הדרת הקול

קשה לי עד למאוד להבין את מערכת שיקוליו של הרב פירר שהביאו אותו ל'בקש' כי באירועי ההתרמה למפעל חייו לא יישמע קולן של נשים מעל לבמת האמנים האורחים. אני נוטה לשער כי לא הכל משתקף בעובדה החותכת כי אכן רצונו זה היה כבודו. לאירוע מושקע כל כך קודמות התייעצויות, מועלות הצעות, נשקלות חלופות, ומצטרפים שיקולים של בעלי עניין כזה או אחר, ומי יודע מה ומי אחראי להחלטה שמוכרחה הייתה לעורר מחלוקת מעצם הווייתה. אבל, אלה הרהורים שאינם משנים את המציאות. הרב פירר עומד מאחוריה, ואודה, אני מתקשה להבין, למה, לדידו, ואיך לדידו, קשר את הפנייה שלו לציבור הרחב לתמוך בעמותה אותה הוא מוליך ומביא שנים ארוכות לשם שמים, לשם רווחת נזקקים, לשם קידוש הצדקה כערך המעלה את האדם באשר הוא אדם למדרגת מופת.

אין בכאן הדרת נשים. האירוע איננו אירוע של הפרדה. אנשים ונשים כאחד יישבו באולם ויאזינו למופע האמנותי. תזמורת שתנגן תהיה תזמורת של נגנים ונגניות. העמותה מגישה סיוע לכל נפש, אין בה מדורים לגברים לחוד ולנשים לחוד. מה שהודר הוא הקול של האישה. אי-אפשר שהרב פירר לא העריך שהדרה כזאת איננה סבירה. מבחן הסבירות הוא מבחן ציבורי רב תושייה. הוא איננו נוגע לסבירות האיסור של קול באישה. במארג של הלכות הנשענות על פסיקה של סמכויות רבניות מובהקות אין הרואים עצמם כפופים לצוויה מקבלים או דוחים משום סבירות. אין שוקלים מה ערווה יש בקול. יש, מפני שהוכרע על-ידי מי שהכריע שיש. אבל כשמשיתים בעידן הזה, בו נשים וגברים בארץ ובעולם כולו, כמעט כולו, נושאים ונותנים ממעמד של שוויון מגדרי מלא, כשהחברה האנושית כולה מתנהלת מתוך הכרה כי המינים אינם מחלקים את האנושות למיניה, בשום תחום מתחומי החיים, לא תחומי הפרהסיה, לא תחומי ההנהגה האקדמאית, הפוליטית, האמנותית, התודעתית, אין זה סביר כי הציבור הנקרא לתמוך במפעל הומניטרי מן המדרגה העליונה יתייחס אל הגרת קולה של האישה כאל מפגן סביר. הרב פירר יודע ידוע היטב כי יש לו יותר מדרך אחת להיזהר, אישית, מגזירת קול באישה. עשו זאת מאמינים בשיעור אמונה כשלו לפניו לא אחת, פסקו לעצמם כי הנזק בכפיית איסור בלתי סביר בעיני רוב הבריות עולה על הברכה, ועת לעשות לה', עת להרבות הסכמה והבנה לדפוסי חיים שהם תמימים לעילא אם אין משיתים עליהם ראייה אזוטרית מרחיקה.

אי-אפשר שהרב פירר איננו יודע כי לאסור על אישה לתרום את קולה במפעל התרמה לכלל, הוא איסור בלתי סביר. אי-אפשר להתחבר אליו. לא רוב מניין האנשים והנשים בציבור של היום. זה איסור המשיק לגזירה שאינה יכולה להתקבל על הדעת, לא מפני שמדובר במרחב הציבורי, אלא מפני שמדובר פסילת הקול בעוון היותו של אישה. כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, לא ניתן לחלוקה על-פי הסבירות העושה את בני האדם לאגודה אחת. לא בימי שרה, ולא בימי מרים הנביאה, ולא בימי דבורה, ולא בימים אלה בו הממד הארוטי של קול איננו מציף את תרבות החברה האנושית. אין כאן הדרה פוגענית בכבודה של האישה. יש כאן הדרה בלתי מתקבלת על הדעת של קולה. הרב פירר יודע זאת. למה הכניס עצמו לסימטה הצרה הזאת, מכוח העובדה כי רצונו היא כבודו? איה כבודו אם הוא נקנה על סדן שאינו סביר בעיני הבריות המכבדות כבוד גדול את האיש ואת פועלו?

הרב פירר מוכרח היה לדעת כי התביעה להדרת הקול מביכה את הציבור. היא מביכה את האמנים שאינם יכולים לסרב לעמוד לימין המפעל ההומניטרי הנהדר של האיש ואינם יכולים לעמוד מול התרעומת של חברותיהם הזמרות. הוא מעמיד את האמנים בפני 'אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי'. לא רק את האמנים. גם את האיש שיצירתו המוזיקלית היא נחגגת באותו ערב. גם את הנשיא, העומד מחד בפני החובה הנשיאותית של האצלת ברכתו מעצם השתתפותו ומן המבוכה כי קולה של האישה בישראל שהוא גם נשיאה, הוכרז כאסור. אינני יכול להבין מדוע החליט הרב ]פירר לפסוח על הרגישות הזאת, להעמיד את הדילמה שאינה יכולה להיפתר נכון במרכז האירוע המבורך הזה. אי-הנוחות שהוא יצר, איננה סבירה. לדידו. אינני מבין.

אני כותב הדברים בצער. הפונדמנטליזם הזוחל איננו רק מפג של שיבה אל למקורות, של עטרה ליושנה, של ייסוד מחדש של תשתיות הקיום היהודי. בוודאי לא כשהוא מאמץ מאפיינים של כפייה על מציאות יהודית מתחדשת, רעננה, מחברת, קושרת אל עיקרי הדינים המעצבים את הזהות הלאומית הדתית של בני העם הזה הרואים בעצם יהדותם מקור השראה להם ולילדיהם, על-פי רוחם, על-פי חרותם, על-פי מאוויי ההשתייכות שלהם לכלל האומה. הם רואים במפעל החיים של הרב פירר מופת יהודי. הם גאים להשתייך לעם שיש בו חתן פרס ישראל כרב פירר. מעשיו הם קול. מסירות הנפש שלו, מופת. קשה לי עד למאוד מאוד להבין מדוע לא ראה בזה קידוש השם גדול יותר מכל גזירה. עת לעשות לה'.