זו תופעה מוכרת לעייפה, כשנגמרות להם המילים ההתנשאות לובשת צורה, היא משתלטת על מוחם, בוקעת החוצה מגרונם הלח. ניכר על פניהם שהם חווים התרוממות רוח זמנית, הנה הוא מגיע - החיבוק המנחם שלהם לעצמם. הם פולטים החוצה את תבונתם הרגעית ונופחים אל אוויר העולם אמירה חסרת טעם, גזענית, מתנשאת ומכוערת. הם האויבים הגדולים ביותר של עצמם, נפשם רוטטת כמו "גאלע" (רגל קרושה) לנוכח מגע קל בצלחת ההגשה.
כשנרי ליבנה פערה את פיה הווירטואלי וצייצה שהיא משערת של-95 אחוזים ממשתתפי ההפגנה זה היה ביקור ראשון במוזאון תל אביב, היא אומרת דבר לא פחות חמור מגרבוז שכינה את אותו הציבור "מנשקי קמעות" או מאברמוביץ' שהתייחס אל מצביעי הימין במילה "ילידים" או מיגאל תומרקין,
עמוס עוז,
זאב שטרנהל,
מאיר שלו,
יהונתן גפן,
תיקי דיין, שלמה גזית ועוד רבים ולא טובים.
מה שנפלט החוצה לתקשורת זה כאין וכאפס אל מה שנאמר בינם לבין חוגי מקורבים בחדרי חדרים. תנו להם אחד משלהם ותראו אותם מקלפים איש את רעהו, הם חשים עצמם יותר רק אם יש להם "אספסוף" לזלזל בו. אומנם דמויות שוליות כמו ליבנה לא באמת מצליחות לעורר סערה גדולה בקרב האנשים בהם היא מזלזלת. חלקם ממלמלים לעצמם "סתם טיפשה", רובם פשוט מתעלמים בנימוס.
"גרבוזים" פשוט נגמר לכם "אתם חיים בתוך בועה סתם מנופחים בלי שום ערך" (
עמיר בניון). הימים בהם כל נפיחה שלכם גרמה למהומה חלפו, אתם קליפות ריקות מתוכן, השנאה שלכם יוקדת ושורפת רק את קיומכם. אין לה משמעות או ערך עבור מי מאיתנו, עידן הנחיתות חלף מן הארץ, הימין כאן והוא מנצח, הוא חכם חד ומהיר, לאף אחד אין רצון להתעסק בהפרעה התורנית של מחנה השמאל הרדיקלי המעורער והנכחד. או שתתקדמו או שפשוט נמשיך לצפות בכם נעים בקבוצות קטנות אל השאול החברתי.
מחנה השמאל הוא רבגוני ואתם מכירים אותם. למדתם יחד, שירתתם יחד בצבא, אתם עובדים יחד, גרים באותה העיר, אתם דרים באותו הבניין, הם בני משפחה, אחים, הורים, ילדים... נו שמאלנים.
רובם מתוקים מדבש והרוע הוא לא מנת חלקם, למרות חילוקי הדעות בין מחנה הימין לשמאל אין תהום פעורה ביננו, אם תבחנו את זה לעומק תגלו שבשני המחנות רוצים כמעט את אותם הדברים וניתן לסכם זאת באמירה אחת: כולנו רוצים שיהיה כאן טוב יותר הוויכוח הוא לא בהכרח על המהות הוא יותר על הדרך.
משהו נורא קורה כאן, בעיקר משמאל אבל גם מימין יש כאלו שזיהו את נקודת התורפה של החברה הישראלית והם מנצלים אותה לטובתם האישית, אנשי תקשורת, פוליטיקאים, אנשי תרבות, פקידי
ממשלה בכירים ואפילו גורמים במערך שלטון החוק בישראל.
אנחנו עבורם מוסתים או מסיתים, אנחנו או בעד או נגד, הם סימנו את השחור והלבן וכל התנצחות ביננו משרתת את המטרה שלהם, הם מחשבים רווח והפסד לפי מדד העניין שהצליחו לייצר בתקשורת, כל קרע מתוקשר נוסף ביננו מייצר אצלם רווח אישי עצום. זו משימה כמעט בלתי אפשרית למצוא נקודת איזון שפויה בין רסיסי החברה הישראלית, ובכל זאת הישראלים הצליחו. חילונים חיים עם חרדים, יהודים חיים עם ערבים, שמאלנים חיים עם ימנים.
מי שבדבריו או מעשיו מזלזל, מכפיש, מעליב, או מכתים קבוצות שלמות בתוך החברה הישראלית, רק על-מנת להעמיק את הקרע על חשבוננו ולטובתו האישית, הוא עבריין חברתי שייתן על כך את הדין.
אין יותר מקום בחברה הישראלית לליברמנים שרוכבים על שנאת חרדים וערבים, לאמנונים שעולבים ב-"ילידים", ובטח שלא לגרבוזים שמדברים דברי בלע והבל.
בזמן כהונתו הארוכה של נתניהו כראש ממשלה הצלחנו לשמור על האיזון הרגיש וחברה מתפקדת, זה לא היה מושלם אבל זו עובדה. יש לי תחושה חזקה שכולנו עוד נתגעגע לימים האלו. כל מי שטוען שהוא המסית בעצם מסית נגדו, תרנגולת וביצה הסיפור שלא נגמר וחייב להסתיים אך ורק בהכרעה דמוקרטית.
אתמול בלילה פגשתי במרינה את מורד, רופא ערבי ודייג חובב כמוני, החלפנו חוויות דייג וטיפים לשמירת פיתיון טרי במקפיא, בין השאר שוחחנו על קרובת משפחתי השמאלנית (האהובה ביותר) שסובלת מכאבי גב נוראיים, הוא מיד המליץ לי על טיפול חדשני והחלפנו מספרי טלפון על-מנת שאוכל לקבל ממנו הכוונה למומחה בתחום שיסייע לחובבת גנץ הסובלת.
זו ישראל האמיתית על המפרץ בנהריה ולא באולפני התקשורת, לא ניתן להסית את מי שאינו חפץ בכך, לא ניתן להעליב את מי שאינו מרגיש נחות, בדמוקרטיה ניתן להתווכח על הדרך ואפילו על המהות, אם נרשה למפלגים להשתלט על קיומנו "נמחה אנחנו ושללינו" (
מאיר אריאל ז"ל) ונשקע אל המצולות כמו סירתו של פיני אשתקד.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
