|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
בהשראת מרי אנטואנט -ג'ון גליאנו [צילום: מרגלית מולנר גויטיין]
|
|
|
פוליטיקה ואמנות בפריז (חלק ב')
|
|
כבכל עונת סתיו נעשה מאמץ מיוחד להביא את התערוכות היוקרתיות ביותר לפריז, וכמו תמיד הפוליטיקה נוכחת באמנות. בנוסף לתערוכה על לאונרדו בלובר ופיאק בחצר הגרנד פלה עליהן דיווחתי בכתבה הקודמת, התערוכות העיקריות מזמנות לנו מבט על דגה באופרה (אורסה), לוטרק, אל גרקו (גרנד פלה), פרנסיס בייקון (פומפידו), ומרי אנטואנט בקונסיירג'י
|
|
|
אל גרקו, סנט מרטין והקבצן [צילום: מרגלית מולנר גויטיין]
|
|
|
|
|
|
|
אל גרקו נולד בכרתים (1541) 20 שנה לאחר פטירת לאונרדו. בשנות העשרים שלו עבר ליוון – לוונציה, מכאן הכינוי ״אל גרקו״ –היווני. משם עבר לרומא, והושפע מציור הרנסנס ובעיקר מטיציאן. הוא זכה להכרה באמנותו במדריד, שם יצר את הציור הנודע "העלייה לשמיים". אך הציור היפה והמשפיע ביותר הוא זה של הנסיך על הסוס, מובל ע"י נער, ציור שנתן השראה לפיקסו בציורו 'נער הערום מוביל סוס', וגם לצלם הישראלי עדי נס שהושפע משניהם בצילומו 'הנער עם הסוס' (במוזאון א"י עכשיו).
|
|
|
לוטרק, בשולי החברה [צילום: מרגלית מולנר גויטיין]
|
|
|
בחייו הקצרים (1864- 1901 נפטר בגיל 36 ממחלת העגבת ומשתיית יתר), הספיק לצייר כ-800 ציורים ומעל 5,000 רישומים. הוא מוכר בעיקר בזכות הפוסטרים שצייר למועדוני הלילה בפריז המושפעים מהאמנות היפנית ומהאימפרסיונסטים. למרות ייחוסו ממשפחת אצולה, אולי בגלל נכותו (רגליו לא צמחו עקב מחלת עצמות ונשאר נמוך מאד), הוא חיפש דווקא דמויות בשוליי החברה הצרפתית. הוא הכין סדרת ציורים בשם Elles – 'הן' (1896) ובהן שרטט נשים "עובדות סקס". הפורטרטים שלו, ציורי הקרקס וחיי הלילה מנציחים את הטיפוסים באירוניה נוקבת. הרקדניות המזדקנות שלו רחוקות מאוד מהבלרינות הצעירות והתמימות של דגה. הוא נחשב ל "נשמה של מונמארטר", רובע האמנים שבו התגורר ופעל ( התערוכה בגרנד פאלה עד 27.1.20 ).
|
|
|
דגה, שעור רקוד [צילום: מרגלית מולנר גויטיין]
|
|
|
'הפורטרט' של האופרה בפריז הוא 'החדר המיוחד' של דגה על כל מרכיביו: רקדניות, זמרים, תזמורת, נגנים, קהל צופים המציצים ברקדניות מתחת למלמלת השמלות... זהו עולם המאפשר לצייר אין ספור נקודות מבט, קונטרסטים של אור, לימוד תנועה ותפיסתה ברגעים חולפים, כמו שריכת הנעל.
יש שיאמרו שהציורים האלה מתקתקים מדי. אבל מנגד יש לנו את הציורים האייקונים של דגה המנציחים את שולי החברה הצרפתית דאז: 'שותי האבסינית' (יין זול של דלת העם), 'המגהצות' ועוד.
|
|
|
מרי אנטואנט [צילום: מרי אנטואנט]
|
|
|
שמה בלבד מעלה אסוציאציות של מלכה בזבזנית, רודפת תענוגות, שמלות ותסרוקות גבוהות ומסולסלות. היא הרבתה להזמין ציירים להנציח את דמותה יחד עם ארבעת ילדיה. אולם לאחרונה השתנה הייחס אליה. גם המשפט שיוחס לה "אם אין לחם תאכלו עוגות" לא נאמר על ידה ויוחס לה בטעות.
הראשון שהעלה משפט זה על הכתב היה הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-18, ז’אן ז’אק רוסו בספרו האוטוביוגרפי “וידויים”. שם הוא מייחס משפט זה לנסיכה אחרת מבלי לציין את שמה. בזמן שזה נכתב מרי אנטואנט הייתה עדיין נסיכה אוסטרית והסכם הנישואין שלה עם מלך צרפת לא היה באופק... היא הגיעה ב 1770 לחצר המלוכה בצרפת בגיל 14 בלבד להינשא בהסכם פוליטי למלך צרפת לואי ה-16 והייתה צריכה להסתגל לגינונים ולפאר המופרז של חצר המלוכה הצרפתי. לרוע מזלה פרצה בזמנה המהפכה הצרפתית שמטרתה הייתה לחסל את המלוכה וליצור סדר מדיני חדש. לאחר משפט ראווה שכלל לא התייחס לטענותיה, הוצאה להורג בגיליוטינה הידועה לשמצה (1793), וכך גם בעלה המלך לואי ה 16. את עשרת השבועות האחרונים לחייה העבירה בבית המעצר הקונסיירג'י, ולכן מארגני התערוכה מוצאים לנכון להדגיש שיש משמעות מיוחדת לקיום התערוכה במקום זה.
כאמור, היחס אל דמותה עבר תהפוכות רבות במשך הזמן. הרבה ספרים נכתבו עליה, ביניהם ע"י סטפן צווייג, אלכסנדר דיומא, האחים גונקור והיסטוריונים עכשוויים. סרטים הציגו את חייה מראשית הקולנוע האילם ועד ימינו, האחרון שבהם ע"י סופיה קופולה, ביתו של יוצר שלישיית 'הסנדק'.
בדומה לנסיכה דיאנה יש הרואים בה כיום דמות טרגית, נרדפת. אישה שידעה לבסס את מעמדה למרות נתוני פתיחה גרועים, יחס מזלזל מהארמון ומהעם. כמו דיאנה, הבחירות האופנתיות שלה הפכו מייד לטרנד מבוקש אף לאחר מותה. כמו דיאנה, הייתה נדיבה ופתוחה כלפי דלת העם, אך זה לא עזר לה בסוף.
המורכבות בדמותה ממשיכה להלהיט את הדמיון של אמנים ויוצרים ובתערוכה מוצגת דואליות זו בדימויים אירוניים, שליליים או מחמיאים לדמותה. כך נערכה בהשראתה תצוגת אפנה של בתי האופנה המובילים בעולם - כמו ויוויאן ווסטווד, ג'ון גליאני (עבור דיור), דולצ'ה וגבנה ועוד. לאחרונה אף נמכרו תכשיטיה במיליוני דולרים במכירה פומבית בסות'ביס.
אייקון תרבותי מודרני או דמות גרוטסקית רודפת לוקסוס חיצוני? כדאי לבחון זאת בעזרת התערוכה. (עד 26.1.2020)
|
|
|
נעליים של מרי אנטואנט [צילום: מרגלית מולנר גויטיין]
|
|
|
|
|
לוטרק,כרזה [צילום: מרגלית מולנר גויטיין]
|
|
|
|
| תאריך:
|
04/11/2019
|
|
|
עודכן:
|
04/11/2019
|
|
מרגלית מולנר גויטיין
|
|
פוליטיקה ואמנות בפריז (חלק ב')
|
|
קשה לי עד למאוד להבין את מערכת שיקוליו של הרב פירר שהביאו אותו ל'בקש' כי באירועי ההתרמה למפעל חייו לא יישמע קולן של נשים מעל לבמת האמנים האורחים. אני נוטה לשער כי לא הכל משתקף בעובדה החותכת כי אכן רצונו זה היה כבודו. לאירוע מושקע כל כך קודמות התייעצויות, מועלות הצעות, נשקלות חלופות, ומצטרפים שיקולים של בעלי עניין כזה או אחר, ומי יודע מה ומי אחראי להחלטה שמוכרחה הייתה לעורר מחלוקת מעצם הווייתה. אבל, אלה הרהורים שאינם משנים את המציאות. הרב פירר עומד מאחוריה, ואודה, אני מתקשה להבין, למה, לדידו, ואיך לדידו, קשר את הפנייה שלו לציבור הרחב לתמוך בעמותה אותה הוא מוליך ומביא שנים ארוכות לשם שמים, לשם רווחת נזקקים, לשם קידוש הצדקה כערך המעלה את האדם באשר הוא אדם למדרגת מופת.
|
|
|
|
|
כשהייתי בן 12 לערך, למדתי לראשונה בחיי מה זה לרצות משהו באמת. היה זה כשפיתחתי תשוקה אובססיבית לטייפ משלי. כזה שאוכל להקליט בו שירים, לבנות לי רשימת שידור משלי ומדי פעם להקליט את עצמי וחבריי. את תשוקתי כיוונתי לבעל אמצעי הממון היחידי בביתנו אז, אבא שלי נוחו עדן. בכל פעם שנפל כוכב אמרתי טייפ, כששערה מריסי נשרה על לחיי אמרתי טייפ, ישנתי טייפ, התעוררתי טייפ. השתדלתי לשדרג את יכולותיי הלימודיות, לשפר את המשמעת, בבית ובחוץ, שלא תהיה שום סיבה למה לא לקנות לי טייפ. הפכתי ילד טוב. עשיתי סקר שוק, בדקתי את הטייפים הזולים, מצאתי חנויות יד שנייה שמכרו טייפים משומשים בזול, אפילו מצאתי מקומות שמכרו טייפים מקולקלים עם הבטחה שבתיקון פשוט אפשר להשמישם. גם לזה הייתי מוכן. הגשתי לאבי דוח מסודר על אופציות זולות וזמינות לרכישת טייפ. דיברתי טייפ, ישנתי טייפ. התעוררתי טייפ. פעם ביקרנו בן משפחה בבית חולים עמדתי מול המעליות היו שם שני כפתורים מאסיביים, אחד לעלייה אחד לירידה. התחלתי לתופף עליהם בקצב..'אבא טייפ, טייפ טייפ, אבא אבא, אבא טייפ'. הייתי מוכן לכל פשרה, לכל הבטחה, לכל הצעה. כל סיטואציה מלאה חלקית שבסופה יהיה לי טייפ משלי.
|
|
|
|
|
צפיתי (30.10.19) בטלוויזיה בדבריו של שר המשפטים, ולאחר מכן (31.10.19) ב"קטעים נבחרים" מהטפת המוסר התיקנית של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת חיות, לציבור, על-רקע הביקורת החריפה של השר על הפרקליטות שאותה עוטפת, לא במקרה, הנשיאה בהגדרה "מערכת שלטון החוק". אני כופר בהגדרה זו, שבה אני רואה את אחד מסלעי המחלוקת הציבורית המהותית, הקיימת בשאלת מקור הסמכויות והפרדתן בין הזרוע המחוקקת לזרוע השופטת. נאום שר המשפטים, חלק גדול מהתגובות התקשורתיות עליו ולבסוף נאומה של חיות - מחייבים דיון מעמיק ודחוף בעולם המושגים המעוות הרווח בחברה הישראל בשאלות: מהו "שלטון החוק", מי עומד בראשו, מהם מרכיביו ומה מערכת היחסים ביניהם, תי משפט הוא משפט ומתי, כדברי נביאי ישראל הוא הופך למשפח?
|
|
|
|
|
הָבָה נִמְצָא הָאִישׁ הַצַּדִּיק בְּדוֹרוֹתֵינוּ
|
|
|
|
|
הקומדיה המוסיקלית "אפס ביחסי אנוש" בביתו המחודש והנוצץ של תיאטרון בית לסין בדיזנגוף, לבטח תהיה להצגת-קאלט. יצירתו של אורן יעקובי על בסיס הסרט המצליח, היא משהו בפני עצמו: יצירה המעבירה ביקורת מושחזת על מצב הבנות המשרתות בצבא והיחס כלפיהן - דבר שלא השתנה כמעט מאז קיים צה"ל. הבימוי הנפלא של עידו רוזנברג עם המוזיקה והשירים של עילי בוטנר סוחפים את הצעירים. הנוכחות בכל דקה של הכוכבות הצעירות המתסיסות ומרגשות ביותר והכוריאוגרפיה היפהפיה של עוז מורג - מעניקים לצופים חוויה מענגת במיוחד.
|
|
|
|
|
