מה למדנו בשבועות האחרונים לגבי מערכי הכוחות האזוריים והגלובליים? לשרשרת המאורעות בסוריה יש השלכות החורגות בהרבה מן המרחב הגאוגרפי המצומצם שבו התרחשו.

רצף ההתפתחויות היה מהיר. ראשית, החלטת הנשיא דונלד טראמפ על נסיגת הכוחות האמריקניים מרצועת הגבול שבין סוריה לטורקיה. בעקבותיה, הפלישה הטורקית (מבצע "מעיין השלום") לצפון סוריה הכורדית. כניסת כוחות של צבא אסד בגיבוי רוסי לשטחי החבל הכורדי. עצירת הלחימה בשל ההבנות שהושגו - תחילה בהידברות של ארה"ב עם כל הצדדים, ולאחר מכן בדו-שיח בין רג'פ טאיפ ארדואן לוולדימיר פוטין. ולאחרונה, בזיקה ברורה להבנות אלה, שטרם נחשפה במלואה, המבצע האמריקני לחיסולו של אבו בכר אל-בגדדי באזור אידליב.

בתוך כך נראים לעין כל כמה מקווי היסוד של הסדר האזורי והעולמי, ההולך ומשתנה, ואף הופך כאוטי מבעבר, אך כמה ממאפייניו הבסיסיים נותרו איתנים. שוב הסתבר, כי לארה"ב, למרות הכל, עדיין שמור תפקיד מרכזי ומעצב במערכת. הדחף הבדלני של הנשיא טראמפ, שבלט כבר בעת מסע הבחירות שלו, אומנם בא שוב לידי ביטוי במסריו הפומביים, אך כאמור הומחשה גם יכולתה העומדת בעינה של ארה"ב לעשות שימוש אפקטיבי במנופי כוח - צבאיים, כלכליים ומדיניים.

ארה"ב עדיין החזקה ביותר

ברמה המדינית, מאחורי הקלעים, היו האמריקנים מעורבים מזה זמן (כמסתבר ממכתבו, התמוה בסגנונו, של טראמפ לארדואן) במאמץ הדיפלומטי להשיג הסדר פשרה מעשי בשטח בין הכורדים (בהובלתו של מפקד הכוחות הדמוקרטיים הסוריים, גנרל עבדי מזלום) לבין ההנהגה באנקרה, וזאת מתוך הכרה בכך שיש לטורקים אינטרס לגיטימי ברצועת ביטחון (ובהשבת פליטים סוריים לארצם). אך ארה"ב אינה מוכנה שהטורקים יניחו את ידם על אזורי הנפט בצפון סוריה, שבעבר פרנסו את דאעש וכיום מקנים כושר עמידה כלכלי לישות החצי-אוטונומית הכורדית (חבל רוז'אבה).

באשר לעיצומים הכלכליים: בעיני טראמפ ואנשי ממשלו זו איננה חלופה "צמחונית" ומעודנת לשימוש בכוח, אלא מנוף לחץ רב עוצמה ויעיל, הממנף (בעלות נמוכה יחסית) את יתרונה המוחלט של ארה"ב כצומת כלכלי עולמי. בראיית הממשל, העיצומים בתחום הנפט פוגעים קשה מאוד בכלכלה האירנית, ומכאן נכונותו של המשטר להסתכן בתגובות פרובוקטיביות ואלימות.

מתוך נקודת השקפה זו, ועל בסיס לקחי המשבר הקודם עם ארדואן בפרשת מעצרו של הכומר ברנסון, בחר טראמפ לאיים, בסגנונו הבוטה, כי יחריב את הכלכלה הטורקית אם הכוחות הטורקיים יחרגו מעבר למה שנתפס בעיני ארה"ב כלגיטימי. הגדרתו של "קו אדום" זה נותרה אומנם עמומה, אך עצם השימוש המופגן במנוף הכלכלי כדי למנוע פגיעה עמוקה מדי בכורדים, יש בו כדי להעיד שטראמפ אינו יכול להתעלם, למרות חשבון האינטרסים, מהלכי הרוח הציבוריים בנושא, ובייחוד מעמדתם של הרפובליקנים בסנאט, שתמיכתם חיונית במאבק על עתידו הפוליטי. הלכי רוח אלה משקפים גם את אהדתם של אנשי הצבא האמריקניים, שלחמו שכם אל שכם עם חיילי ה-SDF נגד דאעש.

מטרות החיסול

חיסולו של אל-בגדדי שירת מטרות מספר בעת ובעונה אחת. ראשית, גם אם יימצא לו מחליף, מותו "ככלב" (בניסוחו של טראמפ) מסמן את ריסוק הפרויקט המדינתי של דאעש, ומציב בסימן שאלה רחב יותר את יומרתם של כלל האיסלאמיסטים להתייצב ככוח פוליטי ורעיוני מנצח מול המערב "הדועך".

שנית, עבור ארה"ב, זוהי תזכורת שהיא המעצמה שהובילה וניהלה את המהלכים העיקריים שהניבו את תבוסת המדינה האיסלאמית. הכוחות הכורדיים, אירן והמיליציות השיעיות, המודיעין העירקי, צבא אסד והרוסים ואפילו הטורקים (אף שבעבר עמדתם כלפי דאעש הייתה דו-ערכית) - כולם תרמו להישג ולחיסול, וטראמפ אף טרח להודות להם אחד לאחד. אבל התוצאה לא הייתה מושגת ללא יכולות הליווי המודיעיני והתיאום המבצעי שארה"ב, ורק היא, יכולה להציע וכעת הוכיחו את ערכם.

שלישית, גם אם עיתוי החיסול נקבע כנראה (כרגיל במקרים אלה) על-ידי חלון ההזדמנויות המודיעיני והמבצעי, הוא סייע בפועל לנשיא להצדיק - בדיעבד, בפנייה ארוכה, ססגונית וסוערת לציבור - את מהלכיו בנושא הכורדי. המציאות המדינית החדשה, שנוצרה בשל ההסכמה האמריקנית לכינון אזור חיץ טורקי בשטח סוריה, היא גם שיצרה את התנאים המבצעיים לפעולת החיסול.

גם רוסיה יצאה נשכרת מנוכחותה הצבאית בסוריה. מעורבות כוחותיה בהסדרת קו התיחום בין כוחות ה-SDF לבין הפולש הטורקי (בהגנה על ריכוזי כורדים באזור החיץ) ביססה את מעמדה כגורם מעצב עיקרי בעימותים ברמת השטח. אחיזתה בסוריה התבססה. אחיזה זו אף הפכה לראיה העיקרית, עבור הרוסים, לחשיבותם האסטרטגית בזירה הגלובלית. ראוי לעיתים להזכיר שרוסיה, למרות שטחה העצום, היא מדינה שאוכלוסייתה היא עשירית מזו של סין, והתוצר הלאומי שלה הוא 4% או פחות (!) מזה של כלל מדינות ברית נאטו, ו-8% מזה של ארה"ב. הנכונות להשתמש בכוח מושכל - ללא חסמים מוסריים ופוליטיים - הוא אפוא המפתח העיקרי לביסוס מעמדה.

הצלחה חלקית לטורקיה

עבור ארדואן, שימשו המאורעות כמנוף לביסוס מחודש של אחיזתו בשלטון, לאחר הקשיים הפוליטיים שחוותה מפלגתו בבחירות המוניציפליות, ובייחוד באיסטנבול, בקיץ האחרון. הנכונות להפעיל עוצמה נגד "הטרור" הכורדי, לשיטתו, זוכה לתמיכה רחבה בחוגים לאומניים בציבור הטורקי ובממסד הביטחוני גם יחד. נוח היה לו לעשות זאת מול יריב אמיץ אך דל במשאבים, הנעדר יכולות להילחם נגד מטוסים וטנקים.

עם זאת, המהלך היה בסופו של דבר מוגבל בגלל עמדותיהן של ארה"ב ורוסיה (וגם נוכח התגובה הקשה ברוב מדינות אירופה, החשובות לטורקים כשוקי יעד לייצוא סחורות ושירותים). טורקיה השיגה חלק גדול מיעדיה, אך לא את כולם. הדיווחים הראשוניים על תקריות אש משמעותיות בין צבאות טורקיה וסוריה עשויים להצביע על המתחים שילכו ויחריפו בין אנקרה לבין דמשק, ורוסיה לצידה, אם תבקש אנקרה להחזיק לאורך זמן ברצועת החיץ, ובמחוזות עפרין ואידליב שתפסה כבר קודם, וליישב בהם מיליוני פליטים סוריים סונים הנמצאים כעת בשטחה.

על אף האמור לעיל לגבי הלחצים על טורקיה, אירופה שבה והתבלטה באירועים אלה, באפיון כללי, בעיקר בהעדרה של מעורבות אפקטיבית, עקב חולשתה כשחקן אסטרטגי בעל מנופי השפעה יעילים. האירופים גם התקשו לעמוד מול האיום הטורקי להציף אותם בפליטים נוספים.

אשר לסין, למרות הדיון הער על עליית כוחה, ניתן לומר, כי "לא הגיעה למשחק" ולא מילאה תפקיד באירועים, הן בשל יחסיה המעורערים עם טורקיה, והן משום שנוכחותה הכלכלית במזרח הים התיכון (במסגרת "יוזמת הרצועה והדרך") עדיין איננה מגובה בנוכחות צבאית. משקלה כשחקן מעצמתי בזירה האזורית נותר שולי, והשפעתה על שיקול דעתם של הגורמים המרכזיים שנטלו חלק בדרמה הסורית - מזערית.

מאזן הרווח וההפסד של אירן אינו חד-משמעי. משטר אסד, בעל הברית של טהרן, אומנם התחזק, ומגמת הנסיגה האמריקנית משרתת את האינטרס האירני ארוך הטווח; אך מנגד, מאזן ההשפעה על המשטר הסורי הופר לטובת הרוסים, שאחיזתם התחזקה. כמו-כן, בשלב זה לפחות, ארה"ב ממשיכה לקיים נוכחות צבאית באזור אל-תנף, המיועדת להקשות על אירן וסוכניה את הגישה לישראל ולירדן. גם הנוכחות הטורקית בצפון סוריה אינה נוחה מנקודת ראות אירנית, ובמקביל ניצבת טהרן בפני השלכותיהם של גלי המחאה בלבנון ובעירק. אם תתייצב מציאות חדשה בזירה זו, תשוב תשומת הלב - האמריקנית והאזורית - להתמקד בעימות עם אירן, ופוטנציאל ההסלמה ישוב ויתחדד.

חשיבותו של הכוח

עבור ישראל, זו היא תזכורת חשובה באשר לצורך להיות דרוכה לאפשרות של עימות צבאי, במגוון תרחישים, ולבצר את עוצמתה (כולל בהיבטי בניין הכוח, שעלותם התקציבית תעמוד לפתחה של הממשלה החדשה עם הקמתה). ברובד הבסיסי והעקרוני ביותר, באה לידי ביטוי חשיבותם הקריטית של כוחות לוחמים, חמושים היטב, בעיצוב המפה המדינית.

גורלם של הכורדים (ולפניהם היזידים) ממחיש באורח טראגי את מחירה של חולשה צבאית. האהדה שגילו רבים בעולם כלפי הניסוי החברתי והפוליטי של "רוז'אבה" לא הועילה להם הרבה בשעת מבחן. עוצמה צבאית מרשימה, עצמאית וזמינה בעת מבחן היא אפוא תנאי להישרדות. זאת ביתר שאת בעידן שבו ההתנהלות האמריקנית, המצטיירת עדיין כבלתי יציבה ומאיימת פחות מבעבר על מדינה כמו אירן, עלולה לפגוע (ולו בעקיפין) בדימוי ההרתעתי של ישראל.

עוצמתה הצבאית של ישראל אומנם לא באה לידי ביטוי באירועים עצמם (שלא היה לה אינטרס או צורך להתערב בהם במישרין). בה בעת, עוצמה זו לא נשחקה בפועל, ונתפסת על-ידי גורמי מפתח במאבק על עתידה של סוריה כגורם שיש לתת עליו את הדעת. ייתכן אף שבנסיבות שנוצרו התבססו מנופי ההשפעה של ישראל, ואולי נפתחו בפניה הזדמנויות לנהל מהלכים מדיניים מושכלים מול גורמי הכוח הגלובליים והאזוריים כדי לחסום את דרכה של אירן להגמוניה אזורית. כך הולכת ומעמיקה המעורבות הרוסית, ויחד עימה - האינטרס של מוסקבה בייצוב המערכת ומניעת התפתחויות משבריות נוספות. מעמיק אפוא הצורך להידבר עם ישראל ולמנוע הסלמה בעימותים בינה לבין אירן בשמי סוריה ועל אדמתה. עקב כך, הדיאלוג עם רוסיה חשוב מאי-פעם, לשני הצדדים.

גם מול טורקיה, על-אף העוינות המופגנת (בחוגים איסלאמיסטיים בטורקיה תואר "הניצחון" על הכורדים כמהלומה לתוכניות ציוניות זדוניות יש לישראל אינטרס בשימור אפיקי קשר. לא מוסקבה ולא אנקרה רוצות לראות התבססות אירנית בסוריה כתוצאה מן המאורעות, ויש לישראל דרכים להפיק תועלת מחששותיהן. בה בעת, וללא סתירה בין הדברים, החשש המשותף נוכח השאפתנות הטורקית מוביל להידוק נוסף בקשרים בין ישראל ושותפותיה באגן הים התיכון, כפי שממחיש ביקורו של הרמטכ"ל היווני בישראל.

מעל לכול - כפי שהדברים באו לידי ביטוי בביקוריהם בישראל של שר החוץ מייק פומפאו ושל ג'ארד קושניר - המורכבות והרגישות של המצב שהתהווה כעת בסוריה ובאזור מחייבות הן את ממשל טראמפ והן את ישראל להקפיד על תיאום מירבי ביניהם.