מינוי פרקליט מדינה זמני

מנדלבליט מתנגד למינויה של עו"ד אורלי בן ארי גינצברג לתפקיד, ורומז בכך שלא יגן על המינוי בבג"ץ. לטענתו המינוי הוא בלתי סביר בצורה קיצונית. לכאורה נסללה הדרך לעתירה לבג"ץ נגד המינוי. אך מה הסיכוי של עתירה כזאת להתקבל?

הפסיקה קובעת שבג"ץ לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות המבצעת אלא אם החלטת הרשות בלתי סבירה באופן קיצוני. וכך קבע בג"ץ - "על דרך העיקרון, נוהג בית משפט זה - וכך ראוי שינהג - ריסון עצמי של ממש בעת בהפעלת ביקורת שיפוטית על מינויים שהם בסמכותה של הממשלה ושריה. אמנם, אין הדבר גורע מחובתה של הממשלה להפעיל את סמכויותיה על-פי שיקולים ענייניים, באופן סביר ומידתי; אלא שבהפעלת סמכות הביקורת השיפוטית, על בית המשפט ליתן משקל למעמדם של הממשלה ושל שריה, כמי שעומדים בראש הרשות המבצעת (ראו גם: עניין הנגבי, בעמ' 842-840).

בכך ניתן ביטוי ל"עיקרון הכיבוד" החל בין שלוש רשויות השלטון. משמעותו של עיקרון זה, בהקשר שלפנינו, היא כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של רשות אחרת בשיקול דעתו שלו, וניתן לה "מרחב פעולה" הולם לביצוע תפקידיה. אכן, "הסמכות לקבוע מדיניות בענייני חברה ומשק, כמו גם הסמכות לבצע את החוקים, נתונה לממשלה" (י' זמיר הסמכות המינהלית כרך א 90-89 (1996)).

מכאן נובע גם הכלל שלפיו נתון לרשות המוסמכת מרחב של שיקול דעת, המכונה גם "מתחם של סבירות", שבתוכו מצויות חלופות שונות - סבירות כולן. אכן, פעמים ניתן לזהות בינן חלופות טובות יותר או פחות; כל עוד אין החלופה לוקה בחוסר סבירות כזה המצדיק התערבות, רשאית הרשות המוסמכת לבחור בדרך הנראית לה, מבלי שבית המשפט יכפה את דרך הפעולה הנראית עדיפה ביותר בעיניו" (בג"ץ 8134/11 עו"ד ורו"ח משה אשר נ' שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ (פורסם בנבו, 29.01.2012)

במלים אחרות מי שיעתור לבג"ץ נגד המינוי יצטרך לשכנע שהמינוי של גינצברג הוא כל כך לא סביר שיש צורך לבטלו.

קשה להאמין שזה יקרה. הטענה של מנדלבליט שהמועמד שלו ראוי יותר אינה ראויה להשמע. זאת לא סיבה לפסול מינוי. יתר טענותיו שאין לה את הכישורים הדרושים גם כן לא פוסלות את המינוי. ממה שפורסם יש לה רקורד מרשים בתחומים רבים כולל התחום הפלילי. לדעתי אין סיכוי לעתירה לבג"ץ.