על מנדלבליט לפסול את עצמו

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, נדרש ועלול להידרש שוב להיבטים שונים של השאלה אם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שנגדו הוגשו כתבי אישום, יכול לשמש כראש ממשלה, או יכול להיות מועמד לתפקיד, או יכול להיות מי שעליו תוטל מלאכת הרכבת הממשלה. אם יתערב ויקבע לכאן או לכאן בסוגיות אלה הוא יהיה במצב של קובע/פוסל מי יהיה ראש ממשלת ישראל. תפקיד זה שמור, כל עוד ישראל היא מדינה דמוקרטית, לעם הריבון באמצעות שליחיו, חברי הכנסת. על כן על מנדלבליט לפסול את עצמו מלעסוק בסוגיות אלה, ואפילו אם כבוד נשיא המדינה יבקש את חוות דעתו בנושא.

קל וחומר שלעובד ציבור בכיר, פרקליט המדינה או מי מעובדיו, לא קיימת הזכות להעמיד את רצונו או רצונם. מעל רצונו של העם. אם רצונו של פרקליט המדינה להחליף את ראש הממשלה, עליו לפרוש מתפקידו, להצטרף למערכת הפוליטית ולפעול במסגרתה ולפי הכללים שלה, כמו כל אזרח אחר. אין הוא רשאי לממש את גחמותיו הפוליטיות באמצעות תפקיד פרקליט המדינה, ואין הוא רשאי להשתמש בכוח המשרה לצרכיו אלה.

למעשה גם בית המשפט העליון, בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, ואפילו בהרכב מלא של 15 שופטים, אינו יכול להיות תחליף לציבור הבוחרים, שהם ורק הם רשאים לקבוע מי יעמוד בראשם.

הן הרשות השופטת והן מערכת אכיפת החוק זקוקות באופן חיוני לאמון הציבור כדי למלא את תפקידיהן, אבל למרבה הצער, הן זו והן זו, הן הפוגעות במו ידיהן באמון זה. שחיקת אמון הציבור התחילה בימיו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, כאשר הנהיג את האקטיביזם השיפוטי ואת המהפכה החוקתית, חדר לתחומי הסמכות של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת, וערער את המערכת העדינה של בלמים ואיזונים בין שלוש הרשויות, שהיא כה חיונית לקיומו של משטר דמוקרטי תקין.

השיבה שופטינו

לא ראש הממשלה נתניהו ונאומו בעקבות החלטת היועמ"ש על הגשת כתבי אישום נגדו פגעו ברשות השופטת ובמערכת אכיפת החוק, אלא מערכות אלה בעצמן, בפעלתנות היתר שלהן ובחדירתן, לעתים ברגל גסה, לתחומים שאינם בסמכותן. אם נלך אחורה כמעט שנות דור, נראה ונזכור את אמירתו האלמותית של ראש הממשלה רבין - "בלי בג"ץ ובלי בצלם" - כאשר נימק את חבירתו למצעד האיוולת האוסלואידי בכך שרב-המחבלים ערפאת יטפל כראוי בטרור ללא מקלות בגלגלים, או בלשונו: "בלי בג"ץ ובלי בצלם". כבר אז כוחה של הרשות השופטת היה רב מדי. מאז המשפטיזציה המופרזת העמיקה את אחיזתה בחיינו, עד כדי השפעה מסרסת על תפקודם היומיומי של חיילי צה"ל בקו האש.

בינתיים גברו הקולות ברוח "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", המוצגים כ"התקפה על שלטון החוק" בשעה שמטרתם השבת האיזון ההכרחי בין הרשויות. על כן מוצדק הלחץ הגובר לתקן את שיטת בחירת השופטים בכלל ושופטי בית המשפט העליון בפרט. על כן מן הראוי היה לחזק את שרת המשפטים לשעבר איילת שקד בעבודת הקודש שבה החלה, במקום לפטרה.

ישראל הגיעה למצב שבו אמון הציבור בפרקליטות ובתקשורת, המזוהות בדרך כלל עם הצד השמאלי בקשת הפוליטית, נשחק והוא דומה ברמתו לזו של הפוליטיקאים ושל המפלגות. אהרן ברק קרא להחיל על כלי התקשורת - אפילו הפרטיים - חובת אמון כלפי הציבור, לנוכח תפקידם החיוני בדמוקרטיה. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לגבי הפרקליטות, שחייבת חובת אמון כלפי הציבור ולא כלפי מגמה פוליטית מסוימת. זכור לדראון השינוי הקיצוני ביחסן של הפרקליטות והתקשורת לחקירותיו של ראש הממשלה שרון וההנחות שהעניקו ל"אתרוג" כאשר זה ביצע את הגירוש הגזעני של יהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון, לקול מצהלותיהם של תושבי האזור שהפך להיות "חוטף עזה".

ראש הממשלה מואשם בכך שהוא תוקף את הפרקליטות ואת התקשורת, גם בשעה שהוא המותקף על ידן ולעתים משיב אש. כדאי להזכיר לקוראים שהיחס השלילי וההסתה נגד נתניהו התחילו מאז כהונתו הראשונה כראש ממשלה ושנים רבות לפני שהחלו החקירות נגדו, מאז זכייתו הראשונה בתפקיד כנגד כל הסיכויים ומול מי שנכנס לתפקיד ראש הממשלה בעקבות רצח רבין.

במדינת הפרקליטים שקמה לנגד עינינו, בבחינת הגולם שקם על יוצרו, טוב יעשה היועץ המשפטי לממשלה אם לא יעמיס על כתפיו את תפקיד הקובע/פוסל מי יהיה ראש ממשלה, וישאיר תחום זה לריבון, ציבור הבוחרים.