אף שגיל הפרישה מוגדר כיום בתקשי"ר ובהסכמי העבודה הקיבוציים ברוב המגזרים כ-67 לגברים ו- 64 לנשים, יש לצד הכלל לא מעט יוצאים מן הכלל, כאשר אין בנמצא הסבר רציונלי משכנע לפערים - ויש יאמרו להפליות - בין קבוצות עובדים ותחומי עיסוק שונים במשק. כדרכה של מדינה שקמה על יסודות שאולים ממסורות ותרבויות שונות, הגענו למציאות הנוכחית בשיטת הטלאי ועוד טלאי, כשלא מעט חוקים ותקנות רלוונטיים, נקבעים כפשרות פוליטיות בין בעלי עניין וכוח-מיקוח כאלה ואחרים. כאשר המוטיבציה הייתה להקדים את מועד הפרישה, הנימוק השכיח היה "הקושי הפיסי" ולעיתים גם מצב הבריאות. כאשר השאלה הייתה כיצד לאחר לדחות את גיל הפרישה ולאפשר למיועדים לפרישה לפורשים המיועדים מספר שנות השתכרות מלאה נוספות,
1 הנימוק השכיח היה שימור הידע, תנאי העבודה הנוחים יחסית והשיפור ברמת הבריאות בזכות התקדמות הרפואה.
נתקלתי לפני ימים אחדים במאמר דעה של פרופ'
יצחק בריק, יו"ר האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, הקורא "לא לעצור".
2 אני מסכים עם עיקרי הגישה, אך סבור שהגישה המוצגת בפנייתו לוקה בהפשטת-יתר ועושה עוול למורכבות הבעיה. העובדה שיש בשירות הציבורי או הפרטי עובדים שגילם גבוה מהגיל הנומינלי הקבוע בחוק, או שיש להם היתר מיוחד להמשיך מעבר לגיל הנומינלי, אין פירושה בהכרח שהם אינם גורמים למשק הלאומי נזק; אם לא תמיד, אזי לפחות מפעם לפעם. לפיכך, אעל-פי שאני מסכים שיש לחזור ולבחון סוגיה זו במלוא היקפה ומורכבותה במטרה לשנות את הגישה הקיימת, אין לעשות זאת בקלות ראש ולא בשיטות ה"סמוך" המקובלות במקומותינו.
שאלת גיל הפרישה "הנכון" הפכה בשני העשורים האחרונים לשאלה כלכלית-חברתית מן המעלה הראשונה. שינוי "פירמידת הגילים"
3 - הגידול הבולט באחוז האוכלוסייה המבוגרת בכלל האוכלוסייה, כתוצאה מהארכת תוחלת החיים ושינוי מבנה שוק העבודה עקב העלמות או צמצום בולט של מקצועות-עבר והופעתם של מקצועות חדשים - יוצרים מציאות חדשה. צפוי שמגמה זו תלך ותתחזק לקראת אמצע המאה ה- 21. אם מוסיפים לכך את הרכב האוכלוסייה בעליה המגיעה לארץ, שרובה קרובה יותר לגיל הפרישה הנוכחי מאשר להפך, מתחדדת התמונה עוד יותר. סביר להניח שאם קצב התפתחותו של המשק הישראלי מבחינת רמתו הטכנולוגית ימשיך בגידול מהיר מזה ויגדל מספר העולים המגיעים בהשפעת התגברות זרמים אנטישמיים ואי-היציבות הפוליטית בדמוקרטיות רבות מזה, התמונה עשוייה להתחדד אף יותר.
קביעת גיל הפרישה נגזרת בין היתר ממצב מקורות המימון לפנסיה לפורשים.
4 גיל הפרישה המצויין לעיל משקף החלטות פוליטיות וכלכליות ולאו-דווקא היגיון אנושי או משקי בסיסי. בפועל מספר הנשים באוכלוסייה גדול ממספר הגברים בכ-1.6% אך נמצא בקו ירידה בשנים האחרונות. תוחלת החיים של נשים גבוהה מזו של גברים בכ-3.5 שנים בממוצע בתלות במגזר האוכלוסייה אליו הן משתייכות. לפיכך, כניסה מוגברת שלהן לשוק העבודה, כפי שמסתמן בשנים האחרונות בכל המגזרים אבל במיוחד בערבי ובחרדי שנעדרו ממנו בעבר, עשויה מגמת השינוי הכללי להיות משמעותית הרבה יותר.
קביעת גיל פרישה נומינלי בחוק, חרף היותו תוצאה של מערכת שיקולים רחבה ומגוונת, איננה כפופה למבחנים אישיים אלא לשיקולים סטטיסטיים בהם נלקחים בחשבון בין היתר גורמים כשחיקה בעבודה, התאמה מקצועית, כושר התעדכנות בידע, כושר ביצוע (הספק או תפוקה), מצב בריאות והיעדרויות ואופי העיסוק. רוויזיה יסודית בחוק הקובע את גיל הפרישה במטרה להגמישו, מחייבת לבחון את המכלול כולו ולבסס את הנורמה החדשה על ממצאים עדכניים. במקביל יש לקחת בחשבון שגם העובד מתכנן את חייו במרבית "הגיל השלישי" על יסוד הסדרי הפנסיה המובטחים לו ומה שחסך בעצמו. בתחום הפנסיה אי-אפשר מעשית להתעלל בעובד ולשנות את כללי המשחק שינוי דרסטי, סמוך למועד היציאה דה-פקטו.
ראינו ש קצב השינויים מתגבר כמעט בכל הפרמטרים הרלוונטיים לנושא ומשום כך דרושים לפחות שני מנגנונים לשימור רלוונטיות ההחלטות למציאות השוק ולתכנון הפרטי של עובדים פורשים: א. מעקב עידכונים 5-שנתי של צרכים ויכולות לצרכי תכנון והתאמה של הכללים לשינויים בטווח הקצר, הבינוני והארוך. ב. הגמשת והתאמת תהליכי המיון והבחינה הקובעים, לבסיס אישי או קרוב מאוד לכך.
כך, למשל, תעמוד על הפרק השאלה מהו גבול הכישורים (בכל עיסוק) שעד אליו יכול עובד ממוצע להמשיך ולדרוש את שימור זכותו להעסקה "רגילה" במקום העבודה, מבלי לגרום בכך לפיטורין מוקדמים שלו, בבחינת "הקדמת תרופה למכה". שאלה נוספת המתבקשת מהאמור לעיל היא אילו מבחנים יהיו סטטיסטיים ואילו אישיים, ומי יערוך מבחנים אלה וגם ישמור התוצאות כזכות אישית של העובד לפרטיות מוגנת. חייבים לזכור שעובד שממשיך להיות מועסק במקום עבודתו הרגיל, דוחה בכך לא פעם את חשיפתו ל"משבר חוסר הערך העצמי", לתחושת בדידות ולאבדן דרך וכיוון שאופייניים לפורשים רבים.
מובן שיש להימנע ממצב בו מדי 3 - 5 שנים יעמוד עובד מבוגר ושְבַע-שנים בפני "משבר היפלטותו ממקום העבודה". שהרי אין ספק שעסקים אינם יכולים לספק לעובדים הגנה כלכלית, אם זו אינה עומדת במבחן המאזן הכלכלי הריווחי של הפירמה, (ראוי לציין שגם המדינה לא תוכל לעמוד במבחן זה בכלכלה חופשית ותחרותית, עם פתיחות גלובלית). מקום עבודה שאינו נהנה מביטחון כלכלי השמור למדינה, אינו יכול להעסיק עובדים משיקולי סעד ושימור המוראל האישי. מציאות כפויה מסוג זה, תפגע בפעילות המשקית ותערער לעיתים קרובות עד משבר את יחסי העובד-מעביד.
אלה הן דוגמאות בלבד להיקף ומורכבות הבעיה הכרוכה בשינוי גיל הפרישה של עובדים בשוק ההולך ומתהווה סביבנו במהירות. להערכתי, משרד העבודה והרווחה הוא הגורם הממשלתי שעליו לרכז פרויקט לאומי בתחום הפרישה, במטרה להסדיר את המכלול בשנים הקרובות ולתקופה של דור שלם לפחות. לשם כך חייבת הממשלה לקבל החלטה מפורשת ולהטיל ביצועה על השר הבא כחובה . יהיה עליו להקים צוות בין-משרדי ואינטר-דיסציפלינרי שיבצע עבודת-מטה כוללת שממצאיה יובאו להחלטת ממשלה ולחקיקה שתעגן בחוק תיקון למצב הקיים, מושתת על שלוש רמות מימוש עם קריטריוני-ביצוע ואחריות יישום כדלקמן:
המפתח לשיטה שתתקבל כמועילה והוגנת, הוא שקיפות והגדרות ברורות של "כללי המשחק". במערך כזה יהיה לרופאים תעסוקתיים, בוררים ומפשרים משקל וערך רב, וגם לכך יש להיערך.
