הטירוף כבר כאן

הטירוף כבר כאן - והוא עלול לסחוף את כולנו אל תהומות שמהם קשה יהיה לצאת. בפרקליטות המדינה יודעים את זה, ולכן מנסים שם לצופף שורות ביחד עם מי ששירת שם בעבר. דפי מסרים נשלחים בידי שי ניצן בתקווה לגייס תומכים במעשיו הנפשעים. הוא זועק לעזרה. הקוזק הנגזל כבר מבין, כנראה, שהוא הגיע לקצה דרכו; שהציבור כבר מאס בו - ובהתחכמויותיו.

גם שופטים מכהנים, מיוצאי פרקליטות המדינה, קיבלו פניות. מעשה נבזי שעלול לפגוע באמינותה של מערכת המשפט. אסתר חיות הבינה את זה מיד - אבל שי ניצן טוען שנפלה טעות. הוא, כהרגלו, משקר. עוזי פוגלמן, למשל, שופט בבית המשפט העליון, מעולם לא הוסר מן הרשימה, כמו גם כל האחרים.

הם תמיד היו ברשימתו של שי ניצן. מוכנים לסייע. והוא היה תמיד זקוק להם. הופעותיהם הפומביות, בכנסים השונים, תמיד סייעו לו להתגבר על כל "תקלה" שהתגלתה אצלו. ואלה היו רבות מאוד. התנהלותו לאורך שנים הרי הייתה תמיד על גבול האי-תקינות, אם לא מעבר לכך, והוא היה צריך את המטרייה של בוגרי מערכת המשפט. רק בזכותם הוא שרד. ורק בעזרתם הוא, אולי, גם יגיע למחוז חפתו האולטימטיבי; בית המשפט העליון.

אבל עתה, בימים אלה של טרם נעילה, זה כמעט פתטי לראות את האיש הזה מתחנן לסיוע בעת שהוא עומד לעשות את הגדולה שבנבלות שנעשתה כאן אי-פעם. אין להגדיר אחרת את הכוונה להגיש כתבי אישום מופרכים נגד ראש הממשלה. שי ניצן יודע את זה - ולכן הוא פועל מתוך פאניקה. סגירת התיקים דומה בעיני לתעודת פטירה לדרכו הציבורית. חומרי החקירה מוכרים לו היטב. והוא יודע שאין בהם כל ממש. הוא ליווה את החוקרים כל העת. שלא כמו היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שאפילו לא ידע כיצד נהגו במשטרה בעדים השונים או כיצד הושגה ההסכמה של כמה מהם לשמש עדי מדינה.

הקונילמל הזה, מנדלבליט, מסתובב שם מבלי להבין את מה שמתרחש סביבו. יש הטוענים שהוא מפחד מן השלדים שיש לו בארון. אחרת אין להבין כיצד הוא הסכים להוציא מתחת ידו כתב חשדות מבלי לקרוא בעצמו את הראיות. ואני שואל, אם הוא לא ידע על תרגילי החקירה המלוכלכים שעשו לניר חפץ או לשאול אלוביץ, שחלקם בוודאי נגוע בפלילים, אז מה הוא כן ידע כשהוא התיר לשי ניצן ולליאת בן ארי להוליך אותו בכחש? איך הוא בכלל העז לנהוג כפי שהוא נהג רק על יסוד תמצית שהכינו עבורו אחרים מחומרי החקירה? האם הוא לא מבין שהוא הפך לפיון במשחק שתכליתו להפוך עלינו את סדרי השלטון?

החרפה היא גדולה - אבל זה לא מפריע לדורית ביניש, מי שחיפתה במשך שנים על מעלליו של בעלה, בהיותה נשיאה של בית המשפט העליון, להתייחס אל שר המשפטים, מי שעושה את עבודתו נאמנה, בביטויים מעליבים. היא מדברת על אמיר אוחנה כעל "מי שקרוי שר המשפטים" - ועל-כך אין לעבור בשתיקה. ביטויים מעליבים דומים השמיעו חבריה של ביניש על דוד אמסלם ועל מירי רגב ועל דוד ביטן ועל מיקי זוהר - וזה לא מקרה.

החוצפה של הקליקה המשפטית כבר עוברת את גבולות הלגיטימיות. הארוגנטיות, ההתנשאות. הרצון להמשיך ולהחזיק בעמדות כוח. ללא פיקוח ציבורי. אין להם אח ורע בשום מקום בעולם. מאחורי דלתיים סגורות הם מתנהלים כמו כת סגורה. תופרים מכרזים כדי לקדם זה את זה. פותחים בחקירה לפי ראות עיניהם. לא תמיד בתום לב. משחקים במשטר הדמוקרטי שלנו כמו שילד קטן בונה לעצמו בתים ומכוניות וספינות מקוביות לגו.

בין כך ובין כך, הגיעה העת לשים סוף להשתוללות של האוליגרכיה המופקדת, לטענתה, על שלטון החוק. כבר שנים אני מדבר על-כך. אהרן ברק ייסד אותה - והוא עתה ממובילי המחאה נגד קריסתה. כמו כל שליט יחיד הוא לא רוצה בהיעלמות מורשתו.

יש להקים מיד ועדת בדיקה ממשלתית. יותר מדי רפש הצטבר במשרדיהם של שי ניצן ושל חבריו - והגיעה העת לנקות.

בכוחו של אמיר אוחנה לעשות את זה - ואסור לו לפחד מפני אלה שיבקשו ללעוג לו או לפגוע בחוקתיות של מעשיו. הוא רהוט. הוא ממוקד - והוא יודע את המלאכה. והציבור צריך לעמוד מאחוריו.