בעת כתיבת שורות אלו (יום ג', 19.11.19). בישרו לנו עיתוני הבוקר על החלטת הממשל האמריקני הקובעת כי ההתנחלויות בגדה המערבית אינן מהוות הפרה של החוק הבינלאומי. את ההצהרה מסר מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפיאו, ומיד עם פרסומה עוררה החלטה זו הד רב בחוגים שונים.
ראש וראשון לקבוע הלכות בנושא ההתיישבות באיו"ש, היה הנשיא
ג'ימי קרטר. נשיא זה זכור לנו עוד מאופן טיפולו הכושל בסוגיה האירנית ותמיכתו בשובו של חומייני מגלותו מפריז לטהרן (1979). קרטר לא ראה כל סתירה בין תפיסתו את ההתנחלויות כמפעל שאיננו תואם את החוק הבינלאומי, ואף הצהיר על כך (1978). הנשיא דאז סרב להשלים עם העובדה כי ההתנחלויות היוו גורם מרכזי בהרחקת איום החזרה לגבולות 67.
ולמעשה מדיניותו יצרה איום מתעצם על היציבות במזרח התיכון כולו, כפי שהתברר לימים. עמדתו לגבי ישראל הייתה מוסכמת על חלק מנשיאי ארה"ב. רק רונלד רייגן אמר בשנות ה-80 במפורש, כי לדעתו אין ההתנחלויות מהוות מכשול לשלום. הנשיא
ברק אובמה חזר להגדרותיו של קרטר ואף נתן לכך ביטוי באומרו כי ההתנחלויות מהוות הפרה של החוק הבינלאומי, ובדיעבד הן מהוות גם מכשול בתהליך השלום. רק עתה, עם הצהרתו של פומפיאו, דומה כי נסתם הגולל על הוויכוח הזה.
בשלב זה לא ברור כיצד תשפיע העמדה האמריקנית החדשה הזו על מעשיה של ארה"ב בשטח עצמו. בפועל, קיימים מספר אזורים, בשטחים הנראים לישראל כחיוניים לחיזוק ההתיישבות באיו"ש. בכלל הפרויקטים האמורים מצויות תוכניות בניה של ישראל באזור המכונה 1 - E. וכן פרויקטים באזור C בכללו, שישראל הקטינה מאוד את פעילותה בהם. תוכניות אלו הוקפאו בשל התנגדות תקיפה של
האיחוד האירופי ושל ארה"ב בתקופת אובמה.
מתחם 1 - E, מהווה למעשה רצועה, מיושבת בדלילות, על-ידי הפלשתינים, והיא חיונית בשל היותה נתיב יחיד המוביל הן מירושלים למעלה אדומים והן לאזור ים המלח, ביקעת הירדן, וכביש 90 המוליך צפונה. האמריקנים הביעו, לא אחת, התנגדות לכל תוכנית ישראלית לבינוי בה. יש לקוות שעתה ישתנה המצב וישראל תממש את תוכניות הבנייה לאתר זה.
הסרת ההתנגדות האמריקנית להתיישבות באזורים אלה, היא לכן בעלת משמעות אסטרטגית ראשונה במעלה.
תהדיה? הצחקתם אותנו
לפני מספר ימים (מוצ"ש 16.11.19), עוד פקדו טילים בודדים, מעין קינוח, זרזיף רעיל, את אזור באר שבע. אלה היוו אקורדים אחרונים למטחי הטילים האין-סופיים, שניטחו על ישראל בשבוע הקודם. אז הדהדו אזעקות צבע אדום ברחבי עוטף עזה ואח"כ גם פשטו לרחבי הדרום. בואכה אשקלון ואשדוד. כפסע בינן לבין אזורים אסטראטגיים במדינה. מעשה פרוע ואלים זה בוצע על-ידי קבוצה קטנה של בריונים איסלאמיים פונדמנטליסטים.
אבל הסיפור האמיתי הוא הדינמיקה המפעילה מחדש את כל הסיפור הזה בהמשכים שוב ושוב... מהותו האמיתית של הסיפור המרכזי, היא התחרות הבלתי נגמרת בין קבוצות שונות במרחב הערבי, שהקיצוניות והאלימות בו לא חדלים מלרקום שימושים זדוניים ומרושעים באופנים שונים, חדשים לבקרים, של פגיעה אלימה בישראל.
כך חזינו, כולנו, בעפיפונים שהציתו למעלה מ-35,000 דונם בעוטף עזה (כולל הכלניות של גנץ), בבלוני הנפץ, בטילים הבלתי נגמרים ובפצמרי"ם. וכאשר מחפשים את ההסברים תמיד מגיעים אל קבוצה סוררת זו או אחרת. שוב שומעים על התמודדויות בין שני ארגונים פונדמנטליסטיים, שוב אנו למדים על רצון מי מהם להוכיח שנאתו של מי לישראל בוערת חזק יותר, מי מוכן להביא על עמו שוב הידוק המצור, צמצום החשמל ומה לא.
והנה גם הפעם שוב חזר הסיפור. רק הגלימה השתנתה. חבורה המונה אלפים בודדים של קיצונים, הזקוקה לדם יהודים, על-מנת להצדיק את קיומה, מפגינה את יכולתה הרצחנית בפוטנציה ואין פוצה פה ומצפצף.
יכולים כל המתפתלים מה"דיפ סטייט", אין לכך הגדרה אחרת, לחזור ולדבר על 'שלום אמיתי' ועל 'תהליך מדיני', וכו', מילים יפות אלה אין כמותן רחוקות מהמציאות, הלכה למעשה. הדינמיקה של תנועת המטוטלת בעולם הערבי, מארגון אחד רצחני אל ארגון שני רצחני יותר, וחוזר חלילה, לעולם תנצח את שאיפתנו הכנה שלנו - לשלום אמת.
כך, במדויק, קרה גם הפעם. החמאס, הגם שהוא מדלג בזהירות בין הגחלים העוממות של המשבר האחרון, נזהר שלא להיכוות מחד ומקפיד להמשיך את מסעו אל עבר ההסדרה המיוחלת מאידך. הנה מנהיגיו מוכיחים מחדש את אומנותם המיוחדת, נחלת העולם הערבי: לרקוד על כל ה"חתונות" האפשריות, ובלבד שאתה מוכיח כי השנאה היא זו שמזינה אותך ואת נפשך. גם מזה וגם מזה, אל תנח ידך.
המצב הנוכחי הזה משקף את המציאות הישראלית ללא כחל ושרק, כפי שהיא, עירום ועריה. מדינת ישראל נדונה לחיות ולהתקיים, אולי אפילו טוב למדי, בין שני הערוצים הללו של השנאה הערבית. שלעולם, אבל לעולם, יולידו ויזינו את הביטויים המעשיים דלעיל של איבתם לנו, ליהודים, לישראל ולכל מה שהמושגים הללו אוצרים בחובם.
