מבירא עמיקתא, לאיגרא רמא

מה שראינו בשתי מערכות הבחירות האחרונות בשנת 2019, הוא קדימון למשבר האמיתי שבדרך. בעוד שמשבר הבחירות החוזרות הוא מנהלתי אירגוני וניתן לפתרון טכני-טכנולוגי בעלות סבירה וזמן מתקבל על הדעת, המשבר שבדרך הוא טוטאלי ונוגע כמעט לכל תחומי החיים במדינה. מוקדיו: חוליי הדמוקרטיה; מקומה המעוות של התקשורת בדמוקרטיה שלנו; ליקויי שיטת הבחירות; הפרדת רשויות השלטון ותיוג חדש של תפקידיהן וסמכויותיהן כחלק מהבטחת המשילות; חוקי יסוד חסרים; משבר ביטחוני ומשבר כלכלי פנימי; אופיה של מדינה יהודית מהו; טיב ומהות היחסים עם יהדות העולם, ולא פחות חשוב - טיהור משקעי הפוטש המשפטי נגד ראש הממשלה, במטרה להחליף שלטון באמצעות מערכת המשפט ולא באמצעות הליכים דמוקרטיים. לדעתי, זה עתיד להיות פרק המשבר החמור ביותר, שישליך על כל האחרים, ויציב בפני הציבור את השאלה אם הוא מוכן לניוון הדמוקרטיה וויתור על זכותו להכריע את גורלו בבחירות, או שהניצנים הברורים והחמורים של מגמה זו שהתגלו במשבר האחרון, מהווים עבורו קאזוס בלי אזרחי על כל המשתמע מכך.

הסיבוך שחולל התרגיל המפוקפק של הפרקליטות בנושא נתניהו, יתנגש בסיבוב הבא עם העובדה שגוש הימין בישראל מהווה כיום רוב דמוגרפי ברור, וכי השמאל, במיוחד הקיצוני, ויתר כבר גם על סיפור הכיסוי שהוא ציוני, בו החזיק בראשית שנת 2019. עתה צפוי שינסה לשקם את כוחו האלקטורלי באמצעות חבירה ללא תנאים לרשימה הערבית המשותפת. משמעות הדבר היא חציית הרוביקון הציוני ללא דרך חזרה. להחלטות בעניין נתניהו, צורפו (במידה רבה מחוסר ברירה) טייקוני-תקשורת כנוני מוזס ואלוביץ', המעידים בשפת המשפטנים על קשרי הון-שלטון ברשתות התקשורת המרכזיות ביותר ובאישים הבכירים ביותר בהן. ברור שזו איננה כל התמונה, ומי שעוקב אחר מצהלות השמחה העויינות המופגנות ע"י ערוצי 12 ו-13 של הטלוויזיה שלא לדבר על מרבית הרשתות החברתיות, מבין היטב את עומק המשבר הקיים והצפוי. דבריהם של הפרופסורים רות גביזון¹ ודניאל פרידמן², שופכים בינתיים עוד זרזיף אור על מחשכי התמונה האמיתית, של מקרה נתניהו. אין ספק: פרשת נתניהו היא משבר לאומי עמוק, שלא כל מניעיו והשלכותיו מוכרים לנו בשלב זה במלואם. אם ישגה עתה היועץ המשפטי וינסה בלחץ החוגים שהכתיבו את דרכו במשבר עד כה, למנוע בעד נתניהו מלהקים ממשלה חדשה, בהנחה שהמציאות הפוליטית תאפשר זאת, צפוי לנו "פיצוץ אטומי", שלא יקרה ביום אחד ולא במהלך אחד, אך בוא יבוא, כאשר הציבור יבין מה חוללו לו פוליטיקאים צבועים בשיתוף עם תקשורת מגויסת ומערכת משפטית "חולת שלטון".

על המערכת המשפטית השתלטה הדעה שביכולתה לכפות עצמה על הציבור בישראל הר כגיגית. מספר הדוגמאות לכך רב וגדל במהירות עם חלוף הזמן. מספר מקרים מהזמן האחרון הראויים לציון מיוחד הם: התנהלות הפרקליטות והיועץ המשפטי במהלך החקירות ופרסום ההדלפות מהן בנושאים הקשורים בראש הממשלה, החלטת נשיאת בית המשפט העליון למנות צוות של 11 שופטים עליונים שידון בחוקיותו של חוק הלאום כחוק יסוד - קריאת תיגר חמורה על ריבונות הכנסת - ופרסום דעותיה ופרשנותה של שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, לימור מרגולין-יחידי עם הרשעתו של ראש עיריית אשקלון לשעבר בשוחד, והפרת אמונים.³ זהו ניסיון לאכוף דעה פרטית של שופטת זוטרה על השקפת העולם הציבורית בשאלה האם ומתי פרסום חיובי הוא טובת הנאה לעובד ציבור ומתי יש לראות בו שוחד. עיתוי פרסום הדברים בעיצומם של הדיונים בנושא ראש הממשלה, לא היה מקרי. לאלה ניתן להוסיף את פנייתו של שי ניצן, פרקליט המדינה, לעובדים בכירים של מערכת המשפט ובכללם שופטים מכהנים, להגן בפומבי על דרכי פעולתה והחלטותיה של הפרקליטות שבראשה הוא עומד, ואת המדיניות העצמאית של בית המשפט בשאלות ביטחון ויחסי-חוץ ובשאלת מעמדם של יועצים משפטיים במשרדי ממשלה, בחברות ממשלתיות, ברשויות מקומיות ובמוסדות ציבוריים. סוגיית-יסוד זו צפה כבר בממשלות קודמות וקשורה ביכולת המשילות של בעלי תפקידי ביצוע, מול מעמדם של יועצים, בעיקר יועצים משפטיים, הנהנים כיום מתוקף פסיקות משפטיות מסמכות וטו על החלטותיהם, מבלי שישאו באחריות לתוצאות החלטות אלה.

אירועים אלה ורבים אחרים מעידים שהקרב הדמוקרטי הגדול בין כנסת ישראל הנבחרת כנציגת הריבון ובעלת הסמכות הבלעדית בישראל לחוקק חוקים, לבין בית המשפט ההיברידי והפרקליטות ומערכת התביעה הכללית - עדיין לפנינו.

אם ישרוד נתניהו את מסכת ההכשלות וההתְקלות שרקמו לכבודו הפרקליטות והמשטרה, בתמיכה שקטה אך חזקה של בית המשפט העליון, יהיה הוא האיש המתאים ביותר לעמוד בראש מערכה זו. תחושתי היא שבין היתר, משום שהתיר לשרת המשפטים הנמרצת שלו איילת שקד להתחיל בתהליך השינויים החוקתיים-משפטיים החיוניים לישראל, נרקמה סביבו עלילת השוחד, ונתפרו ה"חידושים המשפטיים" המאפיינים את כתבי האישום. ביסוד כל החיכוכים הללו עומדת קביעתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, ש"הכל שפיט" ובית המשפט הוא שקובע את גבולות סמכויותיו ואחריותו ומעמדו ולא החוק הכתוב.

במלחמה אזרחית עתידית זו, נועד בצד האזרחי מעמד חשוב במיוחד לשני בעלי תפקידים: יו"ר הכנסת, וראש הממשלה המכהן. יו"ר הכנסת מהיותו הנבחר הממונה על תפעול הכנסת ופעילות החקיקה והבקרה של על שאר זרועות הממשל, וראש הממשלה כממונה על הביצוע הלאומי-ממלכתי ועל משרדי המשפטים וביטחון הפנים (גופי החקירה), שלהם לקט תפקידים מגוון בתחומי פעולת מערכת אכיפת החוק. לא אגזים אם אומר שתפקידו של אדלשטיין כיום הוא שיקום הכנסת ומיצוב משופר של מעמדה בציבור ובין רשויות הממשל. לפיכך, הנו בעל חשיבות עליונה לשיקום המציאות הפוליטית בישראל.

מערכת המשפט, תוך ניצול ציני של חוק כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק משנת 1995, שחוקקו בהיסח דעת או מתוך העדר התעמקות מספקת ומנגנוני ויסות, בקרה והגבלה על השימוש בחוקים אלה, פרשה אותם פירוש מרחיב ביותר וקנתה לעצמה בזכותו מעמד של זרוע שלטונית שמעמדה בכיר מזה של כנסת ישראל - זו מציאות בלתי נסבלת. לא ייתכן שהכנסת הנבחרת, נציגת הריבון, תהיה כפופה לרשות אחרת, למעט לחוקים שמחוקקת היא עצמה (ולחוקה לכשתהיה); זו משמעות הריבונות. בין החוקים הדרושים, צריכים להתקיים גם אלה שקובעים את דרכי התנהלותה של המערכת המשפטית וגבולות סמכויותיה. עקרון יסוד בדמוקרטיה הוא הפרדת הרשויות ותחימת פעולותיהן בחוקים ובתקנות הנגזרות מהם. ככל שפעילות בתי המשפט והזרועות הנוספות של מערכת אכיפת החוק נחשפות לציבור, מתגברת התובנה שהמכהנים בהם הנם בני-תמותה כאחד האדם - גם אם מלומדים הם, נבונים ובעלי ניסיון, לעולם עשויים גם הם להיתפס לחולשות-אנוש ויש להגן על הציבור מפני אלה.

במסגרת מאמץ לנוע לעבר הסדרה חוקתית של המצב הפרוץ הקיים, שפרושה חוקה או מערכת שלימה ככל האפשר של חוקי-יסוד מסונכרנים בינם לבין עצמם (לא קיים כיום ומה שקיים איננו מספיק), נצטרך לעסוק בבעיות שעד כה התחמקנו מהן, או טיפלנו בהן למקוטעין ואד-הוק. בשום אופן אין להותיר על-כנו את המצב הקיים, שבו קבוצות אינטרסים "ממנות עצמן" למוסדות המחליטים. בשום אופן אין להתיר מצב שסוגיות עקרוניות כגון: מהו שוחד ומתי מדובר במקרי שוחד - קריטריוני בוחן אוניברסליים - יקבעו שרירותית ע"י גופי האכיפה כאשר נוח להם, ולא ע"י חקיקה מוקדמת ופרשנות מוסמכת לכוונות המחוקק. רק בדרך הפרטיזנית שהפעילה הפרקליטות במקרים של נתניהו ניתן היה לבנות קנוניה מן הסוג לה היינו עדים עד כה. אילו נקבעו כללים אלה מראש באופן ברור ומוסמך, קשה להאמין שראש הממשלה היה נופל למלכודת הפרשנות הנוכחית.

דווקא פרשת נתניהו יכולה לשמש לבית המשפט עצמו הזדמנות-פז לתיקון המעוות ולשיקום תדמיתה של מערכת המשפט, המיתכרסמת במהירות בעיני הציבור.
רבים בציבור איבדו אמון במערכת המשפט ואכיפת החוק בגלל התנשאותה, שרירותה, שגיאותיה וחוסר רגישותה. משנפלה החלטת היועץ, חייבת המערכת להמשיך בדרך אולם להיזהר מטעויות גסות נוספות, תוך כדי חתירה לתיקון את שניתן לתקן. אפשר שזו הדרך היחידה להימנע מהצורך לחקור את מערכת אכיפת החוק כולה ולארגנה מחדש.

היועץ המשפטי, שבעצמו קבל על עוול משפטי שנעשה לו בהיותו מזכיר הממשלה, לא מצא עוז לעשות ברגע המכריע את התיקון המתבקש, מבלי להעביר את המדינה וראש הממשלה שבעה מדורי גהינום. זהו כשלון אישי שלו ושל הפרקליטות שעליה הוא ממונה. עתה השאלה היא אם בית המשפט ילך בדרך שהתוותה מערכת זו, או יראה לה ולנו שאכן יש בו שאר-הרוח בו הוא מרבה להיאחז.

הצעתו של גדעון סער לנתניהו במוצ"ש, 23.11.19, ב"פגוש את העיתונות" בערוץ 12, לקיים פריימריז מזורזים בליכוד לפני תום הימים שנותרו עד לפיזור הכנסת, הוצגה על -ידו כהזדמנות כביכול למנוע בחירות. לסער שפוזל לניצחון בפריימריז, אצה הדרך להדיח את נתניהו בתמיכה מבחוץ של יריביו ושל התקשורת המגויסת. סער מאמין כנראה שלאחר מהלך כזה, יהיה הוא מועמד מובהק של הליכוד לראשות הממשל; לדעתי זה אינו רצונם של חברי ובוחרי הליכוד. לדבריו אם ינצח נתניהו בפריימריז, יוביל הוא את המפלגה לבחירות ויהיה מועמדה, עם מנדט חדש מציבור החברים והבוחרים להקמת ממשלה. יש כאן מידה רבה של גניבת-דעת. להערכתי, גם אם יקבל סער מקום שני בפריימריז, ינסה לשבור החוצה מהקונצנזוס של גוש הימין ולחתור לממשלה בראשותו, בשיתוף עם גנץ ובתמיכת הנשיא ריבלין. במצב שיצרה מערכת המשפט מול נתניהו עם פרסום כתבי האישום, אם אין זו תקיעת סכין בגבו של ראש הממשלה, הרי שזה לפחות ניסיון להונות או להוליך שולל את הימין, וחתרנות אישית נגד נתניהו. סער כשל כאן כשלון כפול: רדיפת שלטון ופגיה בסולידריות המפלגתית.

אם יוכרע נתניהו פוליטית באמצעות פריימריז פנימיים, או ימצא עצמו אחרי בחירות נוספות במצב שאינו יכול להרכיב ממשלה, יהיה מצבו המשפטי-פוליטי דומה. אם יקבל בבחירות מנדט משופר מהציבור אחרי פרסום כתב האישום, יהיה מצבו הפוליטי-משפטי משופר, ומצבו של גוש הימין טוב משהוא כיום. בניגוד לנתניהו, משקלו הסגולי הפוליטי של סער, עם כל הכבוד, איננו שקול לזה של נתניהו ובוודאי שיתקשה להתמודד בבחירות מול צמרת כחול לבן. מנדט חדש ומשופר לנתניהו, תלוי ברמת ההשתתפות של גוש הימין, בעיקר תומכי הליכוד בהצבעה בבחירות - הפעם זה שימור השלטון או תום שלטון הימין לזמן רב על כל המשתמע מכך. חובה על הימין למנוע את עיצוב הפוליטיקה הישראלית על-ידי מערכת המשפט בניגוד לרצון הציבור.