. הניסיון ל"גנוב" סמכות זו מהכנסת באמצעות פרשנויות "חופשיות" של שופטים, מכובדים ככל שיהיו, היא בלתי נסבלת ודורשת תיקון מהיר וחד-משמעי. ארה"ב שנתקלת באותן סוגיות, פתרה אותן, תחת אילוצי החוקה (שאינה קיימת אצלנו ובדמוקרטיות נוספות), באמצעות מנגנון בחירת השופטים לבית המשפט העליון לחוקה. אינני רואה בכך פתרון ראוי למדינת ישראל. בפועל זו חולשה בסיסית ואינהרנטית בשיטה האמריקנית, שנחשפה בדיונים על מינוי השופט העליון ברט קוואנו, המובילה לכך ששיקולים חשובים בבחירת שופטים חדשים לבית המשפט העליון הן השאלות אם המועמד 'ליברל' או 'שמרן', ומי שולט בעת הבחירה בקונגרס. שופטים אינם מחוקקים ולכן בחירתם חייבת להישען מצד אחד על ידיעותיהם בתחום החוק, ביצועיהם כשופטים זוטרים ויכולתם לתפקד ביעילות, ומן הצד השני למעט בשגיאות אנוש וקיפוח נאשמים בעיצוב פסק הדין ובכפוף לכוונת המחוקק.
זרמי המעמקים במערכת הבחירות הנוכחית המתמשכת, כורכים יחד לקחי משפטים מפורסמים מהדור האחרון, פרשיות שלא התנהלו בהתאמה עם ציפיות הציבור והמידע שנחשף לו במהלכן ומקרים נוספים שנמצאים בעיצומם של תהליכי חקירה וגיבוש העמדות המשפטיות. המשותף לכולם הן עדויות רבות על מידת הספקנות וחוסר האמון של הציבור בטיב פועלה או כשירותה של המערכת במסגרתה הם מתפקדים - וכאן טמון הכלב.
"מערכת שלטון החוק" (להבדיל מ"שלטון החוק") מורכבת מהמוסדות הבאים: הכנסת וועדת החוקה, מערכת בתי המשפט (ביקורת המעשה השיפוטי), הפרקליטות והתביעה הכללית, המשטרה - חקירה ואכיפה, שר המשפטים, קיביצרים - כל השאר - ובראשם האקדמיה והלשכה הסטטוטורית של עורכי-הדין. זו אכן מערכת ולכל רכיב בה תפקיד או משימות משלו. חרף העובדה שערוב תחומים מביא לפעמים להתייעלות אופרטיבית ולשיפור זרימת המידע בין חלקי המערכת, אני סבור שבמקרה זה דווקא הפרדת רשויות היא הגישה העדיפה והנכונה. כאשר קיים חשש לרקימת קנוניות, כשהמחלוקת הפוליטית בעיצומה והחשדנות גוברת, כאשר מחפשים פתרונות לדילמות דמוקרטיות באפלולית לשכות החקירה המשטרתיות, אצל התובע הכללי ובאירגונים והתארגנויות אד-הוק לעניין זה, ובבית המשפט אפשרית אג'נדה משלו - הפרדת רשויות והגברת החשיפה של התהליכים לאור השמש ובקרה אפקטיבית, הן השיטות הטובות וההוגנות ביותר לניקוי האורוות.
|
|
1. העובדה שהכנסת כושלת כבר זמן רב במימוש אחריותה וסמכותה זו, היא אחת הלקונות החמורות בדמוקרטיה שלנו, ולכן אחת הסיבות העיקריות למשבר הקיים.
|
|
| תאריך:
|
03/11/2019
|
|
|
עודכן:
|
03/11/2019
|
|
רפי לאופרט
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
עובד 1
|
3/11/19 13:50
|
|
|
|
2
|
|
באום
|
3/11/19 18:38
|
|
|
|
3
|
|
בני בנקר
|
4/11/19 23:28
|
|
|
|
4
|
|
אלי נמט
|
5/11/19 06:32
|
|
|
|
|
|
רפי לאופרט
|
5/11/19 18:45
|
|
|
|
5
|
|
שמחה חן
|
5/11/19 18:35
|
|
|
|
|
|
רפי לאופרט
|
6/11/19 06:53
|
|
|
|
|
|
יהודי מפוכח
|
6/11/19 19:01
|
|
|
הָבָה נִמְצָא הָאִישׁ הַצַּדִּיק בְּדוֹרוֹתֵינוּ
|
|
|
|
|
הקומדיה המוסיקלית "אפס ביחסי אנוש" בביתו המחודש והנוצץ של תיאטרון בית לסין בדיזנגוף, לבטח תהיה להצגת-קאלט. יצירתו של אורן יעקובי על בסיס הסרט המצליח, היא משהו בפני עצמו: יצירה המעבירה ביקורת מושחזת על מצב הבנות המשרתות בצבא והיחס כלפיהן - דבר שלא השתנה כמעט מאז קיים צה"ל. הבימוי הנפלא של עידו רוזנברג עם המוזיקה והשירים של עילי בוטנר סוחפים את הצעירים. הנוכחות בכל דקה של הכוכבות הצעירות המתסיסות ומרגשות ביותר והכוריאוגרפיה היפהפיה של עוז מורג - מעניקים לצופים חוויה מענגת במיוחד.
|
|
|
|
|
אנחנו כבר מורגלים בתעתועיו של ביבי וכבר ראינו לאיזה שפל הוא מוכן לרדת בכדי להחזיק עוד קצת בהגה השלטון ובעיקר בתואר "ראש הממשלה", לגור בבלפור מוקף חנפנים ומאבטחים, לעופף מדי פעם בטיסות יקרות ומיותרות אל מנהיגי עולם (היום הוא מתהדר במטוס חדש, עם או בלי מיטה לגברת) ולהתהדר בקרבתו המדומיינת אליהם, עד שהוא חש עצמו כאילו גם הוא מנהיג מעצמה גדולה.
|
|
|
|
|
בלילה בו נרצח יצחק רבין נוחו עדן, נולדה הקונספירציה, לא אחת, הקונספירציות, שתבעו מן הציבור להשתכנע כי מה שאירע לעיניו איננו אלא מציאות מדומה-היום אומרים אלטרנטיבית- והונאה בקנה מידה חובק עולם המשטה בתמימי הארץ ובתמימים באשר שם הינם. האמת האחת, המוסכמת, הייתה ועודנה כי המת הוא רבין. גם לזה יש כבר חוברי חבר ויידעונים המטילים בכך ספיקות בסתר. הקונספירציות היצירתיות עתירות הפנטזיה כמו קדמו לרצח עצמו. הן היו מוכנות, אם לא בנרטיב המדויק, ברוחן. החיים, כבר אז לפני קרוב לרבע מאה, תעתעו בכל. אנשים ניצבו מול מציאות שהם יצרו ויידו בה בליסטראות. כיכר הייתה חזית. הסתה - מלחמת מצווה. העבר היה בגידה. העתיד שוד. ההיסטוריה הוקעה כמסכת של שקרים מטעם והמצור על המחר היה בוטה ומחוצף. שיר השלום היה פגני, עבודה זרה בריש גלי. הכדורים היו סרק סרק. המוות, כתב אשמה על החיים, הרצח עצמו קונספירציה של הימין להוציא את השמאל מכלל ישראל, של השמאל להוציא את הימין מכלל ישראל, ניסיון חיסול המוני,הדדי, של הכל בכל. יגאל עמיר כבר לא היה ולא נברא אלא משל היה. בליל הרצח עצמו כהר. "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", כבר הייתה לווידוי כוזב.
|
|
|
|
|
והשבוע על הימצאות הכוכב מרקורי בנסיגה במזל עקרב. כוכב התקשורת מרקורי נמצא בנסיגה במזל עקרב ויימצא שם עד לתאריך ה-21.11.19. המזלות שיחושו בצורה החזקה ביותר את השפעת הכוכב יהיו המזלות הבאים: עקרב, שור, דלי, אריה, תאומים וטלה. שאר המזלות יחושו בכך דרך קירבה לאנשים אחרים, אך לא באופן אישי מדי. גם בסיום תאריך הנסיגה הרשמי ייקח עוד כמה ימים ולעיתים עד כשבוע, עד אשר דברים יחזרו למסלולם הרגיל.
|
|
|
|
|
