גם לאחר הסתלקותה של אורלי בן ארי אסור לסגת. העימות הוא קריטי. עוד לא היה כמותו בישראל. לכל שוחרי הדמוקרטיה הפרלמנטרית חשוב ששר המשפטים ינצח בו. אסור למצמץ - ואין לוותר. הדרישה של
אביחי מנדלבליט היא מחוצפת בעליל. אין לה תקדים - ולכן היא מעמידה אותו, בפועל, בעמדה המציבה סימני שאלה לגבי מידת כשירותו לשמש יועץ משפטי לממשלה. כל נוטרי החוק צריכים להבין זאת. נושא משרה כה בכירה במערכת המשפט לא יכול לדרוש מנבחר ציבור שינהג בנגוד לחוק.
אחרת, אין להבין את הדרישה של מנדלבליט שאמיר אוחנה יבחר במועמד שהוא מצביע עליו, ולא באף אחד אחר, מבלי שיש לה, לדרישה הזאת, כמובן, עיגון בחוק. הסמכות היא של שר המשפטים - ורק שלו. חובת ההיוועצות היא רק עם נציב שירות המדינה. זה החוק ואין בלתו - וכל דרישה להתעלם ממנו או לעקוף אותו או להשליך אותו לפח האשפה צריכה להידחות. אינני רואה כל דרך אחרת לנהוג בדרישה של היועץ המשפטי.
אהרן ברק אומנם סבור שחוק שהתקבל בכנסת הוא רק נקודת המוצא ושמותר לשופטים לבחון מעבר לנוסחו המילולי של החוק את "כוונת המחוקק הסביר". אבל זאת גישה אנרכיסטית שיכולה להוביל את כולנו אלי תהום משפטי. המושג "מחוקק סביר" שאותו ביקש - ועדיין מבקש! - נשיא בית המשפט העליון לשעבר להנהיג כחלק מ"שיטת משפט, צריך לעבור מן העולם.
נבחרי הציבור הם נציגיו של הריבון - ורק דעתם צריכה להישמע. השופטים אמורים למלא אחר מצוות המחוקק - ולא להפך. אין מדינה בעולם המערבי שאוחזת בשיטה שלפיה מותר לערכאה השיפוטית להתעלם מנוסחו של חוק - ולקבוע מה היה צריך להיות, לדעתם, נוסח החוק. שיטותיו של אהרן ברק צריכות לעבור מן העולם. הוא ביקש להנהיג כאן דיקטטורה שיפוטית - ואת זה צריך לדחות בשתי ידיים. השופטים אינם נבחרי ציבור. הם יושבים על כיסאם מכוח מינוי של וועדה. חשוב לזכור את זה כל העת - ובמיוחד בימים אלה כשהניסיונות להנהיג כאן שיטות שאינן מקובלות באף מדינה דמוקרטית מקבלות תאוצה דרמטית.
וזה-הוא, למעשה, עיקרו של המאבק הנוכחי סביב מינויו של ממלא-מקום לפרקליט המדינה שפרש לגמלאות. חוק שירות המדינה (מינויים) משנת 1959 תוקן בדיוק בנקודה הזאת ב-2010. נקבע בו למי יש סמכות למנות ממלא-מקום - ועם מי השר הממנה חייב להתייעץ. לא נאמר בו שיש להיוועץ ביועץ המשפטי לממשלה או שיש לו זכות ווטו על שיקול דעתו של השר הממנה, בהיותה לא סבירה, לדעתו, או שהוא יכול לכפות את רצונו על השר הממנה.
אני מניח שהשופט
מני מזוז יודע את כל אלה - ובכל זאת הוא הזדרז להוציא צו מניעה זמני תוך שהוא פועל, לטעמי, בניגוד לחוק ולמרות שהוא נתון במצב של
ניגוד עניינים מובהק. בית היוצר שלו הוא פרקליטות המדינה. שם הוא בילה את כל חייו המקצועיים. מינויו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בוודאי עורר, בזמנו, לא מעט תהיות. לא רבים הבינו מה מצא בו
אריאל שרון כשהוא העדיף אותו על פני מועמדים טובים ממנו בהרבה.
לימים, ייתכן שנמצאה תשובה לתהיות האלה כשמני מזוז סגר את תיקו של אריאל שרון. חרף טיוטת כתב האישום שכבר הייתה מונחת על שולחנו.
עדנה ארבל, אז פרקליטת המדינה, הכינה אותה לפני שהיא עזבה בדרכה לבית המשפט העליון.
מני מזוז היה, אפוא, השופט האחרון שהיה צריך לטפל בעתירה נגד מינוייה של אורלי בר לב.
אסתר חיות לא חשבה כך. אולם כעת יהיה עליה למנות את ההרכב שידון בעתירה גופא - ומעניין יהיה לראות כיצד היא תנהג. היא לא מחויבת למורשתו של אהרן ברק. היא צריכה לבנות מורשת משל עצמה. וצריך רק לקוות שהיא תבחר במורשת המכבדת את מילותיו של החוק ושהמילה "סבירות" תימחק ממנה.
אין דבר כזה "שופט סביר". כל השופטים הם רק בני אדם. הם לא עילויים - והם בוודאי שאינם סבירים יותר מן המחוקקים. ברק עיוות את שיטת המשפט - ועתה היא העת להחזיר עטרה ליושנה.
