אני רואה כתבות באינטרנט, המתארות את הסרט שהופק על רצח
יצחק רבין, כאילו הוא מציאות. הלו הלו, הלו, זה רק סרט. השחקן הוא שחקן ולא
יגאל עמיר. ייתכן שהמציאות הייתה דומה, או שונה אבל זה רק סרט.
ודאי שהסרט מבטא נרטיב. נרטיב של יוצריו. כי גם היוצרים לא יודעים את כל האמת, איש אינו יודע את כל האמת.
והמתייחסים אל הסרט כאמת, לא שונים מאלה המתייחסים לכל מיני תיאוריות קונספירציה כאל אמת. הסרט הוא תיאוריה והתיאוריות הן עוד תיאוריות, ומה שחשוב הוא החלטת בית המשפט בלבד. יגאל עמיר רצח את יצחק רבין. נקודה. כמו ש
רומן זדורוב רצח את תאיר ראדה, על-אף הספקות המאד כבדים, וזאת כל עוד לא יחליט בית המשפט אחרת.
אנחנו מבלבלים כאן בין שני מוקדים שונים לחלוטין. מוקד אחד, הוא מוקד ההרשעה ברצח על-ידי בית המשפט. ההרשעה הזו היא עובדה קיימת, והדרך היחידה להניח שהרשעה זו איננה מציאות היא הנחה שאנו חיים בחלום או במציאות רבודה של יקום אחר, מה שאנו אמורים לתת לו סיכוי מאוד נמוך, הרבה פחות מ-0.000001%.
המוקד השני הוא האם ההרשעה מוצדקת אם לאו. האם התמונה שהוצגה לנו היא נכונה או לא, וכאן מותר שיהיו דעות, מותר שיהיו פלוגתות ד"ר א' יכול לומר דבר אחד, ד"ר ב' יכול לומר דבר אחר, הסרט או סרטים יכולים לספר סיפור בכלל שונה.
חד-משמעית
70 פנים לרצח רבין ממש כמו 70 פנים לתורה, אך זאת בלי לערער אפילו במיקרומטר על מוקד א' - מוקד ההרשעה כדין. המוקד המצביע על יגאל עמיר כרוצח ראש הממשלה, כי כך החליט בית המשפט, בהסתמך על התיאוריה הכי סבירה שהוצגה בפניו, אשר הייתה מגובה בראיות אשר שכנעו את בית המשפט, מעל ומעבר לכל ספר סביר, ראיות שהעידו כי יגאל עמיר הוא הרוצח.
כרטיס הכניסה לביקורת על פסק הדין, הוא הכרה בתוקפו, באשר אי-הכרה בתוקפו מערערת את יסודות מערכת המשפט, מערערת את יסודות החוק, ותביא לאנרכיה.
אנו יודעים בסבירות מאוד גבוהה שרבין היה חי באותו ערב וסיים את חייו בשעות המאוחרות של הערב. אנו ראינו סרטון המציג את מי שנחזה להיות יגאל עמיר יורה רשפי אש לגבו החשוף של רבין. אנו ידעים בסבירות גבוהה שיגאל עמיר הודה ברצח. אנו יודעים שהוא הורשע ברצח. בניגוד אולי לרומן זדורוב, אני משוכנע שלו אני הייתי שופט גם אני הייתי מרשיע את יגאל עמיר ברצח.
ועתה לאחר שהרשענו חד-משמעית את יגאל עמיר ברצח נשאל עצמנו האם אנו, או השופטים ידעו את כל האמת כאשר שפטו את יגאל עמיר?, ובתשובה היא חד-משמעית לא, במצבים כאלה כל האמת אינה ידועה לאיש, הן בגלל הכאוס והן בשל ההסתרה.
גם המברכים על פסק הדין, וגם החולקים עליו, חייבים בראש ובראשונה להכיר בתוקפו. עליהם להטמיע, שהרשעה נובעת מכתב אישום, ומי שהורשע, הוא זה שביצע את המעשה המיוחס לו בכתב באישום, אפילו אם יש ספקות, ותמיד יש ספקות, ורק מנקודה זו, לבקר את פסק הדין על-פי תאוריה א' או תיאוריה ב', על-פי סרט א' או סרט ב'.
