אישיגורו: לעולם אל תיתן לי ללכת

בעבר בקיימבריג', אנגליה, ישבתי עם מנהל בית ספר פרטי. תוך כדי השיחה הנעימה הוא שאל: "מה שמך"? עניתי, "יאיר דקל". כל כך, פשוט. ראיתי את הבהלה על פניו והוא אמר: "או, איזה שם"... לכל תרבות יש שפה משלה ודרך ביטוי משלה. נזכרתי בסיפור הישן הזה אחרי שקראתי את ספרו "לעולם אל תיתן לי ללכת" של קאזואוֹ אישיגוּרוֹ, שנולד ביפן ומגיל שש הוא בריטי.

רק ללמוד את שם המחבר זו בעיה. אבל הספר עצמו כתוב מצויין. הסופר זכה בעבר בפרס נובל על ספריו, ולדעתי, גם הספר הזה שתורגם לעברית, עומד במשימה. לפני שקראתי אותו, שמעתי על הספר שהוא קשה ודיסטופי (ויקיפדיה: מציאות אנושית, שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים). פגשתי אנשים, שהרימו ידיים אחרי כשליש ספר. הוא באמת קשה ואני קראתי אותו בעניין רב.

אישיגורו בנה בספר עולם מקביל. עולם שאין כמותו, אבל כשבודקים את הפרטים, ואישיגורו מקפיד לתת הרבה פרטי פרטים, מתגלה שהוא ביסס את העולם שלו על מציאות קיימת, אם כי לא ברמה שהוא מתאר. אצלו יש ילדים משובטים ואורך החיים שלהם מוגבל. הם גרים במוסד בשם "הֶלשם" ויש להם מדריכים מעולים, שמקדישים להם זמן איכות. את הסיפור מספרת קת, חניכה במוסד, שהגיעה לגיל מופלג, שלושים ושש, והיא סועדת, כלומר מטפלת בצעירים, כבני עשרים, שמותם קרב.

במהלך הסיפור מטפטף המחבר פרטים ולאט-לאט מגלה לילדים ולנערים את הסיפור של המוסד שלהם ואת חייהם העתידים. כדי לדעת את כל הסיפור, מן הראוי לקרוא את הספר עד סופו. והוא בהחלט ראוי. הסיפור מעורר מחשבות. למשל, איך המדע והטכנולוגיה מתקדמים כל הזמן ומשאירים את המוסר מאחור. האם המדע ממציא דברים שהאדם לא ירצה לשאת את ניזקם? אפשר, כל לשאול "במה מותר האדם מן הבהמה"? ולא אפרט, כדי לא לספר כאן את מה שהמחבר משאיר לנו להמשך.

הסיפור כולל התפתחות הדרגתית של גילוי כואב, נוכח הפרטים שמתבהרים סופית אחרי שצולחים את השליש הראשון של הספר. התקופה היא סוף שנות ה-90 באנגליה, שבה חוסלו הסרטן ומחלות הלב (הערות על המדע). שלושה צעירים - קת, רות וטומי - נמצאים בפנימיה האידילית הֶלשם, שבה גרים נערים ונערות תחת עינם הפקוחה של משגיחים נאורים. אין להם משפחות, הם מנותקים מהעולם החיצוני. אין להם שמות משפחה, רק אות. לעומת המדריכים, שלהם יש שם משפחה מלא. להבדיל.

המורים פוחדים מהילדים ולא נוגעים בהם. זה בולט בהתנהגותה של מדאם, שבאה לאסוף יצירות אמנות של התלמידים כי זאת הדרך של המורים לברר אם יש להם נשמה. לי, אין ספק בכך. את שם הספר בחר המחבר מן שיר של ג'ודי ברידג'ווטר "הו בייבי, בייבי. לעולם אל תיתן לי ללכת" (אפשר לשמוע ביוטיוב וגם בעברית על-ידי אלון עדר). מעטים הספרים שלכדו וסחפו אותי, כך כשסיימתי לקרוא מיד חזרתי להתחלת הסיפור להשלים את חלקי הפאזל.

אוטובוסים גם בערבית

שמתי לב באחרונה שעל אוטובוסים מחברות שונות מופיע שם התחנה הסופית בעברית, באנגלית וגם בערבית. שאלתי את דוברות חברת "קווים" מה מקור השינוי. נמסר לי שזאת הוראה של משרד התחבורה. פניתי פעמים אחדות אל דובר משרד התחבורה, אבנר עובדיה, ולא נעניתי.

מעניין, שהשינוי נכנס לפועל דווקא בימיו של שר התחבורה (הזמני) בצלאל סמוטריץ', שעמדתו כלפי ערבים ידועה.