כ"ט בנובמבר כפיצוי-ביניים חלקי

מ"אקסודוס" - להחלטת האו"ם

במאי 1945 נכנעה גרמניה הנאצית רשמית, ועם כניעת יפן לאחריה - הגיעה מלחמת-העולם השנייה לסיומה. ברם, גם בשנות השלום 1946-47 המשיכה בריטניה במדיניותה הפוגעת כלפי העם היהודי, בבלימת מאות אלפי נרדפיו, פליטי השואה, אשר ביקשו לעלות לארץ-ישראל - מדיניות אשר הגיעה לשיאה בפרשת אניית-המעפילים "אקסודוס", שתחילתה ביולי 1947.

עמידת-הגבורה של מעפילי-"אקסודוס" ויחסם המזעזע של הבריטים, עוררו את דעת-הקהל העולמית; ביום 29 בנובמבר 1947 נתקבלה בעצרת-האו"ם החלטה מס' 181, בדבר סיום המנדט שניתן לבריטניה בא"י, לא יאוחר מ-1.8.48, תוך הסדרת "חלוקה" של שטחי-א"י והשליטה בהם בין שתי האוכלוסיות המקומיות - היהודית והערבית - עם הותרת ירושלים כאזור "בינלאומי".

הדאגה לקליטתם של פליטי-השואה בא"י עולה מ"החלטת כ"ט בנובמבר" לא רק כמשתמע מסמיכות-הזמנים בינה לבין פרשת "אקסודוס", אלא גם מהוראה מפורשת ומפורטת בגוף ההחלטה עצמה; סעיף 2 בפרק א', בדבר פינוי הבריטים מא"י, קובע גם זאת: "המעצמה המנדטורית ( =בריטניה) תעשה כמיטב יכולתה להבטיח, ששטח הנמצא בטריטוריה של המדינה היהודית, ובכלל זה נמל-ים ועורף מספיק למתן אפשרויות לעליה ממשית, יפונו בהקדם האפשרי, על כל פנים לא יאוחר מה-1 בפברואר 1948".

החלטת האו"ם - פיצוי חלקי בלבד

חובתה של הקהילה הבינלאומית כלפי העם היהודי בעקבות זוועות-השואה במלחמת-העולם השנייה - די לביסוסה בתוצאות האסון חסר-התקדים, אף ללא ההנחה רבת-השנים, לפיה היו למדינות, לעמים ולצבאות ברחבי אירופה יכולות ואפשרויות לפעול לצמצום ממשי של רצח-ההמונים הנורא, בשלבים שונים של המלחמה.

עם זאת, בבחינה מדעית-צבאית והיסטורית, אף כיום, אין להתעלם מההנחה, כי המאמצים והאמצעים העצומים שהושקעו על-ידי הנאצים ברצח-עם של ששת מיליוני נספי-השואה וברדיפות של יהודים בכללם - אילו הושקעו בקידום פיתוח נשק גרעיני במעצמה צבאית-מדעית כגרמניה הנאצית, היו מביאים להשלמת המטרה הצבאית, אליה חתרו, עם השימוש הנורא שהיה נעשה בנשק כזה כנגד רוסיה ובריטניה, תוך השתלטות גרמניה הנאצית לא רק על אירופה (על כך - גם במאמר הח"מ באתר זה: "פורענות מלחמת-הזוועה - חובות שנותרו לפרעון"). החוב המוסרי הנובע מכך כלפי העם היהודי, והמוטל על רוב אומות-העולם, מביא למסקנה כי החלטת עצרת האו"ם מיום 29.11.1947, אשר ייעדה למדינה יהודית רק חלק מא"י, הייתה בגדר פיצוי חלקי בלבד ליהודים, והושפעה בעליל מהרצון להבטיח שקט מצד הערבים בשטחי המנדט שעמד להסתיים.

בכוחה של החלטת-האו"ם, ככל החלטה אחרת שלו, היה כדי להעניק זכויות לעם היהודי, אך לא כדי לשלול ממנו זכויות או להגבילן - לא באותה עת, ובוודאי לא מול שינויי-עתיד.

אילוצי הישוב היהודי ב-1947

הצעת ה"חלוקה" שבהחלטת כ"ט בנובמבר 1947, נבחנה בשעתה על-ידי מנהיגי הציונות לא רק בהשוואה ל"הצהרת בלפור" מ-ב' בנובמבר 1917, אלא גם - ובעיקר - מול ניסיונותיה של בריטניה, במהלך שנת 1933, למסור את השלטון בא"י לרוב הערבי שהיה אז בארץ, וזאת במסווה של הקמת פרלמנט ב"בחירות דמוקראטיות", בשילוב כינון ממשלה לפי הצבעת הרוב ב"פרלמנט".

בקושי רב, ולאחר שמעשי-זוועה שנעשו באותה עת בא"י על-ידי פורעים ערביים, הגיעו גם לדעת הקהל העולמית - הצליחו מנהיגי היישוב היהודי (ופרופ' חיים ויצמן בראשם) לבטל את רוע הגזירה, ולמנוע את האסון שהיה בא בעקבותיה (על כך - במאמר הח"מ באתר זה: "אסון משפחתי שמנע אסון לאומי"). יש להניח, כי גם מנהיגי הציונות של אז ראו בפיצוי החלקי המדובר רק פתרון-ביניים זמני; אך ממילא "נטרפו הקלפים" ו"נשברו הכלים" על-ידי הצד הערבי.

תגובת הערבים להחלטת האו"ם - תוקפנותם והשלכותיה

מצידם של הערבים הובעה דחייה של תוכנית ה"חלוקה", כבר עם פרסומה; יתרה מזו: אם קציבת שטח-ה"חלוקה" שיועד להם, הותנתה בשמירת השלום בא"י, הרי מערכת-האיבה הרצחנית בה פתחו הערבים ב-30.11.1947, כבר למחרת ההחלטה ובהיקף נרחב, קעקעה את הבסיס עליו יכלו להישען. ל"שבירת כלים" זו בא"י עוד נתווספה פלישתם התוקפנית של צבאות מדינות-ערב ב-15 במאי 1948 - יום עזיבתה של בריטניה את א"י המנדטורית (בהקדמה מתואמת מול צרכי הצד הערבי ומדינות-ערב); בכך יצר הצד הערבי, בבירור ובמו-ידיו, זירת-מציאות חדשה, בעלת משמעות מדינית ומשפטית גם לתוצאות המאבק בה, כאשר הצד היהודי זכאי לא רק להגן על עצמו בפני התוקפנות, אלא גם לנקוט צעדי-נגד ולשנות את גבולות ה"חלוקה" בשטחי-הלחימה.

התוצאות הטריטוריאליות - כאן ולהבא - נוצרו במלחמות שבהן הצד הערבי היה הצד התוקפן, ואשר בכל אחת מהן הייתה לישראל הזכות להשיב מלחמה, ולהותיר בידיה את תוצאותיה. משבחרו ערביי א"י "לשבור את הכלים", בשיתוף פעיל ורצחני של מדינות-ערב השכנות, הרי במו-ידיהם פתחו את הזירה בא"י כולה, להתמודדות ולהתחשבנות מחודשת.

"מלחמת-השחרור" שנאלצו היהודים לנהל בארץ-ישראל, הייתה מלחמה לשחרורם מסכנת השמדה בארצם ולשחרור אדמות א"י מצבאות פולשים זרים, וככל הדרוש לביטחונם ולהמשך ביטחונם. המחשה לאיום הגורלי ולגורל התוצאות של אותו מאבק, עולה מתרשומת של דוד בן-גוריון ב"יומן המלחמה" שהחל לנהל מ-1.12.1947: "...יום ו' ה באייר תש"ח: בארבע אה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון".

מכל מקום, לגבולות החדשים שנוצרו במלחמת-השחרור, הם "גבולות 1949" (שעד 4 ביוני 1967), ניתנה גם הסכמה בכתב של כל מדינות ערב השכנות, ובחסות האו"ם - במסגרת הסכמי שביתת-הנשק: מצרים (בהסכם מ-24.2.49), לבנון (23.3.49), ירדן (3.4.49) וסוריה (20.7.49).

יהודה והשומרון מול ירדן - לאחר יוני 1967

בתחילת "מלחמת ששת הימים" פתחה ירדן בצעדי-מלחמה כנגד ישראל, כבר בבוקר ה-5 ביוני 1967, מבלי שקדם לכך צעד כלשהו כנגדה, ועל אף ציפייתה של ישראל לאי-התערבות ירדנית. בין פעולותיה המלחמתיות של ירדן, אשר הצריכו תגובת-נגד: ירי והפגזות בירושלים, הפגזת תותחים ארוכי-טווח לכיוון תל אביב, הפגזות ביישובים בשרון ובעמק בית-שאן, וכן השתלטות צבא-ירדן על "ארמון הנציב" בירושלים, בו שכן מטה משקיפי האו"ם מאז 1949. בד-בבד, הודיעה ירדן רשמית, כי צבאה הועמד תחת פיקודה של "המיפקדה הערבית המאוחדת" בראשות גנרל מצרי.

עקב כך, וכתגובה הולמת (תרתי-משמע), הביאו פעולות לחימה יעילות של ישראל להשתלטות מהירה על שטחי "הגדה המערבית" כולם, וליצירת מציאות-גבולות חדשה, הידועה היטב גם כיום. אם נותר אז ספק לגבי השלמתה של ירדן עם תוצאות אותה מלחמה, הרי בשנת 1988 באה הינתקות-התנערות רשמית של ירדן מ"הגדה המערבית", בהצהרת המלך חוסיין. אפילו אם היה בצעד מחושב זה משום ניסיון "להעביר" ו"להמחות" לפלשתינים את טענות ירדן ואת תביעות-העבר המוכחשות שלה - לא היה בכך כדי "לנקות" אותן מהפסלות ומהבטלות שנוצרו לגביהן, עקב התנהלותה של ירדן בשתי המלחמות ולאור תוצאותיהן.

בקעת-הירדן כנושא-משנה מיוחד

החזקה ישראלית בבקעת-הירדן, בפרט (אף אם בנפרד ובתנאים מיוחדים), אמורה להיחשב גם כאינטרס... ירדני: ללא רצועת-חיץ ביטחונית ישראלית בצמוד לנהר-הירדן ולכל אורכו, ייווצר פיתוי מוגבר להשתלטות עוינת על הממלכה ההאשמית של ירדן (בעיקר מכיוון עירק, אך פלישת סורית לירדן כבר ראינו ב-1970); זאת - עקב הרצף הקרקעי שייווצר אזי לגורם המשתלט, בין השטח המדברי שממערב לפרת ולחידקל לבין... שטחי הגדה המערבית הגובלים בירושלים, וב"קו הירוק" בכללו! עניינם של הפלשתינים בהמשך ריבונות עצמאית של ירדן, הופך לפיכך את השליטה הישראלית בבקעת-הירדן גם לעניינם-שלהם, ולא רק כעניין ביטחוני חיוני של ישראל.

האינטרס הפלשתיני הנ"ל בשימור עצמאותה של ירדן, אמור להיבחן גם לאור הסתייעותם במדינה זו לקשרי תחבורה ותעופה בינלאומיים, ולעתיד נראה לעין - אף לקשר ימי, אם יושג בעתיד הסדר אזורי, לפיו תותר לפלשתינים תנועה בכביש הבקעה הירדני עד לאזור עקבה, בשילוב החכרה של קטע-חוף בין עקבה לאילת, להקמת נמל-ימי מפוקח (על כך - במאמר הח"מ באתר זה: "אשנב לשלום בקיר הברזל").

יהודה והשומרון - מן העבר הרחוק

עם ישראל לא נטש את אזורי יהודה והשומרון - אלא הוגלה מהם בעל כורחו, לאחר שרובו ניספה באזורי ההר המרכזי והשפלה ברצח-עם(!) שבוצע על-ידי הרומיים עם דיכויו של מרד בר-כוכבא. רצח-עם מכוון מצד הרומיים עולה, בעקבות מקורות אמינים, לא רק מהרס יישובים מוחלט באזור, אלא גם ממספר הניספים היהודיים באותה מלחמה - פי כמה מהמספר המירבי של לוחמי-המרד (על כך במאמר באתר זה: "תשעה באב - גם לזכר האובדן האנושי"). רצח-עם זה עומד בצדה של השואה, אשר בה ניספו שליש מיהודי העולם במלחמת-העולם השנייה, וכצידוק נוסף להשיב לעם היהודי את אדמות מולדתו.

יהודה והשומרון - אל העתיד הקרוב

שלטון ישראלי הוא המועיל ביותר שהיה לפלשתינים, ומה שנתנה ועשויה לתת להם ישראל - לא קיבלו בכל תקופות עברם. עם זאת, אין להתעלם מחובת-ההוכחה הדדית, הנמשכת: ישראל - במישורי התועלת הכלכלית; הפלשתינים - במישורי ביטחון הפנים והחוץ. ייתכן כי הדרך לפתרון תימצא בהקדמת הסדרים מעשיים ומימושם, כצעד מכין לפני חתימת הסכמים פורמליים בכתב (כמפורט במאמר הנ"ל: "אשנב לשלום בקיר הברזל").

להחזקה נמשכת של שטחים באזור על-ידי ישראל, עשוי להימצא יתרון גם לפלשתינים עצמם: בתיגבור מקומות תעסוקה ובסיוע לפיתוח כלכלי, ואף בחיסכון בהוצאות בנושאים אשר יהיו בידי ישראל, לפחות במישור הביטחוני. נכונות פלשתינית בעניין זה תגבר, ככל שתרד חשיבותה של הריבונות על שטחי-קרקע, במיוחד אם ישנם שטחים, די והותר, לבנייה (שתהיה גם לגובה) ולייצור מזון (עם ההתקדמות בחקלאות המודרנית).

במישור המשפטי קיימת גמישות מספקת, אף למצבים של "בעלות" הכפופה ל"חכירה ארוכת טווח", בהם הבעלים והחוכרים חיים בשלום מכל הבחינות - המדינית, המשפטית והמעשית. גמישות כזו אמור לספק גם המישור המדיני-הביטחוני, בו שליטה מוסמכת-מוסכמת של ישראל בנושאי ביטחון בשטחים מוגדרים, תוכל להתנהל בצד ריבונות פורמלית של רשות פלשתינית, כל עוד לא הובטח כראוי שלומם של אזרחי ישראל בכל שטח רלוונטי. דומה כי במציאות הנמשכת כבר נצבר ניסיון לא מועט בכיוון זה, לפחות כבסיס לעתיד הנראה לעין, ואולי אף מעבר לכך.