המזגגה ההיסטורית בטנטורה

ביקרנו בימים אלה במבנה המזגגה ההיסטורית בקיבוץ נחשולים, שכיום משמש "מוזאון המזגגה". מדריכת המקום מספרת לנו על תולדות המזגגה והווי החיים בה. בהתבסס על המידע ההיסטורי המוצג במוזאון וכן על סמך ידע אישי מבקש אני להביא את סיפורה של המזגגה ההיסטורית - סיפור שלא ידוע לרבים.

בשנת 1891, עם הקמת יקבי היין בראשון לציון ובזכרון יעקב, יזם הברון רוטשילד הקמת מזגגה - בית חרושת ליצור בקבוקי זכוכית, שיספק בקבוקי זכוכית איכותיים לתעשיית היין ביקבי ראשון לציון וזכרון יעקב. לתפקיד מנהל בית החרושת נבחר מאיר דיזנגוף, מהנדס כימאי בהשכלתו ולימים ראש עיריית תל אביב שהיה מיודד עם הברון רוטשילד.

דיזנגוף נשלח מטעם הברון להשתלם וללמוד את רזי יצור הזכוכית, באנגליה ובצרפת. ב-1892 עלה לארץ ישראל בשליחות הברון כדי לתור בארץ אחר מיקום מתאים למזגגה. המקום שנבחר היה שטח בכפר הערבי טנטורה סמוך לחוף טנטורה, כ-5 ק"מ צפונית מערבית לזכרון יעקב. השטח נרכש על-ידי הברון. מיקומה של המזגגה סמוך לחוף טנטורה נבחר לא במקרה. הרעיון היה לנצל את הדיונות לאורך החוף כחומר גלם ליצור תעשיית הזכוכית.

סיבות נוספת להקמת בית החרושת בטנטורה הן: קרבה לחוף הים ולנמל הקטן שהיה בו, דרכו הובאו באניות פחמי אבן מאירופה להבערת התנורים ולהסקת מנוע הקיטור, קרבה ליקב זכרון יעקב ולפקידות הברון במושבה. הברון ופקידיו תיכננו להקים סביב המזגגה אזור פיתוח נרחב שיכלול קהילה התיישבותית מתוך הנחה שהמפעל יצליח ויהפוך את המתיישבים החדשים במקום ליצרנים.

ביוני 1893 יצא מאיר דיזנגוף לאלכסנדריה שם נשא לאשה את צינה (חיה) ברנר (1930-1872). לאחר נישואיהם עבר הזוג להתגורר בדירה שהוקצתה להם במתחם מפעל בקבוקי הזכוכית בטנטורה שם שימש דיזנגוף כמנהל המפעל.

בשנת 1892 הוחל בהקמת המזגגה ציוד חומרי בניין הובאו גם מאירופה מומחים מצרפת הגיעו לארץ בשליחות פקידות הברון כדי לסייע בהקמת בית החרושת ובהפעלתו. שמו הרשמי של בית החרושת שהופיע על מכתביו מסמכיו הרשמיים היה "בית חרושת למעשה זכוכית".

המבנה המרכזי של בית החרושת לזכוכית בטנטורה היה בן שתי קומות ולו גג רעפים. בקומה התחתונה היו חדרי סדנאות ומחסני חומרים. בקומה זו נבנו שני תנורים שדופנו בלבני שמוט. אל התנורים הובילו מסדרונות צרים וארוכים דרכם היה ניתן להזרים אוויר. בהסקת התנורים בפחמי אבן הועסקו עובד מיוחד ועוזרו.

בקומה העליונה נעשתה מלאכת עיבוד הזכוכית על-ידי אמני זכוכית וניפוח הזכוכית ליצור בקבוקים במקום נבנו כבשני התכה.

סמוך למבנה בית החרושת המרכזי נבנו שני מבנים נוספים בנויים אבני כורכר בעלי גגות רעפים. אחד מהם, שהיה אף הוא דו-קומתי, שימש למגורי המנהל מאיר דיזנגוף ואשתו צינה, למשרד, למעבדה ולבית ספר לילדי העובדים. במבנה השני התגוררו הפועלים הרווקים בקומת הגג ולכל אחד מהם הוקצו פינה ומיטה.

במבנה זה גם שוכנו משפחת סגן המנהל חיותמן, מנהל החשבונות, המורה, הנגר, השוחט והמומחים הזרים. בחצר מוקמו אורוות, מחסנים וטחנה לגריסת חומרים. מתחם המזגגה השתרע על שטח של כ-50 דונם והוקף גדר אבן והכניסה אליו הייתה דרך שער ברזל. שומר הופקד על הנכנסים והיוצאים.

בסך-הכל מנתה קהילת המזגגה יותר מ-80 איש. במזגגה עבדו עובדים משלוש דתות - יהודים, ערבים-מוסלמים (שהתגוררו בכפר טנטורה הסמוך) ונוצרים, מומחים זרים שהגיעו מאירופה. במקום נוצרו חיי קהילה ושיתוף, אם תירצו מעין מושבה קטנה.

נערכו חגיגות ומסיבות משותפות בהם השתיה הייתה כדת "לגמו יין עברי בשפע מבקבוקים תוצרת בית חרושת העברי". באחד מחדרי מתחם המזגגה נפתחה כיתת בית ספר עבור ילדי העובדים, ולמדו בה כ-14 תלמידים. שפת הדיבור והלימוד בו הייתה עברית. המורה הייתה צעירה בשם שרה סאיף, בת העיר צפת, מתלמידותיו של המחנך הדגול יצחק אפשטיין.

כאשר החל היצור והבקבוקים יצאו מהמכונות, התברר כי בשל החול המקומי איכותם של הבקבוקים לא משובחת ובנוסף צבעם שחור ולא שקוף והבקבוקים נפסלו לשימוש, כי מי ירצה לשתות יין מבקבוק שחור? בשנה הראשונה לפעילותו ייצר המפעל מאות בקבוקים ביום.

כדי ליצור בקבוקים איכותיים עם זכוכית שקופה נאלצו לייבא חול המתאים ליצור זכוכית שקופה וכן ליבא חומרי גלם יקרים נוספים מבלגיה ומצרפת. המפעל צבר הפסדים כבדים. להפסדי המפעל היו סיבות נוספות: תשלום מכס בשיעור 8 אחוז שהוטל על חומרי הגלם והפחמים שיובאו מאירופה, הצורך להביא מומחים זרים, השבתת המפעל בשבת, בעיקר כיבוי התנורים, כל אלה גרמו לכך שהבקבוקים היו יקרים מהיין אותם הם אמורים להכיל.

ואם לא די בכך המזגגה היה ממוקמת בסמוך לביצה שבמיוחד בתקופת הקיץ גרמה להתפרצות מחלת המלריה בקרב המתיישבים באזור. יתושי המלריה תקפו את העובדים ובני משפחותיהם, וביניהם את צינה דיזנגוף ובתה היחידה שולמית שמתה בהיותה בת חודשיים. גם רעייתו של סגן מנהל בית החרושת יצחק חיותמן חלתה במלריה וככל הנראה עקב כך התעוורה.

לאור קשיי המפעל והפסדיו ולאור עובדה כי ניתן היה אז למצא בשווקי המזרח התיכון בקבוקים זולים ולמחזרם, המליץ מאיר דיזנגוף לברון ולפקידיו לסגור את המזגגה. ב-1895 נסגרה המזגגה לאחר כשלוש שנות פעילות בלבד, וכעבור זמן מה ננטשה.

הציוד והמכונות פורקו והועברו או נמכרו למקום אחר. מאיר דיזנגוף עזב ב-1894 את הארץ וחזר לאודסה, שם ניהל בית חרושת ליצור זכוכית. לימים יעלה שוב ארצה בשנת 1905 ויהיה ממייסדי העיר תל אביב ויכהן כראש העיר במשך שנים רבות.

בשטח המפעל נשאר תקופת מה סגנו וחברו הטוב של דיזנגוף יצחק חיותמן (1936-1867) כדי למכור את הציוד ולדאוג לעתיד הפועלים שנותרו ללא מקום פרנסה. בהמשך עבר חיותמן למטולה ועם הקמת תל אביב היה לאחד ממייסדיה. לאחר נטישת המזגגה עיבד את אדמות הברון באזור המזגגה מרדכי בונשטיין.

בונשטיין התגורר בכפר טנטורה כאחד מתושבי הכפר, עד מאורעות 1936, אז נאלצו התושבים להתפנות לזכרון יעקב. באתר "הקשר הרב הדורי" שליד משרד החינוך ובית התפוצות מסופר כי אחד מעובדי המזגגה היה אברהם קירה שעלה לארץ ב-1880 לערך מצנעא שבתימן, התיישב תחילה בירושלים ומשם עבר לזכרון יעקב וב-1893 החל לעבוד במזגגה בטנטורה.

כשנסגרה המזגגה ב-1895 העובדים מצאו עצמם מחוסרי עבודה ופנו בתזכיר לברון רוטשילד וביקשו שיסייע להם. תשובת הברון הייתה חיובית והוא הורה לארגן התיישבות של כמה עשרות פועלים עובדי המזגגה במושבה מטולה שבגליל העליון. גם אברהם קירה (אל ימאני) עבר למטולה והיה מראשוני המושבה.

סיפור פיקנטי הקשור במאיר וצינה דיזנגוף ובמזגגה בטנטורה והדברים מובאים במוצגי מוזאון המזגגה: על-פי השמועות אחד מפקידי הברון חיזר אחר צינה דיזנגוף הנאה שהתגוררה כאמור במתחם המפעל יחד עם בעלה מאיר דיזנגוף. סביר להניח כי מאיר דיזנגוף ידע על כך.

בעדות שמסר יצחק חיותמן שהיה סגן מנהל המזגגה - סגנו של דיזנגוף, הוא מספר כי אחד מפקידי הברון, ואף נוקב בשמו של אותו פקיד (דמות בכירה בפקידות הברון א.א) הוא שאשם, לדעתו, בכך שדיזנגוף זנח-עזב את בית החרושת ואת עבודתו בפקידות הברון.

לדברי חיותמן הפקיד גילה התעניינות בגברת צינה דיזנגוף וכי הוא לא מתפלא על מאיר דיזנגוף שמיהר למלט ולהגן על אוצרו היקר (רעייתו צינה) מפני אותו פקיד הברון. לימים סיפרו בני מושבות ודבריהם פורסמו בעיתונות דאז, כי אותו פקיד הברון ואף הם נקבו בשמו, היה רודף נשים ונהג לחזר אחרי בנות המושבות, כולל נשים נשואות, וההורים והבעלים במקרים רבים העלימו עיין בגלל מעמדו וכוחו הרב בפקידות הברון וחששו מלצאת כנגדו.

מאז ננטש ב-1895-6 עמד מבנה המזגגה במשך כ-80 שנה ויותר נטוש ועזוב, גגו נעלם ולא ידוע לאן. ב-1980 החלו תושבי קיבוץ נחשולים, שבשטחו נמצא המבנה, לשקם את המבנה, ובמהלך השנים בשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת נעשו במבנה עבודות שיקום ושימור, וכיום הוא משמש כ"מוזאון המזגגה" המספר את סיפורה של מזגגת טנטורה ההיסטורית וכן משמש לתצוגת מוצגים וממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בחפירות שנערכו בתל דור הסמוך ובמצולות הים באזור. כמו-כן נערכים במבנה ההיסטורי תערוכות אומנות זכוכית ועוד.