רק מי שביקר באיטליה ומכיר את שפתה, מבין את התכונות הידועות של האיטלקים - מהירי חימה, בעלי עוצמות רגש, המגיע לקיצוניות, ורומנטיים להפליא. בקיצור: אכספרסיוניסטים כמו הספרדים, היפנים והגרמנים. קרלו גולדוני בחר בעיירת הדייגים הקטנה קיוג׳ה, כמקום התרחשות העלילה. השפה הנפלאה כפי שתרגם אותה אורן נאמן, ושיבץ בה מילים איטלקיות שלא תמיד ידועות כאן, כמו "פוטנה" שזה זונה, ועוד ועוד, מוסיפה עסיסיות לטבע האיטלקי הגועש, ומצחיקה במיוחד תוך הבעתה בתנועה, במימיקה ובצעקות. היא מעניקה אכספרסיה למצבי הקנאה, המביאה לרכילות וגורמת להתלקחות היצרים בין אנשי העיירה - הגברים הדייגים החוזרים מחצי שנה של שהייה בים ע"מ לחזור עם שלל דגים, בעוד הנשים הצעירות בעיירה כמהות להשיג חתן ולממש את האהבה הכמוסה בתוכן, ומצפות למימושה.

המחזה נפתח על במה מעוצבת להפליא בידי קארין בראונר, שאף עיצבה את התלבושות הססגוניות והאותנטיות. לדוגמא: סירת הדייגים המגיחה מאחור ומתקרבת לעגון בחוף, היא רעיון מבריק ויפה להפליא, על-רקע עיצוב התאורה הגאוני של זיו וולושין. מי שפותח את המחזה, ווינצ׳נצו (ליאור אביבי שחקן מדהים, ברוך הכשרון הרבגוני), הוא המתווך בין הצופים לשחקנים ובין הדמויות בשיא המריבות והמהומות, ומשפיע מרוחו, אופיו המתון וכשרונו על ההתרחשויות.

בדייגים שולט דון טוני (אסף שורק הגברתן), שרקיעת רגליו בלבד מטילה את אימתו עליהם. לצידו טיטה (עדי אדם חליף המצודד) בפה חמום המזג (איתי סמו), טופולו הכה ססגוני ורגיש (כרמל אבידן, שבמריבות מורטים את שערו לשווא), והקומיקאי בהא הידיעה שבחבורה הוא החוקר המשטרתי איזידורו (יהל פפו, שעוד תשמעו עליו רבות). את כולם מצחיק ביותר פורטונטו המגמגם (רון יגרמן, שדווקא דיבורו העילג מצחיק יותר מכל. כאשר למעשה, חלק מהשחקנים בולעים את מילות הטקסט מרוב התרגשותם במהומות), וכך מירב ההתרשמות היא מהמשחק, התנועה הנפלאה, והמוזיקה המקורית שחיבר יותם גוב.

בנשים הצעירות בולטת לוצ׳טה (יעל סדן, שהוטל עליה להיות היפה בחבורה הפעם, לטענתה) עליה רבים כמה גברים, עד לפיוס הסופי המסתיים בחתונות, ועימה נסחפות הנשים (מעין וקנין העסיסית, דני הרציאנו, אוריה לימור קומורניק, וטליה רעים כרעיתו של טוני) לבליל הרכילויות המסעירות את כולם, הגורמות בהמשך לקנאה, ומגיעות לשיאן במהומות המצריכות להזמין משטרה - את החוקר המשטרתי, שיחקור את המעורבים בהן.

סצינת התחקור של החוקר את המעורבים במהומות היא מעדן קומי. כאן קיימת במחזה ביקורת מרומזת על המשטרה (החוקר המנהל יחסי מין עם השוטרת (תמרה אפשטיין הקשוחה); עצם היותו מניאק הנוגע בנחקרות ומתחמם מהן; על הטיית הדין הנובעת מרגשותיו של החוקר. בקיצור - המון צחוקים וסאטירה על חולשות המין האנושי, שאצל האיטלקים, ואצל גולדוני, מקבלות זרקור ענק. יהל פפו כחוקר, כה וירטואוזי בתנועותיו המוגזמות, בסגנון ג׳ון קליז, שאינו מותיר מי שלא יצחק עד דמעות ממנו.

לסיכום, החולשות האנושיות שהן הבסיס לקומדיות הנפלאות של גולדוני (1793-1707) כמו זו וכמו "משרתם של שני אדונים" קיימות גם כיום. מכאן ברור מדוע הן כה מצליחות ועולות על הבמות ברלוונטיות לכל מקום וכל זמן. קבוצת שחקנים זו המתחילה את שנת לימודיהם השלישית - צופנת בתוכה כשרונות שעוד יענגו את אוהבי התיאטרון לבטח. ושאפו לשחקנים וליוצרים.