אחת האניגמות השכיחות בהן אני נתקל בקריאת עמדותיהם ודעותיהם או הצעותיהם של כותבים בתקשורת, היא שרובן מתחילות בביקורת נוקבת על ה
ממשלה וראשה, למשל בעזה ובנשימה אחת ממשיכות בהצעת "פתרונות קסם" משלהם למצב הבלתי-פתיר בעזה עד כה, ובאותה רשימה ובאותה נשימה, הם מציגים בריש גלי את העובדה שהם עצמם אינם מאמינים ביכולתה של הצעתם להוות פתרון. כך, למשל, אפרים גנור במאמר-דעה "החידלון הלאומי", מדגים זאת היטב כשהוא כותב:
"גם אחרי עשר שנים בשלטון, לנתניהו אין קצה של פתרון לבעיית עזה. גרוע מכך - הוא לא עושה אפילו את המינימום המתחייב". (סתם ולא פרש מהו מינימום זה - ר. ל.) ובהמשך: "...לצד ההטבות והתוכניות ייקבע שאם הפלשתינים, על כל הפלגים שלהם, לא יקבלו את החלטות הוועידה (אחת מהצעותיו במאמר, שלא עומדת מאחוריה תשובה לשאלה כיצד מאלצים אותם להשתתף בוועידה - ר. ל.) - כשהראשונה שבהן היא כאמור הפסקת הטרור ופירוז הטילים - תוכל ישראל לפעול מול עזה כראות עיניה, על-מנת להפסיק אחת ולתמיד את הטרור הבלתי-פוסק". כמדומני שאין צורך לנתח בפרוטרוט את הדברים בכדי להוכיח
שאין בהם חדש ואין בהם ממש. הדבר ידוע וברור לכל מי שחי בארץ, ועוד יותר למי שחי בעוטף עזה.
שום הסכם כפוי על-ידי ועידה, לא יכריח את חמאס לציית, ואז שום הסכמה פיקטיבית על הפסקת-אש לא תתקיים. כלל ידוע הוא שהאיסלאם הקיצוני אינו מסכים ואינו מקיים הפסקות אש אלא "הודנות", שמשכן הוא כפי שנחוץ לו להתאושש או להשתקם ממכה צבאית, ומשמעותן היא שהוא הפרשן המוסמך שלהן. לכן, הפסקת אש תתקיים בפועל כאשר היא תהיה תולדה של כדאיות לחמאס ושום ועידה בינלאומית לא תשרת מבחינה זו את האינטרס הישראלי אלא את זה החמאסי. גם בסרט הזה היינו כבר מספר רב של פעמים בכל הגזרות וגם בעזה. אם נתגלגל שוב לכך, הפתרון "הטבעי" היחיד יהיה - כפי שהוא נראה גם כיום - כיבוש עזה, הדברת הטרור, שליטה ברצועה לטווח ארוך או העברתה לידי אבו מאזן, שיחזור ויפסיד אותה שוב לשליטתם של אירגוני טרור - חמאס או אחרים;
וגם בכך איננו רוצים. נראה שהתוכנית כביכול שעליה מדבר גנור, אינה אלא תפאורה שיקרית שיצר לזכותו "המוסרית" לגנות את הממשלה ואת ראשה, מפני שגנור אינו אוהב את שניהם ובמיוחד את נתניהו כיריב פוליטי. כדרך השמאל הוא אינו מוכן להודות בפומבי שאת בעיית עזה לא יצר נתניהו אלא דווקא שרון בסיוע מאסיבי של השמאל. רמטכ"לי צה"ל כולם מאז 2005, שותפים ליצירת הבעיה והחרפתה, בהיותם שותפים להחלטות הביטחוניות שהתקבלו בשאלת הרצועה, למבצעים הצבאיים בה והדרכים השונות שנבחרו לטיפול בחמאס לאחר השתלטותו עליה בתחילת 2007, תחת שלטונו של אולמרט. לצערי, הסתמנה צמרת צה"ל בתקופות אלה (הטוענת כיום לכתר המנהיגות הפוליטית במסגרת מפלגת כחול-לבן), כפוליטרוקית הרבה יותר מאשר כיזמית ביטחונית וגיאו-אסטרטגית. דבריו של גנץ כפוליטיקאי הבכיר של כחול-לבן על עזה במערכות הבחירות ב-2019 והתמודדות בבעיות הטרור הבוקע ממנה, הן רק חלק מהדוגמאות המעידות על האמור לעיל.
להערכתי, פתרון בעזה יתאפשר רק בשת"פ ארוך טווח עם מצרים וארה"ב (כפי שמנסה ישראל לעשות כבר שנים). שימור וחיזוק ממשל סיסי הוא תנאי לכך, ואותו ניתן לקיים בשת"פ עם ארה"ב של טראמפ. לשם כך דרושה ממשלה יציבה בישראל, ומערכת יחסים טובה ואמינה עם נשיא ארה"ב, כזו שיש לנתניהו, למשל. נראה שאת אלה, גנור אינו מוכן לספק למדינת-ישראל, מפני שאינו "אוהב" את נתניהו.
את ריכוז וניהול המהלכים מול עזה יש להטיל על אישיות כראש המוסד הנוכחי, יוסי כהן, ובמקביל למנות לו משנה "אמיתי", שיותיר בידיו את הזמן הדרוש לכך.
משימתו תהיה להוציא את עזה מתחום ההשפעה האירני, לבסס ערוצי קשר בשיתוף עם מצרים עם חמאס ולהוביל את חמאס בהדרגה לדרך האוטונומיה, באמצעות חיזוק המרכיב המדיני בפעולתו והחלשת המרכיב הצבאי. התמורה לעזה ולחמאס תהיה כלכלית-אזרחית נרחבת, בשלבים, ובהשתתפות מצרים בהשפעה אמריקנית מוסכמת ומתואמת עם ישראל. קרוב לוודאי שהדבר יוביל לצורך בהידברות עם חמאס זרוע צבאית ומדינית במשולב. ראוי להיות מוכנים גם לכך, מבלי להוריד מהארגון את תו הזיהוי הנוכחי שלו כארגון טרור. השינוי יבוא אם וכאשר תושלם עסקה שתעמוד במבחן המימוש.
שינוי התפיסה בחמאס, תוך תיחום גבולות ההשפעה הגיאו-פוליטית מראש, ושימור קפדני על תיחום זה, תוכל להוביל לשלוש תוצאות מכריעות ומהותיות: 1. "אזרוח" של חמאס וביטול המיליטנטיות שלו (סילוק איום האחים המוסלמים הטמון בו מעל מצרים); 2. פירוז מדורג של עזה מנשק כבד ובמיוחד הטילים; 3. פיתוח כלכלי אזרחי של הרצועה, באמצעות הסרה מדורגת של ההסגר, עבודה מוגברת בישראל, ושיקום תשתיות.
שינויים אלה שקולים כמעט לריבוע המעגל, אולם בכל זאת שונים ממנו משום שהם אפשריים, אף כי בהחלט לא קלים. הצלחה בעזה, ("עזה תחילה", אך לא בנוסח הסכמי אוסלו) תהיה דוגמה מצויינת גם לאיו"ש, והרגעת הגזרה ברצועה, תקל על ישראל בטיפול הקשה והמורכב הרבה יותר שבגבול הצפון.
העובדה שעזה היא אזור מתוחם וברור שנמצא בין ישראל, מצריים והים, מקלה על הטיפול בו ומבודדת אותו בניהול נכון מהשפעות מיידיות עויינות. הסיכוי שעזה תוכל להפוך לאמירות עצמאית מפורזת, הוא הסוכריה המתוקה ביותר שניתן להציע למנהיגות החמאס ולתושבים. תנאי הכרחי לכל האמור לעיל הוא הקפדה יתרה על מימוש הסכמים - חינוך לאמינות ולמשטר
של שכר ועונש אמיתיים.
החלופה לגישה זו היא הגברת הלחץ על הרצועה ובידודה מהעולם החיצון, לחימה חסרת פשרות במנהיגות אירגוני הטרור ועידוד הגירת תושבי הרצועה בסיוע ישראל וארה"ב למדינות אחרות. אם יסרב חמאס לשתף פעולה עם גישה זו, ניתן להציעה למנהיגות המקומית של התושבים, אם ידיחו בסיוע ישראל ארוגני הטרור משליטה ברצועה. כישלון החלופה המוצעת באחת משתי הדרכים, תוותר ההגירה כפתרון היחיד האפשרי אך גם כפתרון הכרחי.
