ארה"ב לא תישאר בסוריה. זו כבר עובדה מוגמרת, למרות כל הדחיות. על-כן, עדיף שישראל תשלים עם התהליך. לא רק מכיוון שהוא בלתי נמנע, אלא כי הוא גם עשוי לקזז נזקים, ואף להיות מועיל לאינטרס הישראלי בחיזוק הממשל המרכזי הסורי על-מנת שיוכל לעמוד טוב יותר מול ההשפעות חיצוניות, בדגש על זו האירנית.

נוכח זאת, גם "התרגיל" שפקידי הממסד האמריקני גיבשו, על-מנת לשכנע את הנשיא דונלד טראמפ להשאיר כוח קטן, בתירוץ שכך ניתן לשמור את מאגרי הנפט הסוריים במזרח המדינה בידי הכורדים, וייתכן שגם בידי חברות אנרגיה אמריקניות, סופו להתגלות כניסוי לא מוצלח. זאת נוכח המגבלות שהדין הבינלאומי מטיל על כוח כובש להשתמש במשאבי טבע של אזור נכבש, וכן חוסר האטרקטיביות של מזרח סוריה עבור חברות האנרגיה הבינלאומי, המעדיפות להתרחק מאזורי עימות חמים.

ובכן, מדוע אם כך ארה"ב, ובעיקר פקידי הממשל, מתעקשים ללכת בנתיב זה של ניסוי וטעייה באמצעות שימור כוח, קטן או מוקטן, בסוריה? לפי הקו הרשמי האמריקני, מדובר בצעד חיוני על-מנת למנוע את שיקום דאעש. עם זאת, היות שדאעש כבר הובס כפי שאמר טראמפ לא פעם ("חיסלנו 100% משטחי הח'ליפות"), ניתן היה לצאת מהאזור, למסור אותו חזרה לממשלה הסורית ובכך להביא לסוף המעורבות האמריקנית במדינה.

שני יעדים אמריקניים

המאמץ המשמעותי שהושקע על-מנת לשכנע את הנשיא להשאיר בכל זאת כוחות במרחב, בדגש על אזור שדות הנפט במחוז דיר א-זור, מצביע על כך שיש לאמריקנים יעדים רחבים יותר מהבסת דאעש. ומהם אותם יעדים? על-פי הצהרותיהם של פקידים בכירים בארצות הברית, מדובר בשתי מטרות מרכזיות:

א. למנוע מהממשלה הסורית נגישות למאגרי הנפט ועל-ידי כך לשמר את הלחץ הכלכלי על הנשיא בשאר אסד על-מנת שהוא, בתורו, יוותר על כמה סוגיות מהותיות בתהליך ההסדרה הפוליטי (נוסח החוקה, תהליך הבחירות וההשתתפות בהן, הפיקוח על הבחירות וכו') באופן שיביא - בסופו של תהליך - לסוף שלטונו.

ב. למנוע מהאירנים השתלטות על מזרח סוריה, ועל-ידי כך לסכל את הקמתו של הגשר היבשתי, לבלום את השתלטותה על מאגרי הנפט במזרח ואף לשכנעה לצאת מהתווך הסורי באמצעות המשך הלחץ על השחקן הסורי.

לכאורה, מדובר במטרות אשר מצדיקות את תרגילי קניית הזמן מול טראמפ, והשגתן עשויה להביא לחיזוק השפעתה האזורית של ארה"ב ולשיפור במעמדה הגאו-אסטרטגי של ישראל אל מול יריביה האזוריים. עם זאת, בחינה מדוקדקת של הדברים ומזווית ראייה אחרת, עשויה להביא אותנו למסקנות הפוכות.

משטר אסד לא יתקפל

המשטר הסורי, בהובלתו של אסד, לא יתקפל בפני לחץ כלכלי בכל הקשור לתהליך הפוליטי - בין אם מדובר במסלול ההסדרה המערבי-בינלאומי של ז'נבה או במסלול של אסטנה בהובלת רוסיה-טורקיה-אירן. כמו-כן, מניעת נגישות לרוב מאגרי הנפט על-ידי ארה"ב והעצמת הסנקציות מצידה נגד המשטר הסורי, לא תביא את האוכלוסייה הסורית לצאת לרחובות בדרישה לשינוי פוליטי.

לקח משמעותי מ-8.5 השנים האחרונות של המלחמה הסורית הוא שמדובר במשטר שיודע להתמודד עם לחצים פנימיים וחיצוניים חסרי תקדים. גם כאשר עשרות אלפי ג'יהאדיסטים ומורדים איסלאמיסטים, בתמיכתן של מעצמות המערב ורוב מדינות האזור, כיתרו הלכה למעשה את רוב יציאותיה של דמשק ועמדו בפני פריצה ללב העיר, המשטר לא היה מוכן להתקפל פוליטית והמשיך את הלחימה, כמעט ללא כל הפסקה, עד לכיבוש כל פאתיה של דמשק. לתפיסתם של בכירי המשטר, כל ויתור על הובלת התהליך הפוליטי הפנימי בסוריה היה עלול להוביל למדרון חלקלק שיביא לקריסתו של המשטר, לגירושו מהשלטון ולהעמדת בסיס התמיכה החברתי-פוליטי של השלטון בפני סכנה קיומית מחודשת.

נוכח זאת, המשטר הסורי יעדיף לחכות ולתמרן, יחד עם בני בריתו הרוסים והאירנים (ושחקנים אזוריים ובינלאומיים נוספים שנגמלו מהרעיון שישנה חלופה טובה יותר מהמשטר הקיים), במסגרת תהליך ההסדרה הפוליטי, מאשר להרים דגל לבן בפני לחץ כלכלי. מנגד, חשוב לציין, כי הלחץ הכלכלי שארה"ב מובילה מביא להחרפת המצוקות של חיי התושבים הפשוטים בסוריה (בהקשר זה כדאי להזכיר, כי לפי כל הסטטיסטיקות הקיימות יותר מ-70% מתושבי סוריה אשר נשארו בה, נמצאים תחת שליטת המשטר ומעדיפים אותו על פני הדמוקרטיה המשגשגת של אידלב בהובלת "היאא'ת תחריר אלשאם", אחת מזרועותיה של אל-קאעידה בסוריה).

לא זאת בלבד, אלא שהחרפת הסנקציות דווקא מעצימה את תלותו של התושב הסורי הפשוט במשטר המרכזי, שכן האחרון הצליח, וממשיך להצליח, לספק לתושבים את המעט המאפשר את המשך חיי היום-יום. המשטר הסורי הוא עדיין המעסיק הגדול ביותר במדינה, מקפיד לשלם משכורות לעובדיו יחסית בזמן וכן מספק שירותי חינוך ובריאות בסיסיים. אם אותם תושבים פשוטים יבחרו לצאת לרחוב ולקרוא שוב להפלת המשטר, הישרדותם היום-יומית מבחינת סיפוק צורכיהם הבסיסיים תעמוד בספק. על כן, דווקא הלחץ הכלכלי שהממסד האמריקני הנאו-שמרני מתגאה בו, אינו מביא להחלשת המשטר הסורי, אלא משיג את התוצאה ההפוכה המתגלמת בהעצמת התלות של תושבי סוריה בו.

דווקא מחזק את האירנים

לגבי המרכיב האירני במדיניות האמריקנית כלפי המרחב המזרח-סורי: נראה, כי גם בנושא זה המדיניות האמריקנית מביאה דווקא לתוצאות הפוכות מאלו שאליהן כוּונה. תחילה יודגש, כי מניעת נגישות המשטר הסורי לנפט במזרח סוריה, רק משמרת את התלות שלו בנפט האירני ובהמשך האספקה האירנית - בין אם בתווך הימי ובין אם בתווך היבשתי דרך עירק - ועל-ידי כך מביאה להמשך הזרמת המזומנים לגורמים הפרו-אירניים האזוריים, בדגש על חיזבאללה. בנוסף, מיקוד המדיניות בהיבט האירני, מעצים את נחישותה של אירן לשמר את אחיזתה בסוריה ולהגביר את האיום מצידה ומצד הכוחות הנאמנים לה בעירק ובקרב השבטים במזרח סוריה על ארה"ב ועל בעלי בריתה הכורדים כאמצעי ליצירת משוואת הרתעה הדדית.

ומה באשר לאיום שהאירנים אכן יגיעו וישתלטו על שדות הנפט, ויקימו גשר יבשתי דרך מזרח סוריה? תחילה, נתייחס לנקודה האחרונה - הגשר היבשתי כבר קיים, כמו גם הגשר האווירי הקיים ופועל זה שנים רבות. הגשר היבשתי קיים, שכן באזור שבין אבו כמאל לתנף ישנו מרחב גאוגרפי לא-מבוטל שדרכו ניתן להעביר אמצעי לחימה, כפי שהדבר אכן קרה לא פעם בשנה האחרונה. פריסתו של הצבא הסורי (בגיבוי רוסי) בעוצמות הנדרשות אינה אפשרית, שכן כוחות אלה נדרשים לפריסה מסיבית במרחב אידלב, בדרום סוריה שאינו אזור יציב, וכעת גם בצפון-מזרח סוריה. כל עוד הלחימה מבעבעת בכמה אזורים במקביל והמערכת הבינלאומית ממשיכה להערים קשיים בפני טיהור מרחבים שלמים מגורמי טרור קיצוניים, כפי שזה ניכר בעיקר באידלב, צבא סוריה אינו יוכל להתפרס באופן הנדרש על-מנת לרדד את התפקיד האירני במרחב הגבול היבשתי עם עירק.

בנוגע לזהות השולט בשדות הנפט, ניתן לשער בסבירות די גבוהה, כי המשטר הסורי ישאף להחזיר לעצמו את השליטה על משאבי הטבע והאנרגיה של המדינה כפי שהיה המצב לפני 2011. בה בעת, סביר גם להניח, כי המשטר ירצה שיתוף פעולה של חברות בינלאומיות המעוניינות בשותפות בתחום האנרגטי. בהקשר זה, לא יהיה זה ניחוש בלתי סביר שהממשלה הסורית תעדיף את שיתוף הפעולה דווקא עם החברות הרוסיות (גם כאמצעי לתשלום על הסיוע המסיבי במהלך הלחימה), וייתכן אף הסיניות. זאת, כפועל יוצא מהערך המוסף הגדול יותר של חברות אלו (שבניגוד לחברות האירניות אינן תחת סנקציות בינלאומיות מקיפות) - הן מבחינת יכולת הפיתוח והן מבחינת החיבור למערכת הכלכלית הבינלאומית - בכל הקשור לתהליך בנייתה מחדש של סוריה.

לאור כל האמור לעיל, האמריקנים ובראשם הנשיא טראמפ צפויים להתפכח ולהימנע מהמשך התמיכה בהשארת כוחותיהם במזרח סוריה. מעבר לכך, יש לקחת בחשבון שככל שעובר הזמן (ובמיוחד בשנת בחירות), דחפיו הבדלניים של הנשיא יתחזקו - בין היתר משיקולים אלקטורליים, וגם בגלל העייפות הכללית שיש בציבור האמריקני ממלחמות ועימותים במזרח התיכון. כמו-כן, לא מן הנמנע כי במהלך השנה הבאה יפעלו גורמים רבים בשטח, ממיליציות פרו-אירניות ועד לשאריות של דאעש, על-מנת לפגוע בכוחות האמריקנים ולזרז את יציאתם.

מה ישראל צריכה לעשות

מה באשר לישראל ומדיניותה? בפני ישראל עומדות שתי חלופות מרכזיות: להמשיך את הקיים ולהתיישר עם מה שנקבע על-ידי פקידי הממסד האמריקני ליצירת התנאים לשינוי משטר בסוריה; או להכיר במציאות שהמדיניות הנוכחית עומדת על קרקע רעועה, בלשון המעטה, ולנסות לצמצם את הנזקים וההשלכות השליליות הנובעות ממנה, ובכלל זה הצטיירות ישראל כמי שתמכה בארגונים חמושים (בעיקר בדרום סוריה) ובמאמצים המערביים להפלת המשטר.

היות שצפוי שארה"ב תמשיך בתהליך הסגת כוחותיה מסוריה (בין אם התהליך יימשך חודשיים או שנתיים, תלוי כמה זמן יתן הנשיא טראמפ לניסוי הכלים הנוכחי להצליח), עדיף שישראל תדע דווקא לסייע בניווט יציאתה של ארה"ב תוך הצבת סף יעדים ריאלי למימושה. על כן, בהיבט הזה מומלץ, כי ישראל תתחיל ליישם רטוריקה ומדיניות אופרטיבית ממוקדת מול האיומים האסטרטגיים הניצבים מולה בגלל הנוכחות האירנית בסוריה (שיש לזכור כי היא קיימת במדינה מאז שנות ה-70 ואיננה ייחודית רק לשנים האחרונות), ולא במונחים אבסולוטיים של סיום נוכחות אירן בסוריה.

במקביל, ולא פחות חשוב מכך, יש לנסות להפעיל את מנופי ההשפעה שיש לישראל בארה"ב על-מנת להוריד את סף ההתנגדות האמריקנית נגד המשך המערכה לטיהור אידלב (הנשלטת בידי מספר רב של קבוצות איסלאמיסטיות-רדיקליות הדומות באידאולוגיה שלהן לדאעש); וכן דווקא לעידוד יציאה כוללת, אך הדרגתית, של כוחות ארה"ב מסוריה, בתיאום עם רוסיה. צעדים אלו עשויים לחזק מחדש את ההשפעה החיובית הנדרשת מול מוסקבה, על-מנת שכוחות צבא רוסיה יתפרסו בגבול סוריה-עירק, יחד עם צבא סוריה, במקום אירן.

בסופו של התהליך, מבחינתה של ישראל, חזרתו של המשטר הסורי לכל שטחי סוריה ועידוד הכרעה צבאית מהירה, ככל הניתן, של חזיתות הלחימה שנותרו, הם אלו שיביאו - באופן הדרגתי ולאורך זמן - להפחתת התלות של דמשק בטהרן, ועל-ידי כך לרידוד יחסי של השפעת אירן בסוריה. כמו-כן, עידוד מגמה זו עשוי לענות על אינטרסיהם של שני הנשיאים - טראמפ, שמאס בהתבוססות במזזרח התיכון, ו-ולדימיר פוטין, המעוניין בחיזוקו מחדש של המשטר המרכזי בדמשק. זהו הדבר הריאלי ביותר שניתן לשאוף אליו כיום בנסיבות שנוצרו, לאחר יותר משמונה שנים שבהן ניסה העולם המערבי להנדס מחדש, ובאופן תלוש מהמציאות, את החברה והפוליטיקה הסוריות.