ורדה הייתה תלמידה שלי במכללת תל חי. היא הייתה חלק מקבוצה של אימהות בוגרות, שלמדו לקבלת תעודת בגרות, תעודה לה לא זכו בנעוריהן.
היא באה אלי בשמחה לכתה, כשבנה יחידה, התקבל ליחידה שהייתה משאת נפשו. הוא חלם על היחידה הזו ולחם כדי להתקבל אליה. בבית הספר התיכון בקריית שמונה שקד על אימוני כושר, ולא היה מאושר ממנו, כשהוא התקבל ליחידה. אושרו היה גם אושרה.
שלושים שנה חלפו מהיום המר, שבנה נהרג בתאונת אימונים בצבא. הוא יכול היה להיות כמעט בן חמישים, אבא לילדים, וורדה נותרה עם בכי יבש, שמיבש את שבריה וסדקיה, וכבר לא תהיה סבתא.
הַנְּקִישָׁה שֶׁל קְצִין הָעִיר עַל הַדֶּלֶת
הֵבִיאָה לָחוּת לְעֵינֶיהָ
וּבֶכִי יָבֵשׁ שֶׁיִּבֵּשׁ אֶת שְׁבָרֶיהָ
כְּשֶׁלְּמָחֳרַת לִוְּתָה אָרוֹן דּוֹמֵעַ
בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לִילָדִים בְּנֵי עֶשְׁרֵה
שֶׁנָּתַנּוּ לָהֶם יַלְדוּת מִתְמַסֶּרֶת
לְמִשְׁחָקִים בְּרוֹבִים עֲדוּיִים בְּמַדִּים
וּכְבָר לֹֹא יוֹסִיפוּ עֶשְׁרִים וּשְׁלוֹשִים לָעֶשְׁרֵה
רַק לָחוּת לְעֵינֶיהָ שֶׁל אֵם
וּבֶכִי יָבֵשׁ שׁוֹאֵל:
מַדּוּעַ לֹא יָדַעְנוּ לְכַתֵּת רוֹבִים לִפְרָחִים.
