תופרים תיקים

הגוף החולה אנוש משיח' ג'ראח, הנקרא גם משטרת ישראל, מפליא לעשות בהתמדה מעשים, המלמדים, כי הוא מסכן את שלום הציבור ואת זכויותיו הבסיסיות. משטרתנו הבלתי-מתפקדת בעליל יודעת היטב לתפור תיקים. שאלו את קהלני, את ראובן ריבלין, את מרים פאירברג ועוד כמה, שכבר נפטרו, וסבלו מנחת-ידה של המחלקה לתפירת תיקים במשטרתנו (יעקב נאמן ורפול, למשל). ולהפך, משטרתנו יודעת לחפות בעוז, באומץ ובגבורה על שוטרים (בעיקר, בכירים) שסרחו. עיינו בערכים ניסו שחם (שאינו יחיד בדורו) והמחלקה לחיפוי על שוטרים (מח"ש).

בעיקר, טובה המשטרה בהדלפות לתקשורת מתיקי חקירה חמים תוך גלגול עיניים, שאין לה מושג איך דלף המידע מחקירותיה. וכל זה - באישור פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, או בהעלמת עיניהם, תוך התעלמות בוטה של התקשורת מזכויות החשודים, שמורשעים בדעת הקהל הרבה לפני שהועמדו לדין - כדי לשבור את רוחם וכדי להבטיח הרשעה בתיקיהם. וכי מה יש לתקשורת להלין? המשטרה מזינה אותה דרך קבע בתפוחי-אדמה לוהטים, כדי לקדם את יוקרת המשטרה, מפקדיה ואנשיה.

ראוי להזכיר (א) הדלפה הנה עבירה משמעתית וגם עבירה פלילית של עובד מדינה; ו-(ב) אלה יחסי שוחד ברורים בין המדליף, איש/קצין משטרה, לבין העיתונאי, או עורכו. סירוב היועץ המשפטי לחקור בעניין ההדלפות תמוה מאוד, מנוגד לעמדותיו בעבר, ומעניק רוח גבית להישנות התופעה. קשה מאוד שלא להתרשם, שהמשטרה (בעידוד הפרקליטות ואולי גם היועץ המשפטי לממשלה) עוסקת באכיפה בררנית של תיקים. עיינו, לדוגמה, בענייניהם של איתן כבל, אביגדור ליברמן ואהוד ברק.

מעבר לכך, מעירים לא-פעם שופטים והסניגוריה הציבורית על התנהגות בלתי-חוקית של שוטרים, של חוקרי משטרה, של תובעים משטרתיים ושל עורכי-דין בפרקליטות המדינה; והעניינים לא נחקרו, כיוון שיד רוחצת יד. כלומר, יש לנו פרקליטות בעייתית מאוד (בלשון המעטה), שמפעילה, או מדריכה, משטרה בעייתית עוד יותר, שעוברת בשיטתיות על החוק, פוגעת בזכויות האזרח, משקרת לבית המשפט ומעוללת עוד תעלולים; ומתפלאים, שאמון הציבור בהגינות המשטרה ומערכת אכיפת החוק משיק כבר לרצפה. ואיני מתכוון לאלימות שוטרים, שכנראה, לא נעשה דבר לחוקרה ולדכאה.

כדרכה, דאגה המשטרה להשיג צו איסור פרסום, כדי שערוותה בחקירת ניר חפץ לא תתגלה קבל עם ועולם; ובכך חשפה את שיטתה: הדלפות מצד אחד ומניעת פרסום חריגותיה מכל נורמה מקובלת בדמוקרטיה מצד שני. מעניין מה הניע את בית המשפט לאשר את הצו, למרות שהכל יודעים, שהמידע נמצא ברשות עיתונאים כבר זמן רב.

כנראה, עמית סגל, שרצה לפרסם את מה שהגיע לידיו מחקירת חפץ, אינו מאלה, שהמשטרה מאכילה ברוב חסדה בהדלפות, כדי לקנותו, כמו עיתונאים אחרים. לכן, ספג את צו איסור הפרסום על המידע, שהגיע אליו, כמו לעיתונאים רבים, שלא טרחו לפרסמו כיוון שהם ממוטבי המשטרה. אדם סביר אינו נושך את היד, שמאכילה אותו.

"המצב הזה לא ישתנה עד שמישהו מבחוץ ינער את המשטרה [ואת] הפרקליטות, ויעקור מן השורש את התפיסה הכוחנית והשחצנית לפיה 'אנחנו ורק אנחנו מצילים את המדינה מהפושעים ומן המושחתים ולכן מותר לנו הכל'", כתב איתמר לוין, העורך המשפטי של האתר הזה. "זה לא ייעשה בידי העומדים בראש שני הגופים הללו, וזה לא ייעשה בידי פוליטיקאים שיש להם אג'נדה אישית או מפלגתית צרה.

"היחידים שיכולים לעשות זאת, בצורה שיטתית ולאורך זמן, אלה בתי-המשפט. הם צריכים לפסול במלואן ראיות שהושגו בתרגילים בלתי-חוקיים. הם צריכים לפסול במלואן הודעות והודאות שאינן מתועדות כנדרש. הם צריכים לפסול הודעות והודאות, הניתנות אחרי לילות ללא שינה וכאשר העור מכוסה בעקיצות של פרעושים בשל התנאים בתאי המעצר. "הם צריכים לציין בפסקי-הדין את שמותיהם של השוטרים [ושל] הפרקליטים האחראים למעשים פסולים, להעביר את פסקי-הדין לגורמי המשמעת, ולדרוש לקבל בתוך פרק זמן נקוב דיווח על מה שנעשה. הם צריכים במקרים המתאימים להורות לפתוח בחקירות פליליות נגד חוקרים [ונגד] תובעים.

הם צריכים לפסוק פיצויים משמעותיים למי שנפלו קורבן להתנהגות פסולה ובלתי-חוקית. וכל זה צריך לבוא מלמעלה: בהלכות מחייבות של בית המשפט העליון. "המאבק בפשיעה על כל צורותיה הוא מה שמבטיח חיים תקינים וסדירים. זה מובן מאליו. ועוד צריך להיות מובן מאליו,שלא נאבקים בפשע על-ידי ביצוע עבירות, שלא נאבקים בשחיתות על-ידי הפרת נהלים, שלא שומרים על זכויות אזרח על-ידי פגיעה בהן. מי שעושה זאת, גם אם הוא לובש מדים כחולים או גלימה שחורה, איננו אוכף חוק; הוא פושע, וכך יש להתייחס אליו" (ההדגשות שלי - אב"ץ).

סמרו שערותיי

אחד מבסיסי הדמוקרטיה הנו הפרדת הצבא מהפוליטיקה, וזה לא נעשה מעולם בארצנו, למרות תדמיתו השקרית של צבאנו כ'צבא ממלכתי'. בכירי צבאנו מעורבים מאז ומתמיד עד צוואר בפוליטיקה הישראלית, והדבר נחשף, בין השאר, בהצטרפותם המהירה למפלגות מיד עם שחרורם.

מזל טוב. צץ לנו עוד מנתח מבריק של החברה הישראלית. קוראים לו תא"ל דרור שלום, שמתפרנס די יפה על חשבננו כראש חטיבת המחקר באמ"ן, ועם שחרורו (הקרוב, אני מקווה) ימשיך לקבל גמלה דשנה מאוד על חשבוננו לכל חייו. שלום הגיב בטוויטר על דברי ד"ר מרדכי קידר בעניין משפט רוצח רבין, וכתב הברקה מדהימה - מי שמפקפק, שבכלא נמצא הרוצח האמיתי, זהה למכחישי השואה.

החוצפה של קצין בכיר בשירות קבע לפרסם לאנשיו מכתב אווילי כל כך, אינה חדשה. קדם לה בזמן האחרון אלוף יאיר גולן, שהפך לח"כ ב'מחנה הדמוקרטי', כיוון שפלט דבר שטות בנאומו ביום השואה. גולן לא הודח מיד לאחר שאמר את דברי שטויותיו; וכנראה, גם שלום לא יודח.

מעיקה עליי העובדה, שכנראה, אישרו ראש אמ"ן והרמטכ"ל את פרסום דברי השטות. המכתב של שלום חשף את העובדה, שטיפש עומד בראש חטיבת המחקר. כבוגר מלחמת יום הכיפורים, סמרו השערות המעטות, שנותרו על פדחתי. עצתי לשלום ולמתכוונים ללכת בדרכו - ראו את עצתו הנהדרת של שלמה המלך, "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן" (משלי, י"ז, כ"ח).

אילן, ידידי, הזכיר לי, כי לפני כשנתיים התייחס תא"ל שלום, בין היתר, לגורמים למלחמת יום הכיפורים. שלום חזר בשכנוע עמוק על הטענה השקרית השמאלנית, שישראל אשמה במלחמה. לדבריו, ערב המלחמה החמצנו הזדמנות לשלום עם מצרים; ולכן, פרצה המלחמה. כלומר, האיש בוּר, ויש היסטוריה של פליטה שיטתית של שטויות. "כשקצינים בכירים בצה"ל יעסקו באמת במקצועם ולא בתרבות, בחברה ובפוליטיקה", סיכם אילן, "אולי יהיה לנו צבא נורמלי. בינתיים יש לנו לא-מעט קצינים פוליטרוקים ומיליציה, שמצדיקה הגדרה זו".

ולדידי, תמהתי איפה הצנזורה הצבאית, שתמנע גילוי סוד כמוס לאויב, שראש חטיבת המחקר באמ"ן מטורלל לגמרי. על כך כבר אמר דוד המלך בקינתו על שאול המלך ועל יהונתן, בנו: "אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים ..." (שמואל ב', פרק א', פסוק כ').

אי-פיקוח

הוועדה הזמנית לענייני חוץ וביטחון (וחו"ב) בכנסת בחרה ועדות-משנה, שהרכבן מוזר מאוד בעיניי - כיוון שהוועדות רוויות בגנרלים מיל', שכביכול יפקחו על הגנרלים בסדיר - משימה כמעט בלתי-אפשרית. כלומר, יימשך אי-פיקוח הוועדה על ענייני צבאנו. לראש ועדת-המשנה למוכנות העורף נבחר עמיר פרץ (העבודה-גשר), וחברים בה גבי אשכנזי, אורנה ברביבאי ואלעזר שטרן (כחול לבן), חיים כץ (הליכוד), ישראל אייכלר (יהדות התורה) ויאיר גולן (המחנה הדמוקרטי). כלומר, ארבעה גנרלים ושלושה אזרחים.

בראש ועדת-המשנה למדיניות חוץ ולהסברה עומד גדעון סער (הליכוד), וחברים בה גבי אשכנזי, אורנה ברביבאי ואלעזר שטרן (כחול לבן), מיקי זוהר ושרן השכל (הליכוד), ישראל אייכלר (יהדות התורה) ויאיר גולן (המחנה הדמוקרטי). כלומר, ארבעה גנרלים וארבעה אזרחים. ח"כ אשכנזי, יו"ר וחו"ב, הודיע, כי הוועדה תקים עוד ועדות-משנה; ואני צופה, שגם הן יוצפו בגנרלים, כדי לסכל את הפיקוח הפרלמנטרי על צבאנו.

ואני תמה על ח"כ אשכנזי, שהשמועות אומרות, שיהיה שר הביטחון בממשלה, שיקים בני גנץ, והוא יו"ר הוועדה; ובינתיים חבר כבר בשתי ועדות-משנה של וחו"ב, כן ירבו - כמו ח"כית ברביבאי, ח"כ שטרן וח"כ גולן. וטרם שאלתי על כשירותם של הח"כים לטפל במדיניות חוץ ובהסברה.

הוקרה

עיטור מיוחד לציין פציעה קרבית של חיילים, של שוטרים, של לוחמי 'מוסד', של לוחמי שב"כ ושל חברי כתות כוננות ביהודה ובשומרון, שנפגעו בקרב או בפיגוע - מציע ח"כ אופיר סופר מהאיחוד הלאומי, בדומה לעיטור לב הארגמן האמריקני.

הצעת החוק, שתונח על שולחן הכנסת, מעלה את הצורך להבדיל בין מי שנפצעו, או נהרגו, בפעילות קרבית לבין שאר פצועי צה"ל וחלליו - כנהוג בכל הצבאות בעולם. וזה מזכיר לי שוב את הצורך בעיטור ממלכתי, או צבאי, לפדויי השבי ולמי שנהרגו במהלך שביים.

ימי זיכרון

חודש נובמבר עתיר בימי זיכרון, ומהם בחרתי לציין כמה: בשניים בנובמבר 1917 ניתנה הצהרת בלפור, שביטאה את מחויבות בריטניה להקים בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל.

ב-כ"א במרחשוון ה'תש"ה (שבעה בנובמבר 1944) נרצחה בכלא בבודפשט המשוררת חנה סנש, בת 23, חברת קיבוץ שדות-ים. סנש צנחה עם חבריה לנשק, צנחנים יהודיים מארץ-ישראל, ביוגוסלאוויה ליד הגבול ההונגרי, במסגרת הכוחות למבצעים מיוחדים של חיל-האוויר הבריטי, כדי לחדור להונגריה, ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. כשחצתה את הגבול ההונגרי, בליווי פרטיזנים הונגריים, הוסגרה סנש לידי חיילי הונגריה (ששיתפה פעולה עם גרמניה במלחמה), עונתה בחקירתה, ונידונה למוות בבית-דין צבאי הונגרי באשמת ריגול ובגידה במולדת (כיוון שהייתה אזרחית הונגריה).

בשבעה בנובמבר 1917 פרצה מהפכת אוקטובר (השינוי בתאריך - כתוצאה מהנהגת לוח שנה גריגוריאני ברוסיה שלאחר המהפכה), שהעלתה את הבולשוויקים לשלטון ברוסיה, שהחליפה את שמה לברית-המועצות (CCCR ברוסית ו-USSR באנגלית), ונכנסה לימי אופל נוראים, שנמשכו כשבעים שנה.

ב-9-10 בנובמבר 1938 התחולל ביוזמת הנאצים 'ליל הבדולח' - הפוגרום הגדול ביותר ביהודי גרמניה.

בתשעה בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין, ובעקבותיה כל המשטרים הקומוניסטיים באירופה, והסתיימה המלחמה הקרה. החומה, שאורכה כ-160 ק"מ, ונבנתה מאז אוגוסט 1961, הקיפה את ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית, והפרידה בין ברלין המערבית ובין גרמניה המזרחית, שהקיפה אותה. עם נפילת החומה, אוחדה גרמניה, וברלין נקבעה לבירתה.

באחד-עשר בנובמבר 1.19 נכנסה לתוקפה הפסקת-האש, שחתמו המדינות, שלחמו במלחמת העולם הראשונה. מאז מציינים את היום הזה במערב כיום זיכרון לנופלים במערכה, ובארצות-הברית - כיום החיילים המשוחררים. פרח פרג אדום מסמל את היום הזה בעקבות השיר, 'בשדות פלנדריה', שכתב לוטננט-קולונל ד"ר ג'ון מקקרי, רופא צבאי בכוח המשלוח הקנדי, לפני שנפטר במהלך המלחמה מדלקת ריאות.

בשלושה-עשר בנובמבר 1966 פעל צה"ל בכפר סמוע בדרום הר חברון (מבצע 'מגרסה') - פעולת התגמול הגדולה ביותר מאז מלחמת סיני, שהסלימה את המצב באזור, והובילה תוך כשבעה חודשים למלחמת ששת הימים.

בשבעה-עשר בנובמבר מציינים ברחבי העולם מאז 2008 את יום הפָּג, כדי להעלות את המודעות לענייני הפגים, משפחותיהם והסיכונים, שהפגים נחשפים אליהם.

בכעשירית מהלידות ברחבי העולם נולדים פגים - תינוקות, שנולדו לפני השבוע ה-37 להריון אמם. (גילוי נאות: למרות גודלו הנוכחי, נולד החתום מעלה כפג).

ב-22 בנובמבר 1963 נרצח בצוהרי היום ברחוב בדאלאס, טקסס, ג'ון אף קנדי, נשיא ארצות-הברית.

אף שוועדה בראשות ארל ווֹרן, נשיא בית המשפט העליון האמריקני, חקרה את הרצח (ודוחה טרם התפרסם במלואו), עדיין רוחשות שמועות על הרצח, על מניעיו ועל זהות הרוצח. לי הארווי אוסוואלד, החשוד כרוצחו, נעצר, ונחקר כדי להעמידו לדין, ובמהלך העברתו לכלא רצח אותו ג'ק רובי, בעל מועדון ליילה.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"ם את ההצעה לחלוקת ארץ-ישראל למדינה יהודית, למדינה ערבית ולשטח נפרד בינלאומי סביב ירושלים, כפי שהמליצה ועדת חקירה מיוחדת של האו"ם (UNSCOP).

בליילה רקד 'היישוב' היהודי מרוב שמחה, ולמחרת בבוקר פרצה מלחמת הקוממיות, כיוון שערביי ארץ-ישראל ומדינות ערב לא קיבלו את החלטת החלוקה.

הכיבוש הבריטי של ארץ-ישראל הסתיים כעבור כחצי שנה, וב-ה' באייר ה'תש"ח (חמישה-עשר במאי 1948) הוקמה מדינת ישראל. מלחמת הקוממיות הסתיימה רק במארס 1949, וההסכם האחרון לשביתת-נשק נחתם, עם סוריה, במאי 1994. עירק, שצבאה היה בין הפולשים למדינה היהודית, טרם חתמה על הסכם לשביתת-נשק עם ישראל.