בחודש מאי 2016 פרסם מבקר המדינה דאז, יוסף שפירא, דוח חמור במיוחד על המתחולל בתיאטרון הבימה. השורה התחתונה שלו הייתה, שמדובר בגוף שאינו עומד בהתחייבויותיו, מבצע עבירות פליליות בתחום השכר, ונמצא הרחק מאחורי מתחריו שאינם מקבלים תמיכות ציבוריות כה נדיבות. הנה כמה מן הממצאים העיקריים.

הבימה הוכרז כ"תיאטרון לאומי" בשנת 1958, ותואר זה אפשר למדינה להעניק לו כפליים מאשר ליתר התיאטראות – מה שלא מנע מהם לגבור עליו ברוב המכריע של מדדי האיכות. מאז 1995 חתמה המדינה עם הבימה על שלושה הסכמי הבראה והעבירה לו 120 מיליון שקל, אך הוא לא עמד בתנאי ההסכמים: הדיווחים שלו על פרעון חובות לספקים והפחתת שכר עובדיו היו כוזבים, הוא לא פרע במועד את ההלוואות מהמדינה, הוא לא נטל הלוואות מסחריות כנדרש, הוא לא הגיע לאיזון תקציבי, הוא לא הצליח להתמודד עם בעיית חובות העבר.

שפירא מצא, כי הבימה העביר בפיגור את כספי המעביד והעובדים לקופות הפנסיה והגמל – עבירה פלילה ראשונה; לא העביר לארגוני העובדים את דמי החבר שניכה מעובדיו – עבירה פלילית שנייה; לא העביר לרשות המיסים כספים שניכה משכר עובדיו – עבירה פלילית שלישית; לא העביר לביטוח הלאומי את דמי הביטוח – עבירה פלילית רביעית. ולמרות זאת, הייתה לו החוצפה לבקש מהמדינה עוד ועוד כספים. המנכ"ל, אודליה פרידמן, הסתירה עובדות אלו מהדירקטוריון ומוועדת המעקב הממשלתית שטיפלה בתוכניות ההבראה.

שפירא המליץ: "מן הראוי שהתיאטרון יפעיל בהקדם תוכנית התייעלות לשיפור יכולת פרעון ההתחייבויות הכספיות שלו. על משרדי התרבות והאוצר לנקוט צעדים חמורים במקרים שבהם כספים שנגבו מהעובדים לא מועברים במועד לקופות העובדים, לרשויות המס ולביטוח הלאומי ולארגוני עובדים. התנהלות זו מנוגדת לכל דין והוגדרה בחוקים כעבירה פלילית והיא מהווה פגיעה יסודית בזכויות העובדים".

בסיום הדוח נכתב נחרצות: "ראוי להפסיק את דפוס ההתנהלות החוזר ונשנה, לפיו הבימה נקלעת לקשיים כלכליים והמדינה, קרי משרד התרבות ומשרד האוצר, מחלצים אותה מקריסה באמצעות הזרמה תקציבית, שמאפשרת לה הישרדות זמנית. דפוס זה אינו מבטיח שהבימה תנוהל במקצועיות וביעילות ושהיא תיישם את המחויבויות שנטלה על עצמה, בכדי שתוכל לעלות סוף-סוף על דרך המלך שתאפשר לה התנהלות באיזון תקציבי לאורך זמן... נדרש טיפול יסודי, מעמיק ומקיף בתיאטרון, תוך ניתוח הסיבות לאי-עמידתו ביעדים שנקבעו בהסכמי ההבראה הקודמים, במטרה לצאת מהמשבר הכספי ולהעלותו על דרך המלך".

מה עשו השרים משה כחלון ומירי רגב בעקבות הדוח? כחלון לא עשה דבר, ואילו רגב מינתה ועדה בראשותו של יו"ר המועצה לתרבות ואמנות, יגאל עמדי. היו בה בעיקר אנשי תיאטרון ולא היה בה אפילו כספים אחד. מה הפלא, שהדוח שלה מאוגוסט 2017 הוקדש ברובו לחזון אמנותי-תיאטרלי מרהיב של הצגות, חינוך, התמודדות עם התנ"ך, קידום היצירה הישראלית ויציאה לפריפריה.

אה, כן, יש גם בעיה קטנה של חובות בעשרות מיליוני שקלים. לזכותם של עמדי וחבריו יש לומר, שהם תיארו אותה ללא כחל ושרק: "ההערכה היא, כי למרות הרווח התפעולי שמציג התיאטרון בשנים האחרונות, נטל חובות העבר לא יאפשר לו להתקיים לאורך זמן. ההון החוזר השלילי, כפי שמתבטא בחוב לספקים ושחקנים, הוצאות המימון והחזרי הקרן הכבדים, יובילו להחרפת תזרים המזומנים השלילי, ובסופו של דבר יכריעו את התיאטרון ויובילו להקפאת הפעילות".

אז מה הם הציעו? באנגלית קוראים לזה "more of the same" - לחזור על אותם צעדים שמפניהם התריע שפירא, ואשר מעולם לא פתרו את המשברים: מענק מדינה בסך 12 מיליון שקל, מחיקה של 10 מתוך 15 מיליוני השקלים שחייב התיאטרון למדינה, להקפיא לארבע שנים את החזר ההלוואות למדינה, דרישה לקיצוץ של 5% בהוצאות התפעוליות, הבטחת תמיכה ממשלתית של לפחות 25% מתקציבו התפעולי השוטף. ו"תוכנית מעקב קפדנית אחר התנהלותו של התיאטרון ויישום מלא של ההחלטות".

בקיצור: עוד כספי ציבור, הותרת ההנהלה הכושלת על-כנה והתעלמות מוחלטת מן העבירות הפליליות שלה ומכך שלא עמדה בהתחייבויותיה הקודמות. על התנהלות כזאת אמר אלברט אינשטיין, שההגדרה של טירוף היא לעשות שוב ושוב את אותן הפעולות ולקוות לתוצאות שונות. אז מה הפלא, שמכאן אנחנו מגיעים הישר לארבעת המסמכים האקטואליים ביותר.

בחודש ספטמבר השנה ביקשה חברת פאוור דיאלינג, ששיווקה מנויים עבור הבימה, לפרק את החברה המפעילה את התיאטרון בטענה לחוב של 2.9 מיליון שקל. תגובתו של התיאטרון הייתה תוקפנית, והבהירה עד כמה מנהליו אינם מפנימים את חומרת מצבו ואת אחריותם להבאתו אל עברי פי פחת. בלשון פחות עדינה נאמר, שהם שיקרו בסעיף אחרי סעיף.

שקר 1: "אין זה סוד, כי במשך שנות פעילותו ידע התיאטרון משברים כלכליים, עליהם התגבר בזכות עבודה קשה ומסורה של צוות העובדים, ההנהלה והשחקנים". האמת: התיאטרון מעולם לא התגבר על המשברים, אלא חי ממשבר למשבר.

שקר 2: "במסגרת הסכם ההבראה משנת 1995 העמידה המדינה לתיאטרון הלוואה בתנאים קשים, במסגרתה חויב התיאטרון בריבית גבוהה ובלתי סבירה אותה הוא משלם עד היום". האמת: לפי דוח המבקר, ההלוואה לא נפרעה במועד. התיאטרון חתם על הסכם שמנע כבר אז את קריסתו, והסכמים צריך לכבד.

שקר 3: "החל מסוף שנת 2006 נאלץ התיאטרון לגלות ממשכנו הקבוע בשל עבודות לשיפוץ בניין התיאטרון. למרות שהשיפוץ היה אמור להימשך שנתיים בלבד, הרי שבפועל במשך חמש שנים נאלץ התיאטרון להעלות את הצגותיו באולמות שונים... הדבר הגדיל באופן ניכר את הוצאות התיאטרון... והקטין את ההכנסות". פרט קטן שהשמיט הבימה: המדינה ועיריית תל אביב מימנו עבורו את השיפוץ, בסך 109 מיליון שקל, וכך נתנו לו מתנה שאמורה להגדיל את הכנסותיו במשך שנים רבות – אם ינוהל כהלכה. אגב, התזמורת הפילהרמונית נדדה מהיכל התרבות הסמוך למשך שבע שנים, השיפוץ בו הפחית את מספר המקומות ב-400 – והיא עומדת על רגליה.

שקר 4: "הצליח התיאטרון לבצע צעדי התייעלות קשים ולעבור שנה אחר שנה החל משנת 2013 לפסים של רווחיות תפעולית". האמת: לפי דוח המבקר מ-2016 לא בוצעה התייעלות, ושנה לאחר מכן דרשה ועדת עמדי קיצוץ של 5% בהוצאות התפעוליות.

שקר 5: "עיכוב תשלומי התמיכה [הממשלתיים] במשך מספר חודשים פוגע בתיאטרון ובתזרים המזומנים... לא רק שהממשלה מעכבת (לגישת התיאטרון בחוסר תום לב) את כספי התמיכות השוטפות ואף קיזזה מהתמיכה השוטפת סכום ניכר" וכו'. האמת: המדינה העבירה השנה לתיאטרון תמיכת חרום של 16.6 מיליון שקל; את התמיכה השוטפת לא העבירה משום שהתיאטרון סירב למסור לה נתונים בסיסיים שהיה חייב למסור.

שקר 6: "התיאטרון עומד בהתחייבויותיו לספקיו, אלא שבשל התלות בקבלת כספי התמיכה הממשלתיים ועיכובים שאינם בשליטתו בקבלתם, לעיתים מתאחר מועד התשלום לספקים". האמת: החוב לספקים עומד על 15 מיליון שקל – כפליים מן התמיכה שבמחלוקת.

האמת על מצב הבימה נחשפה בתגובת המדינה לבקשת הפירוק. הנהלתו הכושלת של התיאטרון גררה את רגליה בנוגע למסירת המסמכים הדרושים למתן התמיכה ובנוגע לסמכויותיה של החשבת המלווה (אליה נגיע מיד). ודי ברור מדוע: שני המהלכים היו חושפים עד כמה הניהול גרוע ועד כמה המצב קטסטרופלי. המדינה העניקה להבימה מקדמה חריגה של 2.2 מיליון שקל לאחר הגשת בקשת הפירוק, אבל זה לא הוביל לרצון טוב מקביל. הרושם הברור הוא, שאנשי הבימה מתייחסים לסיוע הממשלתי כאל כסף פרטי השייך להם. ושוב: כמה דוגמאות בלבד.

• המדינה העבירה להבימה בטעות עוד מיליון שקל, ומיד עם גילוי הטעות דרשה את הכסף בחזרה. לא רק שהכסף לא הוחזר, אלא שהתיאטרון אף הוציא את הכסף למרות שהבטיח במפורש שלא לעשות זאת.

• רק כאשר חרב הפירוק מונחת על צווארם, הסכימו נציגי הבימה להעביר את כל המידע עד 14 בנובמבר. אלא שהם העבירו אותו רק ב-17 בנובמבר בערב ובצורה חלקית בלבד, "אשר אינה מאפשרת להבין את מצבו הפיננסי של התיאטרון". הבימה הפר בכך את החלטתו של בית המשפט חודשיים לפני כן, ולפיה עליו להעביר מיד למשרד התרבות את כל המסמכים הדרושים.

• הבימה הסתיר את העובדה שקיבל השנה מהמדינה לא פחות מ-16.6 מיליון שקל כתמיכה למוסדות במצוקה, לאחר שלא עמד בתנאים לקבלת התמיכה השוטפת – הצגת תוכנית הבראה מפורטת אותה יאשר משרד התרבות, משום שגרעונו המצטבר עולה על 25% מתקציבו.

• תוכנית ההבראה שהגיש התיאטרון בדצמבר 2018 לא כללה התייחסות להיקף גרעונו, לאבני דרך וללוחות זמנים לצמצומו; היו בה נתונים כלליים בלבד, לא היה פירוק לגבי הקטנת הוצאות והגדלת הכנסות; לא היה פירוט של חישוב הסכומים שהוצגו בה; ולא היה פירוט של תורמים פוטנציאליים.

• באוגוסט 2018 אישר דירקטוריון הבימה העלאות שכר למנכ"ל אודליה פרידמן, למנהל הכספים שלו ולעובדת נוספת – וגם מתן בונוסים שנתיים לאותם שלושה.

ב-18 בנובמבר הגישה החשבת המלווה של הבימה, רו"ח חגית ג'ורג'י, ממצאים ראשוניים לגבי מצבו של התיאטרון לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, איתן אורנשטיין. היא ציינה, כי הבימה העביר לה נתונים באיחור ובצורה חלקית, וכי הדוח הכספי לשנת 2018 אפילו איננו בגדר טיוטה – ונזכור שאנחנו בשלהי 2019. עוד העירה, כי נכון ליום כתיבת הממצאים, הוזנו למערכת החשבונות של הבימה רק נתוני ספטמבר וגם זאת בצורה חלקית.

בעוד הבימה טען שחובותיו מסתכמים ב-45 מיליון שקל, מצאה ג'ורג'י שהסכום האמיתי הוא לפחות 75.9 מיליון שקל – וכאמור, חסרים נתונים של חודשיים. לצד חובות גדולים במיוחד למדינה (17 מיליון שקל) לבנק לאומי (12 מיליון שקל), לבנק מזרחי-טפחות (3.5 מיליון שקל), לספקים (15 מיליון שקל) וצ'קים לפרעון (15 מיליון שקל) – יש עוד כמה חובות ראויים לציון. התיאטרון חייב 324,000 שקל למס הכנסה, 233,000 שקל לוועדי עובדים ו-2.7 מיליון שקל כעתודה לפיצויים. זוכרים את דוח מבקר המדינה מ-2016? ובכן, הבימה ממשיך לעבור על החוק.

ג'ורג'י גם מציינת, כי פרידמן הייתה מנכ"ל משותף בשנים 2011-2004, ומאז היא מנכ"ל יחידה. ג'ורג'י לא קיבלה מהתיאטרון פרוטוקול המלמד שפרידמן מונתה כנדרש לעוד ארבע שנים, ובכלל – תקופת הכהונה המירבית היא עשר שנים, אך פרידמן יושבת בתפקיד כבר 15 שנה. ואנחנו נוסיף: כאשר חברה מגיעה למעשה לחדלות פרעון, האדם הראשון האמור ללכת הביתה הוא המנכ"ל. אבל הדירקטורים לא הזיזו את פרידמן – אולי משום שגם ארבעה מהם מכהנים שבע שנים ולכן אחראים אף הם לקריסה: אמנון דיק (שבצורה לא-רשמית נמסר ששוב אינו מכהן כדירקטור), עינב בן-עמי, יוסי שחק ואסתי אפלבאום.

עוד הצביעה ג'ורג'י על חשש להעדפת נושים, כאשר הבימה הוציא עשרות צ'קים בסכום מצטבר של מיליון שקל לאחר הגשת בקשת הפירוק. בין היתר ניתנו 135,822 שקל לחברת קפטן הפקות (של משה קפטן), 114,465 לחברת ההסעות יודא, 100,000 שקל לחברת ההסעות סופה, 98,182 שקל לחברת הניקיון לאמור, 69,088 לחברת האבטחה רשת ביטחון ו-60,000 שקל לתזמורת הקאמרית. וכל זה – כאשר העובדים אינם מקבלים את משכורות אוקטובר ובצורה חלקית את משכורות ספטמבר.

החלטתו של איתן אורנשטיין למנות לתיאטרון שני נאמנים ולהפקיע את הניהול מידיהם של פרידמן ועמיתיה הכושלים, כוללת האשמות כבדות וחד-משמעיות נגדם ונגד התיאטרון. אין ספק שהבימה מצוי בחדלות פרעון, הוא קובע. ולמה התיאטרון לא קיבל את התמיכה?

"נפל כשל בהתנהלות החברה שלא השכילה להציג לפני המדינה את מלוא התמונה אודות מצבה, מסרה נתונים חלקיים, נכנסה פעם אחר פעם למחלוקות לא ענייניות במשאים ומתנים עם המדינה שלא לצורך, כגון באשר לסמכויות של החשבת המלווה, לא גיבשה תוכנית הבראה מפורטת כמצופה אלא תוכנית שנעדרת את הפרטים הדרושים שעליהם הצביעה המדינה והערימה קשיים שלא לצורך.

"אוסיף שגם קצב העברת המסמכים מהחברה למדינה לא היה כנדרש... הכיצד ניתן לבחון היתכנות לקבלת תמיכות ולגבש תוכנית הבראה שתוצג למדינה, אם לא חושפים בפניה את מלוא החובות? לטעמי כאשר גוף מבקש תמיכה מהמדינה, שומה עליו לשתף עימה פעולה באופן מלא, ובגדר זאת להציג בפניה את מלוא מצבו המדויק, למסור את מלוא המסמכים גם אם חושב שאין בהם כדי לתרום, וכן להסמיך את הגורם המלווה לבחון את מלוא הדרוש לו לבקשתו. בהתאם להשקפתי זו, הוריתי להבימה לפעול כך בהחלטתי מיום 23.9.19, אך לדאבוני לא כך נהגה החברה במקרה שלפני.

"על ההתנהלות הבעייתית ניתן ללמוד מאי תשלום שכר, אי-העברת ניכויים והפרשות במשך כחודשיים, פיזור שיקים לספקים שאין רבותא לפרעונם ועוד. אין החברה יכולה לתלות את הקולר במצבה הקשה רק באי העברת כספי התמיכה ובקיומם המעיק של חובות העבר. איני מתעלם מכך שמקורות ההכנסה של התיאטרון אמורים להגיע גם מתמיכות ממשלתיות, במועדן וכסדרן בכפוף לעמידה באמות המידה הדרושות. עם זאת ונוכח הקשיים שבהם נתונה החברה במשך שנים רבות, שומה היה על הנהלתה לגבש ומיוזמתה תוכנית הבראה מפורטת וסדורה, תוך שיתוף כלל נושיה ועובדיה, הליכי התייעלות וצמצום והבאה בחשבון של כלל חובות העבר ומציאת פתרון לפירעונם. כזאת לא נעשה והמציאות המרה מצביעה על כך.

"זה העיקר: גם אם תתקבל עמדת החברה וכספי התמיכה יועברו אליה במלואם, לא יהיה בכך פתרון לפירעון חובות העבר של החברה. לעניין זה אבהיר שסכום התמיכה המירבי גם לגישת החברה, עומד על כ-10 מיליון שקל שעה שחובותיה עולים על 45 מיליון שקל כך לגישתה, או 75 מיליון שקל לפחות לעמדת המדינה. אומנם החברה טענה בדיון שיש הסכמה של המדינה למחיקת חובות העבר, אך הטענה אינה מתיישבת עם המסמכים ועם עמדת המדינה. מכל מקום, אין לעת הזאת אישור של המדינה למחיקת חוב העבר.

"נתתי דעתי גם לטענת החברה שלפיה יש לה רווח תפעולי בשנים האחרונות. מבלי לקבוע מסמרות בסוגיה זו, שעליה חלוקים הנושים ובהם המבקשת והמדינה שעמדתם מתיישבת לכאורה עם המסמכים שהוגשו, אזי גם אם קיים רווח תפעולי, כעמדת החברה, הוא שולי ביותר ובוודאי שאין בו כדי לפרוע את חובות העבר של החברה".

אורנשטיין נמנע מלפרק את הבימה רק בשל מעמדו של התיאטרון – וקשה להבין זאת. ברור שמדובר בחברה חדלת פרעון, שאינה רוצה או אינה מסוגלת להבריא. נכון, אורנשטיין מינה שני נאמנים חיצוניים וסוף-סוף סילק את ההנהלה הכושלת, אך ספק רב אם יהיה בכך די. מדובר בגוף מסואב, שהתרגל במשך עשרות שנים לחיות על חשבון הכלל, על כל המשתמע מכך. פירוק היה מאפשר לא רק לבדוק את סיבות הקריסה ולהטיל אחריות אישית במידת הצורך, אלא גם לשאול הכיצד המשיכו הבנקים להזרים מיליונים לתיאטרון, שאין לו שום בטוחה ממשית לתת להם.

החשוב ביותר: המדינה אינה אמורה להזרים עוד ועוד כספי ציבור לגוף שבסופו של דבר פועל בשוק מסחרי. אם למדינה יש עשרות מיליוני שקלים עודפים – מוטב שתסייע לעסקים קטנים הקורסים בדרום הארץ בגלל חמאס או בגוש-דן בגלל הרכבת הקלה. לתיאטרון הבימה אין זכות קיום.