גדולתו של רומן פולנסקי כבימאי, אינה רק בבחירת הנושא, הממחיש את עוצמת האנטישמיות המקננת בלב הצרפתים, אלא בכך שלכד בסרטו רגע היסטורי חשוב מהמעלה הראשונה: וחשיבות עצם המשפט מעבר למסר שהוזכר לעיל, היא בהשפעה שהייתה למשפט על תיאודור הרצל, שהפך בעטיה מסופר, מחזאי ועיתונאי יהודי מתבולל, ללא זיקה לעמו, לחוזה מדינת היהודים. את ספרו אלטנוילנד כתב בהשפעת האנטישמיות ממנה סבל בעצמו ומהמשפט. כי המשפט גרם לו להבין שאין ליהודים תקווה, אלא אם יקימו מדינה שתהיה יהודית, ובכך יחדלו להיות אזרחים סוג ב׳ נתונים למשיסה המפוזרים בכל רחבי העולם.
סרטו של פולנסקי "קצין ומרגל" לא מתמקד בדרייפוס עצמו. גיבור הסרט הוא קצין המודיעין הצרפתי ז׳ורז׳ פיקאר, שבהחלט לא היה אוהב יהודים, אך כשגילה מסמך מזויף שנכתב בידי קצין אחר, אסתרהאזי, ואמור היה להשלח (לכאורה על-ידי דרייפוס) לשגרירות ברלין, ומסמך מזויף זה היווה את הסיבה למשפטו, הדחתו בטקס מבייש והגלייתו לשנים לאי השדים - התעוררה סקרנותו של ז׳ורז׳ פיקאר (במשחק נפלא של ז׳אן דוז׳ארן שהתפרסם בסרטו "הארטיסט") שגרמה לו להתעמק בעקשנות בחקירה מעמיקה על המרגל כביכול.
פולנסקי מוליך את הצופים צעד צעד לעומק, לא חוסך בפרטים כדי להבהיר בדיוק כיצד ייתכן שפרשת זיוף מסמך תביא לשערורייה הגדולה: שהניבה התפרצויות אנטישמיות כה חסרות רסן, ומאידך להתפכחות הרצל מהאשליה שהגלות יכולה להימשך. פולנסקי ביסס את סרטו על-פי הרומן של רוברט האריס. ב-1894 נעצר הקצין היהודי אלפרד דרייפוס, נכלא, נשפט והורשע בבגידה. ב-1.5.1895 נערך טקס ההדחה המביש, כשדרגותיו נקרעו מעליו, חרבו נשברה - זאת לקולות צהלת האנטישמים בצרחות מסביב. הוא גורש לאי השדים, ליד גיניאה הצרפתית, שאיכלס רק אותו - מקום מזעזע ממנו לא היה ניתן לברוח. דרייפוס נשבר והפך שבר כלי.
בה בעת, חקירתו העקשנית של הקולונל ז׳ורז׳ פיקאר שהביאה לגילוי הזיוף, גרמה לסופר הצרפתי המהולל אמיל זולא לפרסם ב-1898 מאמר בעמוד הראשי של העיתון "ל׳אורור" ששמו היה "אני מאשים". במאמר זה העז להאשים גנרלים בכירים, שרים ומומחים לכתב יד, ואת השופטים. הוא שילם על כך מחיר - הואשם ונגזר עליו מאסר של שנה וקנס. הוא ברח ללונדון, ולפני תום השנה בוטלה אשמתו והוא חזר. אך שמו הוכתם. בעקבות מאמר זה נערך לדרייפוס משפט חוזר ב-1899, בו זכה בחנינה כללית משום מצבו הקשה. הוא לא נאבק לזיכוי ממש בגלל שכבר היה שבור, נפשית וגופנית.
לואי גארל כדרייפוס (שהופיע ביו היתר ב"החולמים" של ברנרדו ברטולוצ׳י) נוגע ללב במשחק משכנע בכנות אצילותו, והצופה חש אמפטיה לאדם ולהזדהות עם לדמות. כך ז׳אן דוז׳ארדן זוכה לאמפטיה של הצופים, כי לולא יושרו הפנימי, והחלטתו להיאבק למען היהודי כנגד כל המימסד - (מה שגרם להרחקתו מפאריס לתפקיד בישוב נידח) - לא היה מתרחש השלב הכה היסטורי (שהודות לו) שקרם עור וגידים בדמות המדינה היהודית שיזם בנימין זאב הרצל בספרו "מדינת היהודים". לבסוף הצדק הביא לחזרתו של פיקאר לפאריס כגנרל, ומינוי לשר לענייני המודיעין.
עמנואל סנייה, אשתו השנייה של הבימאי מאז 1989 וכוכבת רבים מסרטיו, מגלמת יפה את פולין מונייה, רעיתו של דרייפוס. את עורך הדין לבלואיס, שעשה הכל כדי לגרום לבסוף לזיכוי המוחלט של דרייפוס, חזרתו לצבא כרב סרן וקבלתו את אות לגיון הכבוד - מגלם באופן מרשים ונסן פרז. הצילומים הכה נבונים של פבל אדלמן (הפסנתרן, ונוס עם פרווה) עשויים כך, שהתאורה כולה מבוססת על תאורה טבעית, בסגנון רמברנדט. מה שמעצים את התחושה שאתה מצוי בסוף המאה ה-19 ולא כיום באולפן. את המוזיקה היפה שתורמת לאווירה כתב אלכסנדר דספלה ("נאום המלך", "המלכה", ו-האחים סיסטרז).
הסרט "קצין ומרגל" מוכיח את גדולתו של פולנסקי כאחד מגדולי הבימאים במאות ה-21-20. סרט המרתק בכל דקה ודקה, ומעשיר את המידע שהיה עד היום תמציתי וקלוש, מה גם שרבים כלל לא היו מודעים לו. חובה לרוץ ולראות, יצירה ייחודית זו.
