אם שי ניצן הוא יו"ר ועד עובדי הפרקליטות, הרי שאביחי מנדלבליט מצטייר כנשיא הסתדרות הפרקליטים. שהרי מישהו צריך לדבר ללא הרף בשבחו של ניצן עצמו - ואת התפקיד הזה ממלא מנדלבליט בנאמנות חסרת פשרות. קצת מוזר בהתחשב בהיסטוריה ביניהם בפרשת הרפז, אבל נניח לעבר; ככלות הכל, מערכות יחסים יכולות להשתנות.

מה שאסור שישתנה הוא האמת - ולמרבה הצער, מנדלבליט נדבק בשקרי הפרקליטות, חוזר עליהם ומגבה אותם. בדבריו הערב (יום ג', 26.11.19) בפתיחת ההשתלמות השנתית של הפרקליטות, היו לפחות שני כזבים בולטים - כאלה שהן מנדלבליט עצמו והן הפרקליטות חוזרים עליהם שוב ושוב, כאילו הם מאמינים שבכך יהפכו אותם לאמת. ומדובר בכזבים שאינם של מה בכך: על אופיו של פרקליט המדינה ועל מידת הביקורת על הפרקליטות.

מנדלבליט: "פרקליט המדינה, שי ניצן, הוא משרת ציבור בכל רמ"ח אבריו. הוא משפטן מעולה. הוא אדם ישר והגון".

האמת: ניצן הוא שקרן חסר מעצורים. הראנו את זה שוב ושוב. אין לו שום בעיה לשקר כאשר הוא מתאר פסקי דין, אין לו שום בעיה לשקר אל מול מסמכים עליהם הוא עצמו חתום, אין לו שום בעיה לשקר מול עובדות ברורות וחד-משמעיות. לפעמים נדמה, שאם ניצן מנסה להגיד את האמת - נתפס איזשהו שריר בפיו ואינו מאפשר לו זאת. הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו הוא "ישר והגון".

מנדלבליט: "פרקליטות המדינה היא אחד הגופים שנתונים תחת הכי הרבה גופי בקרה במדינת ישראל - מעבר לבקרה הפנימית של מנהלי היחידות ופרקליט המדינה, קיימת גם ביקורת של מבקר המדינה, ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, ונציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות".

האמת: זה אולי נכון בתיאוריה, אבל זה בלוף מוחלט במציאות. מעולם לא שמענו על פרקליט ששילם מחיר על פסק דין, שמצא שהוא פעל שלא כשורה ואפילו שלא כחוק. כנ"ל לגבי דוחות של מבקר המדינה. היועץ המשפטי לממשלה יכול למנוע דיון בלשכת עורכי הדין בתלונות נגד פרקליטים - כפי שעשה מנדלבליט עצמו ביחס לבכירות הפרקליטות שניסו להכריח את חן קוגל לשנות תצהיר שהגיש לבית הדין לעבודה.

הפרקליטות הצליחה לסרס את נציב הביקורת, עד שהילה גרסטל נאלצה להתפטר; הנציב יכול לכל היותר להגיש המלצות ליועץ המשפטי ולפרקליט המדינה - והם יכולים להתעלם מהן, כפי שהם עושים בדרך כלל. ועל הבקרה הפנימית של הפרקליטות מוטב שלא לדבר: אם כך הפרקליטות נראית אחרי הבקרה הזאת - זה אומר הכל.

הבעיה עם הבלופים של מנדלבליט אינה נקודתית בלבד, חמורה ככל שתהיה. הבעיה הגדולה באמת היא, שכאשר אנחנו תופסים אדם באי אמירת אמת על מה שברור לנו - מוטל ספק גם ביתר דבריו. ככלות הכל, מי לידנו יתקע שאמירותיו האחרות - לגביהן העובדות אינן ידועות לנו - הן אמת? זה אומנם לא הופך אותו לחזקת שקרן, אך גם עלול להוציא אותו מחזקת דובר האמת.

הדבר האחרון שמערכת המשפט שלנו, על כל מרכיביה, צריכה הוא עוד הטלת ספק ביושר שלה, ביושרה שלה ובמקצועיות שלה. למרבה הצער, זה בדיוק מה שעשה מנדלבליט הערב. ואולי הכי מצער: קרוב לוודאי שהוא יודע את האמת, ושהוא יודע שדבריו אינם אמת - אך הוא אמר אותם למרות זאת. למה?