מאמצים רבים השקיע ראש ה
ממשלה בנימין נתניהו, ביום שבו נכנס
נפתלי בנט למשרד הביטחון, כדי להבהיר שהקרדיט על חיסולו הכירורגי של בהאא אבו-אלעטא, בכיר הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי, שייך עדיין לו, שר הביטחון היוצא, ולא לשר הביטחון החדש, שהתיישב בקומה ה-14 של המגדל בקריה, רק חמש שעות אחרי הפעולה המוצלחת. עד כדי כך היה חשוב לנתניהו למנוע את הקרדיט לאירוע המרשים לבנט, שהוא כלל לא הזמין את שר הביטחון למסיבת העיתונאים, בה כיכבו נתניהו, הרמטכ"ל כוכבי וראש השב"כ ארגמן.
לאמור, כניסת בנט למשרד הביטחון, לא היקהתה את היריבות המתמשכת בין השניים, שבמהלכה הכפיש נתניהו קשות אפילו את אביו ואשתו של בנט, וגם הודה בקולו כי שר ביטחון מהשמאל עדיף בעיניו על בנט. צירופו של בנט לא היה מאהבת מרדכי.
לפני חצי שנה בדיוק הודה בנט בגילוי לב בראיון לעיתון 'בשבע' כי הוא חותר להגיע למשרד הביטחון, כדי להשיג שתי מטרות עיקריות: "כדי שצה"ל ינצח, ולמען ההתיישבות". אשר למתן הפקודה לצה"ל לנצח, זה עלול להיות קשה, מחמת היותו במשרד הביטחון על זמן שאול, ובשל כפיפותו ככלות הכל לנתניהו. אבל בתחום ההתיישבות הוא יוכל למלא את מה שהבטיח באותו ראיון: "שר הביטחון", אמר אז בנט, "הוא למעשה ראש ממשלת ההתיישבות, דרך המינהל האזרחי, אישורים, תשובות לבג"ץ ועוד.
השרים עד כה פעלו באופן עויין להתיישבות, כמו
אהוד ברק, או עם רוח חיובית אבל באופן שלומיאלי כמו יעלון, או באופן אדיש כמו ליברמן". הקורא הנבון יידע באיזו מגירה מבין השלוש הללו לקטלג את נתניהו, מקפיא ההתיישבות. גם אם ראש הממשלה נתניהו יפעיל את מלוא מרותו לרסן את בנט במישור המבצעי, הוא יתקשה להגביל את פעילותו בתחום ההתיישבותי. בנט יוכל, אם ישכיל, לנצל את כהונתו הקצרה, כדי להעניק להתיישבות את כל מה שקודמיו במשרד שללו ממנה, כפוף למשך הזמן הקצר שיעמוד לרשותו.
הוא יוכל למשל ליישם את מה שהבטיח באותו ראיון - לסיים את התערבותו הטורדנית של המינהל האזרחי בחייהם של חצי מיליון המתיישבים היהודים, שכידוע לא באים למינהל טוב בעיניים, ולהעביר את הטיפול בהם ישירות למשרדי הממשלה, ובמקביל להותיר בידי המינהל את הטיפול בערביי יו"ש, על-פי הכלל שאימץ בנט: "דין תושבי יו"ש כדין אזרחי ישראל".
שורה נוספת בביוגרפיה
בנט, מודע לאופק הקצר של כהונתו כשר הביטחון, נכנס לתפקיד, לפי בקשתו, ללא צרמוניות רשמיות: לא מיִסדר כבוד של חיילי הקריה, לא תרועת חצוצרות, לא לחיצות ידיים טקסיות של היוצא והנכנס. ישר לעבודה התובענית ורבת האחריות, שהכניסה אותו, מאוד זמנית, לנעליו של נתניהו. על-אף כל המיגבלות, מבחינת בנט זהו הישג עצום. אף שברגע שתקום ממשלה חדשה, בראשות נתניהו או גנץ, ייפרד בנט מהקומה ה-14. הוא בכל מקרה יוכל לרשום שורה נוספת בביוגרפיה שלו: שר הביטחון.
האם שווה היה לבנט ליטול את המשימה הכל כך קצרת מועד? ושנית, מה היה כל כך דחוף לנתניהו להעניק לבנט את התפקיד מס' 2 בממשלה הזמנית, תוך התעלמותו מן האיבה הכבושה, ארוכת הימים, השוררת בין השניים, לרבות תפיסתו את בנט כאחראי לפלונטר הפוליטי שנמשך כבר 8 חודשים ויותר, מאז יצא להרפתקה, שבדיעבד הוכחה הזויה, של פרישה מ
הבית היהודי לימין החדש, שכשלונו פעמיים בקלפי חולל את הסיחרור הפוליטי המתמשך?
מבחינת בנט, חשוב היה לו להיכנס למשרד הביטחון. כבר דיברנו על השורה הנוספת בביוגרפיה הפוליטית שלו. ויש לו גם הזדמנות לעמעם את כשלונותיו הפוליטיים במועדי א' ו-ב'. וגם לפעול ברוח העיקרון הפוליטי מס' 1 שהנחיל
אריאל שרון לבאים אחריו: הפוליטיקה היא גלגל ענק פוליטי - פעם אתה למעלה ופעם למטה, אבל סיכוייך לשרוד ולהעפיל שוב, קיימים רק כשאתה על הגלגל. רקורד של שר ביטחון הוא מתכון מצויין להגיע, כנראה מתוך הליכוד, אל פיסגת הגלגל הפוליטי.
השאלה השנייה: מה דחוף היה לנתניהו למנות את שנוא נפשו למישרה הרמה, מובילה אותנו לסוג של טפיחה עצמית על שכם. מסתבר שיועציו של נתניהו נדהמו לקרוא את הטור 'תסמונת האישה המוכה' בחתימת כותב השורות הללו במדור דעות של 'ניוז 1', שהמליץ למנהיגי הציונות הדתית לפרוש מחיבוק הדב של נתניהו ולנתק את הקשר הגורדי עם החרדים, ולחבור לגנץ, וזאת מפני שהגוש שבראשות נתניהו, ליצמן ודרעי, לא ייטיב עם הציונות הדתית ומאווייה, ומפני שגנץ ויעלון לא יהיו גרועים יותר מבחינתה, מנתניהו ודרעי.
נתניהו, שועל פוליטי ותיק, הבין שעריקת 3 ח"כי הימין החדש לחיקו של גנץ, תסמן עבורו את קץ הקריירה הפוליטית. סוף עידן בלפור. די היה בחשש המצמית הזה לכפות על נתניהו להעניק לבנט חיבוק עמוק. אבל זמני. כשרק יוכל, הוא שוב יבעט באחוריו. זוהי, חברים, הפוליטיקה.
