בעקבות לאונרד (כהן) ומריאן

הבמאי ניק ברומפילד הכיר את מריאן באי היווני הידרה, כשהיה בן 20 ומתעד כעת את אהבתם של לאונרד ומריאן בסרט דוקומנטרי, ארכני מעט, המאליל את מריאן, המוזה של לאונרד. הבמאי מזכיר, אך לא מתייחס לעומק ליהדותו והשפעתה על שיריו. כהן בילה 5 שנים במנזר בודהיסטי וכשיצא ראה שמנהלת הכספים שלו בזבזה את כל הונו. בגיל 70 נאלץ לצאת למסע הופעות כדי לממן את חייו, ותוך זמן קצר כבר היה לו מטוס פרטי ו56 מלווים. הסרט שם דגש יתר על הדיכאון שלו, החיפוש עצמי, האובססיה לסקס והמאהבות הרבות שהיו לו, ומעט מדי על השירים שלו, וחבל.

בין הידרה (יוון) וארה"ב

הסרט נפתח עם דיווח חדשותי על מותה של אילן ביולי 2016, ולאחריו הקראת מכתבו של כהן כאשר שמע על מחלתה הסופית: "מריאן היקרה, אני רק מעט מאחורייך, קרוב מספיק כדי לקחת את ידך" (כהן נפטר כשלושה חודשים אחריה בנובמבר 2016). מעין סגירת מעגל של סיפור אהבתם.

הסרט ממשיך כשכהן, יהודי יליד מונטריאול (1934), ומריאנה אילן הנורבגית נפגשים לראשונה בשנת 1960 באי היווני הידרה, כשכהן היה עדיין סופר ומשורר בתחילת דרכו. הם חיו בקהילה בוהמיינית יצירתית, נהנים מהחופש, המים, הגלים והשמש. אהבה טהורה, תמימה. אך לאונרד היה אדם חסר שקט, בחיפוש עצמי מתמיד. לאחר שסיפרו "מפסידנים יפים" נחל כישלון החליט לחזור לקנדה, משם לארה"ב, למציאות המדכאת.

בארה"ב פגש את ג'ודי קולינס (1967) ששיכנעה אותו לעלות לבמה ולשיר אתה את שירו "סוזן". לאחר רגעים של מבוכה גבר ביטחוני העצמי וקול הבס שלו כבש מיד את הקהל. לאונרד הנדהם גילה שהוא יכול לשיר (על-פי דרכו) והקהל מעריץ אותו. מכאן נסקה הקריירה המוסיקלית שלו.

בארה"ב פגש את חברתו סוזן אלרוד, אם שני ילדיו, ועימה ניהל חיים כפולים, במקביל למריאן שהייתה בהידרה, או שבאה לארה"ב ללוות אותו בהופעותיו. כהן לא התחתן מעולם, החופש היה יקר לו מדי. הבמאי מציג את חייו הבוהמיים כרודף שמלות, או יותר כנכנע להתנפלות הנשים עליו, שכן היה יפה תואר ובעל כריזמה. כהן עצמו הודה באובססיה שלו לנשים והדגיש שזה היה גם אפשרי ומקובל אז, בתקופת 'ילדי הפרחים', בסוף שנות ה-60. בסרט מופיעים חבריו המוסיקאים, המפיקים והנגנים הנותנים עדות על חייו ואישיותו. בהופעות הרבות שלו ברחבי העולם היו הוא וחבורתו מסוממים רב הזמן, לדבריו.

הדיכאונות והחיפוש העצמי הובילו אותו (1994) לשהות חמש שנים במנזר בודהיסטי וכשיצא ורצה להמשיך בחייו הסתבר כי מנהלת הכספים שלו בזבזה הכל והוא נאלץ להתחיל הכל מחדש. בגיל 70 יצא למסע הופעות, חסר כל. אך די מהר זכה להצלחה עצומה וכבר נסע במטוסו הפרטי עם 56 מלווים.

בשנותיו האחרונות לקה בלוקמיה, וב-7 בנובמבר 2016, בגיל 82, נפטר באופן פתאומי בביתו בלוס אנג'לס. הוא מת בשנתו אחרי שנפל ונחבל, ונטמן בבית הקברות שערי שמיים במונטריאול בטקס יהודי הלכתי.

לאונרד כהן, ישראל והיהדות

כאמור, הסרט לא מתייחס ליהדותו, אך נעשה זאת, בקצרה, כמובן. זכורה לטוב הופעתו בארץ בשנת 2009 כשהשיר 'הללויה' גרף תשואות רמות.

אך עוד קודם, לפני פרסומו הגדול, ביקר בארץ בעת מלחמת יום כיפור (1972). במקרה נפגש עם חבורת מוסיקאים: מתי כספי, אושיק לוי, ואילנה רובינא - בקפה "פינתי" הפופולרי בתל אביב, והם שיכנעו אותו לבוא עמם לשיר לפני חיילים במוצבים ולפני יציאה לקרב. הוא התרצה להם בסוף והצטרף אליהם.

כספי מתאר כיצד נכתב שירו המפורסם של כהן" Lover, Lover, Lover" במהלך הופעותיהם המשותפות: "הוא בעצם כתב והלחין את זה על הבמה במהלך הופעה מול חיילים, ומהופעה להופעה הוא שיפר את זה". לאחר שחזר לפעילות ולאולפני ההקלטה, הנציח את חוויותיו במלחמה בשיר "Who by Fire" (מי באש), שמבוסס על הפיוט לימים הנוראים "ונתנה תוקף".

למרות שלא הפגין את מוצאו, בשירים ובכתיבה של כהן עולה שוב ושוב יהדותו. הוא משתמש לרוב במטפורות ובדימויים מתוך ההיסטוריה של העם היהודי, מהתנ"ך, מהשואה. "גדלתי במשפחה יהודית די קונסרבטיבית... היהדות חיונית להישרדות שלי. אלו הערכים שמיצבו את עולמי ואני לעולם לא מתרחק מהם".

רים מהשירים של כהן שאבו השראה מהמקורות היהודיים, מטקסטים תלמודיים, מדרשיים וקבליים, אבל ניתן למצוא בשיריו גם אלמנטים של תפילה נוצרית ואף אלמנטים בודהיסטים (היה 5 שנים במנזר בודהיסטי).

וכמובן, השיר המפורסם ביותר שלו "הללויה" מחזיר אותנו לתהילים, אם כי מילות השיר די "חילוניות" ועוסקות באהבה פיזית, גישמית. השיר זכה למאות "כיסויים" - "covers" - ולכן, לדבריו, נמנע מלשיר אותו בעצמו.

הדוגמה המובהקת ביותר של השפעת התפילה על יצירתו היא אולי "ספר רחמים" (בעברית בהוצאת "כרמל", בתרגום דורון ב' כהן), שפורסם לראשונה ב-1984 ובו חמישים פרקי תפילה שניתן לקרוא בהם כמעין פרקי תהילים עכשוויים.