התקשורת הישראלית רוויה מלל שבחלקו הגדול חסר פשר, מיושן או בלתי רלוונטי למציאות המתהווה במהירות סביבנו. עיסוק אובססיבי בפרשיות נתניהו לעת הזו, נראה כמצב אקוטי של אוטיזם ציבורי, במיוחד בשמאל הישראלי. כחול לבן מעט פחות והעבודה ומרצ הרבה יותר, מעוניינים ומעמיקים בכל ציוץ טיפשי של אבנר נתניהו, הזויי הדמוקרטים הקיצוניים בארה"ב או נטורי קרתא שם וכאן, כאילו הם נושאי הליבה של הווייתנו הלאומית כיום. קיימות אינדיקציות לא מעטות על התפתחויות ביטחוניות וגיאופוליטיות שליליות באזורנו. נראה שארה"ב הרשמית ערה להן, אירופה הישנונית מתעוררת ואילו אזרחי ישראל לוקים, בהשפעת מחול השדים הפוליטי, בשאננות מסוכנת.
לכאורה, ליברמן הוא "איש השעה". המציאות המתהווה, קריאתו להקמת ממשלת אחדות לאומית נשמעת כמעשה הנכון בעת המתאימה, אולם אני כופר בכך. ליברמן, כשר ביטחון לשעבר אולי איננו בקי בפרטי הפרטים העכשוויים, אבל מכיר היטב את התמונה האזורית הכללית. מלחמתו בדתיים ובדת לעת הזו, מסמנת מצב של פזילה חמורה בכושר הראייה הפוליטי-מדיני. השאלה החשובה איננה מי יהיה ראשון ברוטציה וכמה נסיעות יהיו בשבת דווקא בחצי השנה הקרובה. גם לא גיוס החרדים, או אשרור מתווה הכותל. הסוגיות החשובות נוגעות לביטחון, כלכלה והשסעים החברתיים. בכל אלה ממשלת אחדות לאומית תהיה
ממשלה שסועה וממשלה כזו איננה פתרון אופטימלי לימי משבר. הערכת ליברמן ש- 8 מנדטים הם עוצמה פוליטית מספקת לביצוע מהפך ממשלי בישראל, היא שגיאה מהותית.
במציאות המתוארת להלן, עומדת ל
אביגדור ליברמן הזדמנות לתקן את משוגותיו הפוליטיות, בתמורה לוויתורים סבירים שיקבל בנושאי דת ומדינה ולהישגים פוליטיים אישיים, שיעמידו אותו במוקד קבה"ח האסטרטגיות שלנו.
בתקופה זו, עמידת נתניהו - על קשריו המצויינים עם הבית הלבן והבנתו העמוקה את ההוויה האמריקנית כולה - בראשות הממשלה היא מהותית וקריטית. מכאן ההתעקשות על רוטציה, שבחלקה הראשון יעמוד הוא בראש הממשלה.
אמנם, טרם הסתיים פרק הזמן שבו עדיין עשוי להתחולל "נס" ממשלת האחדות הלאומית, אבל איננו זקוקים לנס אלא לממשלה אפקטיבית. כאן מקריב ליברמן את יכולתו האמיתית להועיל לציבור, על מזבח הרצון המגלומני לנווט את שר-ההיסטריה, שהשתלט עליו בבחירות מרס 2019.
נתקלתי בימים האחרונים בדוח שפירסם ד"ר רפאל אופק, חוקר במכון בס"א של אוניברסיטת בר-אילן: "אירן מחדשת העשרת אורניום לייצור נשק גרעיני".
1 כותב הדוח הוא מומחה בתחום הפיסיקה והטכנולוגיה הגרעינית. הדוח כתוב בלשון מינורית-תאורית, אולם משופע בעובדות ונתונים טכניים על השינויים המסתמנים בפעילות האירנית שרובה סטייה מהסכם 2015 לעבר האצת היכולות הצבאית בתחום הגרעיני. הדוח מתאר את התפתחות מפעלי העשרת האורניום לצרכים צבאיים בפורדו ובמתקנים נוספים, את קצב ההפקה הגובר, את פריצת המסגרות האירנית המסתכמת בחודשים האחרונים בחמש הפרות מהותיות, שאפילו סבא"א מכירה בהן כבר ככאלה. הפגישות האחרונות בין נתניהו לשר החוץ האמריקני עסקו במידה רבה בסוגיה זו, כששר החוץ האמריקני פומפיאו מעריך, בעקבות הצהרתו האחרונה של הנשיא האירני, רוחני, שמדינתו נערכת לפריצה גרעינית בשנת 2020. דוח משותף של שני מכוני מחקר מובילים בוושינגטון, שפורסם כשבוע אחרי ההצהרה, מעריך את זמן הפריצה האפשרי ל-8 - 10 חודשים. למעשה חזרנו למציאות של 2011 - 2012, אולם בתנאים שבהם יכולותיה של אירן מתקדמות הרבה יותר משהיו אז.
דוח אופק איננו עוסק בפעילות ההתפשטות האימפריאלית של אירן, אלא בתחומי הגרעין והדלק הגרעיני. אולם דיווחים אחרים מלמדים, שאירן ממשיכה במרוץ לפיתוח טילים משופרים נושאי נשק גרעיני. תמונות שפורסמו בעיתונות, אם אינן מטעות במכוון, מציגות תצורות דומות לאלו של
קוריאה הצפונית, שכידוע מתקדמת יותר מאירן בשני התחומים גם יחד. העובדות שבדוח אופק ופרסומים נוספים, מצביעים על אסטרטגיה אירנית, החותרת לנצל את אי-היציבות הפוליטית אצל שתי יריבותיה העיקריות ארה"ב וישראל בשנת 2020. אירן מבינה שאם ינצח טראמפ ב-2020, ארה"ב תמוטט את כל התוכניות האסטרטגיות שלה במזרח התיכון. לניצול מירבי של חלון-זמן זה מכוונים כיום מרבית המהלכים האירניים: תוכנית הגרעין כולה, עיבוי וייצוב הנוכחות בסוריה, עירק, תימן, המפרץ הפרסי ובים הערבי, שיפור מערכות הנשק הקונבנציונאלי ארוך-הטווח והמדויק והשתלטויות פיזיות על נקודות מפתח שיבססו את השליטה הפיסית שלה במרחב "הסהר הפורה".
לוח הזמנים של אירן מוכתב ע"י שלושה גורמים עיקריים: העובדה, כאמור, שבנובמבר 2020, יעמוד טראמפ שוב לבחירה בארה"ב. סביר שבחודשים שיקדמו לכך, יהיה עסוק רובו ככולו במסע הבחירות וספק אם ירצה למצוא עצמו בקונפליקט צבאי עם אירן. אם יבחר טראמפ לקדנציה שניה, יהיה החל מהמחצית השנייה של נובמבר 2020 חזק יותר משהוא כיום ומסוכן יותר לאירנים. גורם שני הוא אי-היציבות הפוליטית בישראל, בגלל הדחיות בהקמת ממשלה הומוגנית וחזקה לאלתר וריכוז בה של הכוחות המתאימים ביותר להתמודדות מול המציאות המשולבת והמורכבת המתהווה סביבנו. הגורם השלישי הוא הלחץ הכלכלי על אירן ואי-השקט הפוליטי הפנימי הנגזר ממנו. דיווחים שונים מעידים על העמקה מואצת של האחיזה האירנית בסוריה, במהלכים שכוונתם השתלטות לטווח ארוך. שילוב ריפיונים אלה מעניק לאירן חלון זמן נוח להתקדם במהירות למטרותיה. אם תצליח בכך,
תהיה מסוגלת לשנות את המשוואה האסטרטגית האזורית והעולמית באמצעות ניסוי גרעיני, שיוכיח את שליטתה ביכולת טכנולוגית זו. קרוב לוודאי שהכול מתחילים להפנים ש-4 - 5 החודשים הראשונים של 2020 יהיו מבחינה זו קריטיים. ישראל יכולה לשבש תוכנית זו של אירן, אם תגביר כבר בעתיד הקרוב את פעילותה הצבאית - כמותית ואיכותית - נגד התבססותה המרחבית. מהלכים של פומפיאו מהזמן האחרון, מנסים לקדם את שיתופי הפעולה בין ישראל למדינות הסוניות המתונות יחסית ולהוציאם לאור, לשם השגת שתי מטרות: קביעת עובדות היסטוריות ופוליטיות בשטח, ושיפור הקשר ויכולת הפעולה המשולבת בין כל הכוחות האנטי-אירניים במרחב. דומני שטראמפ הבין שארה"ב והעולם כולו, אחרו את הרכבת בקוריאה הצפונית, ומדינה זו כיום היא בעלת יכולת גרעינית מלאה ומוגמרת (יכולת ולא עליונות).
אם יקרה דבר דומה גם באירן, תיווצר בעיה חמורה של אי-יציבות גרעינית בעולם, שתתחיל מהמזרח התיכון ותתפשט לאזורים נוספים. לא אתפלא אם הצלחת המהלכים האמריקנים באזורנו תוביל גם את טורקיה, חרף שיגיונותיו של
ארדואן, לחזור ולהתכנס למערך פרו-אמריקני זה.
הגברת הלחץ הישראלי, תחייב את אירופה לחשבון נפש חדש, ובמקרה של התפתחויות אלימות בלבנון או סוריה, ניתן לצפות למעורבות אירופית (או לפחות צרפתית) באזור זה. פעילות ישראלית אקטיביסטית בחודשים הקרובים חייבת לעסוק גם בנוכחות האירנית בתימן, ולהגיע מתוך שת"פ עם ארה"ב וסעודיה, להרס מתקני הטילים, מערכות השיגור וההגנה האווירית של החותים במדינה זו. אם תיוותרנה מערכות אלה על-כנן, ותהיה באירן פריצה גרעינית בשנה הקרובה,
"טבעת האש" סביב ישראל עשויה להתקבע ולהפוך לאיום אסטרטגי בלתי- נסבל. נראה שחמאס מפנים את המצב האמיתי, וחותר להסדרה על-מנת שלא יהיה עוד קורבן להתנגשויות הצפויות. (הדבר עשוי להשתנות, אם תצליח אירן לפרוץ לנשק גרעיני). מה שיכול לשנות את המגמה הנוכחית הוא: התפכחות אירופית טוטאלית ושילוב ידיים עם ארה"ב ובהנהגתה. שינוי מגמה דומה עשוי לנבוע גם מ"התפוצצות צבאית" (הדרדרות אזורית מהירה), שתקדים את הבחירות בארה"ב ותכריח אותה להיכנס לעובי הקורה במלוא העוצמה הדרושה להכרעה מהירה - הרס התשתית הגרעינית הצבאית באירן, וקעקוע יסודות המשטר החומייניסטי, כשהיא מותירה את סיום העבודה לעם האירני בשילוב עם תמיכה חיצונית פעילה.
מערכות ההגנה נגד טילים של ישראל אינן מיועדות למלחמה כוללת. מובן, שתמיד תוכלנה להקטין את היקפי הפגיעות והנזקים, אך לא יותר מכך. מותר להניח שבתנאים מסוימים תהיינה יעילות למדי מול מלחמת התשה, אך לא נגד מלחמה כוללת. יוזמות התקפיות ישראליות, על-רקע אי-השקט הפנימי באירן והמציאות הכלכלית ההולכת ומחריפה, עשויות לדחוף את הממשל האירני לתגובות חריפות, שתבקשנה להרתיע אותנו מהמשך היוזמות הללו.
הקונפליקט המובנה בניגודי אינטרסים אלה, עשויים להתדרדר למלחמה אזורית, שבה תקיפה אמריקנית-ישראלית על תשתית הגרעין הצבאי האירני, היא בלתי נמנעת, ככל שעוסקים בשאלה אסטרטגית זו באופן רציונלי.
