לקשור בין חובות לזכויות

כבוד יושב-ראש הכנסת, חבריי לסיעה, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אני עומד כאן לפניכם בהתרגשות רבה וביראת כבוד מהמעמד המכובד הזה, ונזכר בילד ההוא בן ה-13, עולה חדש, אחד מתוך מאות אלפים שהגיעו ארצה בתחילת שנות התשעים.

הילד ההוא לא ידע מילה אחת בעברית, לא הכיר אף אדם פרט למשפחתו הקטנה - האימא והסבא. הוא ניצב בפני חוסר ודאות מוחלט לגבי עתידו, אך היה מלא תקווה - התקווה שהגיע הביתה; שבבית הזה המוצא שלי, ההיסטוריה והתרבות של העם שלי יהפכו למקור לגאווה ולא משהו שמסתירים אותו או מפעילים כוח פיזי כדי להגן עליו.

ההתחלה שלי בארץ הייתה לא פשוטה, לא כלכלית ולא חברתית, בעצם כמו אצל רובנו, בני העולים. מייד הפנמתי שכדי לשרוד אני חייב לעבוד במקביל ללימודים בתיכון. זה התחיל בעבודות סבלות אחרי בית הספר והמשיך אצל קבלן לאיסוף אשפה. הייתי מתחיל לעבוד ב-,03:30 לפנות בוקר, וב-08:00 הייתי מתייצב לשיעור הראשון בבית הספר. באותם הלילות דבקו בי תחושות של מסוגלות והיעדר מורא לעשות את המוטל עליי על-מנת לשרוד, להצליח ולהביא תוצאות. עקרונות אלה שירתו אותי נאמנה במהלך שירותי כקצין ומפקד בחטיבת גבעתי, בשנות עבודתי בשירות הביטחון הכללי ובמגוון התפקידים הציבוריים שעשיתי, ובראשם מנכ"ל משרד העלייה והקליטה.

הדרך הארוכה הזאת שעשיתי מנער, בן למשפחת עולים בפריפריה, למשכן המכובד הזה, מחייבת אותי להיות השליח של אותם אנשים פשוטים שלעיתים המדינה מפספסת. אני עומד כאן יחד עם קשישים, גיבורי מלחמת העולם השנייה, ניצולי השואה, שנאלצים לבחור בין אוכל לתרופות. אני עומד כאן יחד עם בני מעמד הביניים, צברים ועולים כאחד, שעליהם מושתתת כלכלת מדינת ישראל אבל התמורה שהם מקבלים הולכת ופוחתת. אני עומד כאן יחד עם המשפחות הצעירות שלא מצליחות להגיע לדירה משלהן, למרות ששני בני הזוג עובדים מהבוקר עד הערב. אני עומד כאן יחד עם ילדי הפריפריה שמתמודדים עם מערכת החינוך ומערכת הבריאות הלא-שוויוניות. המעמד הזה והבמה הזו הם הזדמנות עבורי לשמש להם אוזן קשבת, כתף תומכת, ולהילחם עבורם.

לפני 71 שנה הוקמה המדינה היחידה בעולם שמשלבת שני ערכים באופן שווה - יהדות ודמוקרטיה. המשמעות של היותה של ישראל מדינה יהודית היא להוות בית עבור העם היהודי; בית שבין כתליו המסורת היהודית ארוכת השנים תוכל לפרוח בגאווה, להראות את פניה היפות ולחבק כל יהודי באשר הוא. בית שבו אפשר לשלוף ממדף הספרים את היצירות של ביאליק, ש"י עגנון, לאה גולדברג ויצחק זינגר. בית שבו אפשר לדבר עברית, גם אם זה במבטא רוסי, פרסי, מרוקאי או אתיופי.

המשמעות של היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית היא שכל אזרחיה, ללא הבדל דת, צבע עור או מגדר, ירגישו שייכים, מיוצגים ומקובלים. מדינה שמכבדת את חופש הפרט, ולא מפלה את אזרחיה בהתאם למידת יהדותם, רמת דתיותם או הזרם הדתי שאליו הם משתייכים.

לצערי, האיזון בין שני הערכים האלה מופר. אני לא מצליח להבין איך קרה שקבוצות כוח סחטניות מחזיקות את הנהגת המדינה כבת ערובה. איך הרוב הפרודוקטיבי, שמשרת בצה"ל ומשלם מיסים הופך להיות דומם, שקולו לא נשמע. איך זכות הציבור לדעת מופרת ללא בושה. הרי הממשלה מרגישה בנוח להסתיר מאיתנו מהו גודל הגירעון בתקציב, כמה חרדים התגייסו לצבא, למה מוחזרות שתי גופות מחבלים לאויב כאשר שניים מחיילינו ושניים מאזרחינו נמצאים גם היום בשבי החמאס. איך קרה שהממשלה דוגלת במדיניות עמימות כלפי אזרחיה, ומפירה מדיניות עמימות כלפי אויביה? איך אינטרסים פוליטיים צרים גוברים על ממלכתיות וטובת המדינה? איך ניהול המדינה הפך לריאליטי ולתחרות בספינולוגיה?

אני נמצא כאן יחד עם חבריי לישראל ביתנו על-מנת להחזיר את האיזון, להחזיר לראש סדר העדיפות את האינטרסים של רוב אזרחי המדינה. אני נמצא כאן כדי לקשור בין חובות לזכויות, שכל מי שתורם לביטחון ולכלכלה יתוגמל בהתאם. אני נמצא כאן כדי לוודא שמשרדי הממשלה עסוקים בדבר אחד בלבד - מתן שירות יעיל ורלוונטי לאזרחים. אני נמצא כאן כדי להוציא את המדינה מחיינו הפרטיים - אין צורך לחטט ולחפש חמץ בתיקים בכניסה לבית החולים, יש צורך להבריא את מערכת הבריאות; אין צורך לסגור את המרכולים בשבת, יש צורך לחזק את בעלי המרכולים והעסקים הקטנים האחרים.

תכבדו את השבת של תושבי אשדוד, ראש פינה ותל אביב, כפי שהם מכבדים את השבת של תושבי בית שמש, בני ברק ומאה שערים. אני נמצא כאן כדי לוודא שהדמוקרטיה שלנו יודעת להגן על עצמה מפני אויבים גם מבפנים וגם מבחוץ. אני נמצא כאן כי אני מאמין שיש במדינה שלנו מקום לכל היהודים שמפוזרים היום בעולם, ועלינו מוטלת החובה לעשות הכל כדי שירגישו בבית.

זאב ז'בוטינסקי אמר פעם שהעולם מתחלק לשני סוגים: העמים שרוצים לגרש אותנו, והעמים שלא רוצים לקבל אותנו. ואני אוסיף בצניעות, שעל-מנת שלא נצטרך להידפק על הדלתות של אחרים, בואו נשמור ונחזק את הבית הנפלא שבנינו כאן.

חברות וחברים, אנחנו חייבים את זה לדורות הבאים. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו. גדל כאן דור מצוין, סקרן, תאב חיים, ומגיע לו הזכות לחיות במקום שיאפשר לו לממש את הפוטנציאל שלו. הזכות שלהם זו החובה שלנו. תודה רבה.