מערכת בחירות מייאשת הסתיימה ברעידת אדמה – מגדיר (יום ו', 13.12.19) פייננשל טיימס את שהתחולל בבריטניה. הניצחון המוחץ של השמרנים הוא אישור חד-משמעי לאסטרטגיה של בוריס ג'ונסון: להשיג הסכם ברקזיט חדש ולנהל עליו את מערכת הבחירות. בצד של הלייבור, מצע שמאלני-קיצוני וג'רמי קורבין הבלתי-אהוד הביאו לתוצאות הגרועות ביותר מזה 101 שנים. ואילו ההצלחה של המפלגה הסקוטית הלאומית עלולה להעלות את בריטניה על מסלול של התנגשות חוקתית סביב אחדותה של הממלכה.

לג'ונסון יש כעת מנדט ברור לבצע את הברקזיט ב-31 בינואר, משחרר אותו מתלותו בתומכי הברקזיט הנוקשה וביוניוניסטים האירים ומבטיח שלא יהיה משאל עם נוסף. יש לו גם הזדמנות ליצור יחסים קרובים יותר עם האיחוד האירופי ולממש את חזונו השמרני. עליו לנצל הזדמנות זו, ולקיים את הבטחתו ל"אומה אחת" תוך התחשבות גם במתנגדי הפרישה, בסקוטים ובאירים.

הניצחון השמרני קיבל דחיפה מהתסכול הציבורי מחוסר יכולתו של הפרלמנט לפרוץ את המבוי הסתום בסוגיית הברקזיט ומכך שקורבין לא היה מסוגל לנצח. השמרנים הצליחו לזכות בתמיכה ניכרת של מעמד הפועלים באיזורי בחירה מסורתיים של הלייבור, בהיקף שלא נראה מזה כמעט ארבעה עשורים. פייננשל טיימס אומר, כי לג'ונסון יש כעת מחויבות לא רק לממש את רצונם של אלו לפרוש מהאיחוד, אלא גם לעשות זאת בלא התוצאות ההרסניות של הינתקות מוחלטת מן היבשת.

המשימה הדחופה ביותר של ג'ונסון היא להתחיל ולרפא את הפילוג הקשה ממנו סובלת בריטניה. עליו להימנע מלחזור על הטעות של תרזה מיי, אשר התייחסה אל הברקזיט כאל רכוש של השמרנים. עליו לנסות ולהשיג קונצנזוס חוצה-מפלגות לגבי המשך הדרך, ולהיות יותר גלוי לב לגבי הפשרות הקשות שיידרשו. הרוב שלו מאפשר לו להאריך את תקופת המעבר, האמורה להסתיים בסוף 2020, וליצור לוח זמנים סביר יותר למו"מ על הסכם הסחר עם האיחוד, שיהיה חיוני לכלכלת בריטניה למשך עשרות שנים.

פייננשל טיימס גם קורא לג'ונסון להרחיק ראות אל מעבר לברקזיט. המצע השמרני, אשר שם בראש סדר העדיפות את הביטחון האישי, בולט בחוסר השאפתנות שלו בתחומים אחרים. הבטחותיהם של השמרנים להגדיל את ההוצאה הציבורית ייתקלו בהתחייבותם שלא להעלות את מס ההכנסה, המע"מ והביטוח הלאומי. אבל עליהם להיות מוכנים להזרים כספים לא רק למערכת הבריאות ולמשטרה, אלא גם לשירותים ציבוריים לרוחב הקו. עליהם לנצל את שיעורי הריבית הנמוכים כדי ללוות כספים, שיממנו הקמת תשתיות המתאימות למאה ה-21.

ג'ונסון צריך לרפא את הפצעים גם בתוך מפלגתו, והעיתון אומר שמשמעות הדבר היא שינוי כולל בקבינט שלו, שכיום הוא דרג ג' – השרים נבחרו בעיקר על-פי מידת תמיכתם בברקזיט – כדי ליצור ממשלה של אנשים מוכשרים באמת. לא ברור האם ג'ונסון בנוי לשינוי שכזה. כראש עיריית לונדון, הוא היה שמרן ליברלי ומאחד שזכה לתמיכה רחבה. יש לו כעת הזדמנות היסטורית להוביל את בריטניה כולה באותו כיוון.

קורבין, הברקזיט, האסטרטגיה

קייט פרוקטור מצביעה באתר גארדיאן על חמש הסיבות לתבוסת הלייבור. הראשונה שבהן היא ג'רמי קורבין. רבים מהמועמדים המנוצחים של הלייבור מיהרו לטעון, כי הפסידו בשל חוסר הפופולריות של מנהיג מפלגתם. הוא נכנס למערכת הבחירות עם שיעור התמיכה הנמוך ביותר של מנהיג האופוזיציה מזה 40 שנה. בקרב מצביעים מבוגרים, עמדה לו לרועץ תמיכתו בעבר במחתרת האירית. בלונדון הייתה זו בעיית האנטישמיות במפלגה וסירובו להתנצל עליה.

הסיבה השנייה: המצע. הלייבור הציע הרבה יותר מדי דברים: טיפול חינם בקשישים, מזון חינם באוניברסיטאות, הורדת גיל ההצבעה ל-16, הפתחת תעריפי הרכבות. המפלגה ניסתה להבטיח משהו לכולם, אך מועמדים בשטח אמרו שהם אינם יכולים לפזר כל כך הרבה הבטחות, שהלכו והתרבו מיום ליום. "זה לא שאנשים לא אהבו את המדיניות; הם חשבו שיש יותר מדי ממנה", מצטטת פרוקטור מקור בלייבור. אפילו ג'ון לנסמן, ממקורביו של קורבין, הודה: "המצע היה מפורט מדי וארוך מדי. זו הייתה תוכנית לעשר שנים, לא לממשלה".

אסטרטגיית הברקזיט הייתה הסיבה השלישית. היא הייתה מאוד בלתי ברורה: הבטחה להסכם חדש עם האיחוד האירופי בתוך שלושה חודשים, ואז משאל עם. יו"ר המפלגה, איאן לייוורי, הודה שבצמרת הלייבור יש חילוקי דעות לגבי אסטרטגיה זו, והוסיף: "התעלמות מרצונם של 17.4 מיליון בוחרים [תומכי הפרישה במשאל העם] איננה מרשם מוצלח. אם מתעלמים מהדמוקרטיה, חוטפים בחזרה".

הלייבור הובס גם בשל קריסת "החומה האדומה" – מעוזיו המסורתיים בצפון אנגליה ובמרכזה. ההבטחה להטיל מס מיוחד על המיליארדרים כדי לממן שירותים ציבוריים שיסייעו לבעלי ההכנסות הנמוכות, לא הספיקה כדי לשכנע את המצביעים המסורתיים להמשיך ולתמוך במפלגה. בין היתר נשמעה ביקורת לפיה קורבין, איש מעמד הביניים מלונדון, לא היה מסוגל לקבל את תמיכתם של אנשי מעמד הפועלים.

הסיבה החמישית והאחרונה: אסטרטגיית הבחירות. הלייבור ניהל את הקמפיין במטרה לזכות לבדו ברוב בפרלמנט, התפרס על פני המדינה כולה וייתכן שהוציא יותר מדי כסף. תשומת לב רבה מדי ניתנה למחוזות בחירה בהן הפערים בין הלייבור לשמרנים היו קטנים במיוחד, וכך "הופקרו" המחוזות בהם הפערים היו 5,000-3,000 קולות – ודווקא הם נפלו בידי השמרנים.