באיזו הצדקה תהיה מערכת הערכים
על טהרת המורשה של עדה אחת?

הרבה לפני שנפתלי בנט ומירי רגב, דיברו על הכנסת מורשת הספרדים ועדות המזרח לתוכניות הלימוד של מערכת החינוך, עשתה זאת גאולה כהן, לפני 44 שנה, בעת שהייתה חברת כנסת מטעם מפלגת הליכוד.

כהן, שבשבוע האחרון הלכה לעולמה, טענה שמיזוג הגלויות אותו הגה בן-גוריון יצר עיוות תרבותי בו התרבות השלטת היא אשכנזית, וכל המורשת המזרחית - בעיקר זו הקשורה למסורת ישראל - נדחקת לקרן זווית. אחת הסיבות לכשלון מיזוג הגלויות נעוצה הייתה לדעתה בתפישה מסולפת ולא ­תרבותית של מה שנקרא אחדות לאומית. "אחדות לאומית אינה חברה מונוליטית ובה שולטת תרבות אחת", הדגישה. "מסורות חיים שונות לא רק שאינן עומדות בניגוד לאיחוד העם, אלא להפך -­ הן שעושות אותו".

"כדי שתהיה אומה חופשית ומאוחדת", המשיכה כהן, "דרוש שלכל פרט שלה תהיה עצמיות, אישיות. אחדות של אומה אינה יכולה להיווצר כשלציבור גדול בתוכה נותנים להרגיש את עצמו כתת-­ציבור. אדם אחד מנותק משורשיו ועוד אדם אחד מנותק משורשיו יוצרים ביחד לא אומה אחת, אחידה ומיוחדת, אלא שני אנשים חסרי שורשים. אבל אנחנו לא רק שלא טיפחנו את תרבות בני עדות המזרח, אלא הפשטנו אותם ממנה והלבשנו אותם בתלבושת של תרבות אחידה, ישראלית -­ קרי: תערובת של תרבות פסבדו-­מערבית עם תרבות יבוא אמריקנית -­ וכל זה בשם השוויון".

ח"כ כהן ציינה את ההצעה מצד התרבות השלטת לנכונות לעשיית פשרות, והבהירה מי הצד שמור לעשות את אותן פשרות: "אם צריכה הייתה להיות פשרה של תן וקח, צריכה הייתה להיות בכיוון הפוך: הרבה יסודות של תרבות אותנטית וערכים יהודיים שאותם צריכה המדינה היום, מאוד יכולים היו לתת לה עדות המזרח, שמורשתן מקו­רית יותר וקרובה יותר לשורשים, מורשת שלא עבר עליה מכבש של מאתיים שנה של אמנסיפציה שעברה על יהדות אירופה, שבולל אותה במידה רבה וכמעט מחה בה את הייחוד היהודי".

אהרן ידלין, שר החינוך מטעם המערך, נחלץ בנאומו להגנתו של בן-גוריון, הסביר על פניות דומות מצד עדות אשכנזיות שחשות מודרות מתוכנית הלימודים, הסביר את הבעייתיות בשילוב תכנים מזרחיים שעלולים לא להתאים למערכת החינוך הממלכתית כמו גם את הקושי שבהכנסת חומרים אלה לספרים הלימוד.
מסמך היסטורי מרתק

י"ב בשבט תשל"ו, 14 בינואר 1976

גאולה כהן (הליכוד):

אדוני היושב­ ראש, השאלה, או מוטב: ההאשמה, שתלווה את הצעתי לסדר ­היום היא אחת: מדוע, ובאיזו הצדקה תרבותית שבעולם, תהיה מערכת הערכים המוקנים על ­ידי החינוך על טהרת המורשה של עדה אחת בלבד?

כנסת נכבדה, מדינת ישראל הצליחה לגאול את עדות המזרח מגלותן, אבל עם זאת הצליחה כמעט גם לרוקן אותן מתרבותו. לעוול הלאומי הזה, הפוגע בילד האשכנזי לא פחות מאשר בבן עדות המזרח, קראו אצלנו - צחוק הגורל -­ מיזוג גלויות. אבי המדיניות הזאת, דוד בן­ גוריון ז"ל, אכן חלם על רמטכ"ל תימני, אבל לא הבין שהשרביט של רמטכ"ל תימני מונח בילקוט בית ­הספר של הילד התימני, על כל המשתמע מזה. עד כמה מדיניות המיזוג הזאת, ותהיינה כוונותיה טובות ככל שתהיינה, הצמיחה לנו פירות באושים, אבל מה עדיין ניתן לעשות כדי לתקן במידת האפשר את המעוות. על כך רצוני לומר היום דברים אחדים.

אדוני היושב ­ראש, העיוות הרי הוא כתוב שחור על גבי לבן בספרי הלימוד ובתוכניות הלימוד המרוקנים מהווי, מסורת, היסטוריה, יצירות הרוח של עדות המזרח, וזאת באוכלוסייה ש-60% ממנה הם בני עדות המזרח. העיוות הזה, כנסת נכבדה, נגלה לבן על גבי לבן באותם חללים ריקים ממורשת עדות המזרח ואישיה בחיי התרבות, הספרות, בתוכניות הרדיו, בתיאטרון, זולת בהצגות התיאטרון הבידורי­ החקייני כמו "קזבלן". לא אומר שלא נעשה כלום, שבחשיכה התרבותית הזאת לא נתגלתה אי­פה אי­ שם קרן אור ­ וזאת ההזדמנות לברך ולהתברך בחוקרים חסידי מורשת עדות המזרח כגון ד"ר שטהל, ד"ר דב נוי, הפרופסור הירשברג ז"ל ומכון "יד בן­ צבי", ופה יושב חבר ­הכנסת יצחק נבון­ שעשו, ובעיקר מיזמתם. לא אומר אפוא שלא נעשה כלום, אבל גם שר החינוך והתרבות, שעוד מעט יעלה לכאן וימנה ­ אין לי ספק ­ מה שנעשה, לא יוכל, אם ירצה להיות נאמן למציאות, ומאמינה אני בכנותו וברצונו הטוב ­ לא יוכל לומר שנעשה משהו רציני.

גם לא האינטגרציה, כבוד שר החינוך. מה שדרוש לנו הוא לא רק שילמדו זה ליד זה, בן עדות המזרח והאשכנזי, אלא בעיקר ילמדו זה מזה, ילמדו זה מזה את תרבויות העדות השונות, כדי שיפרו זה את זה, כדי שיכבדו זה את זה. מה שדרוש לנו הוא אינטגרציה תרבותית של מורשות ואינטגרציה זו קודמת ובמידה רבה מתנה את הצלחת האינטגרציה הפיסית. רק כאשר יישב מאפו ליד שבזי ואלקלעי ליד פינסקר, והרב חיים בן­ עטר ליד הגאון מווילנה,­ רק אז יישבו באמת זה ליד זה גם רבינוביץ ומזרחי, שווילי ויעקבסון, מזל ומיכל.

כנסת נכבדה, לא אגע היום בנושא התרבות היהו­דית המייחדת אותנו מן האומות כעם יהודי ובצורך הדחוף של יהודיזציה של כל מערכת החינוך, שכן גם אילו היינו כולנו חיים היום בתרבות ישראל סבא, גם אז היה מקום לדבר על מורשות, מסורות וסגנונות חיים של עדות שונות. כבר היו דברים מעולם גם לפני צאתנו לגלות; שכן, אדוני ­היושב-ראש, אחת הסיבות לכשלון מיזוג הגלויות נעוצה בתפישה מסולפת ולא ­תרבותית של מה שנקרא אחדות לאומית. אחדות לאומית אינה חברה מונוליטית ובה שולטת תרבות אחת. מסורות חיים שונות לא רק שאינן עומדות בניגוד לאיחוד העם, אלא להפך -­ הן שעושות אותו.

כדי שתהיה אומה חופשית ומאוחדת, דרוש שלכל פרט שלה תהיה עצמיות, אישיות. אחדות של אומה אינה יכולה להיווצר כשלציבור גדול בתוכה נותנים להרגיש את עצמו כתת-­ציבור. אדם אחד מנותק משורשיו ועוד אדם אחד מנותק משורשיו יוצרים ביחד לא אומה אחת, אחידה ומיוחדת, אלא שני אנשים חסרי שורשים. אבל אנחנו לא רק שלא טיפחנו את תרבות בני עדות המזרח, אלא הפשטנו אותם ממנה והלבשנו אותם בתלבושת של תרבות אחידה, ישראלית -­ קרי: תערובת של תרבות פסבדו-­מערבית עם תרבות יבוא אמריקנית -­ וכל זה בשם השוויון.

גם ביחס ליישום מושג השוויון הראו קברניטי המדינה חוסר הבנה מדהים. במקום ליישם את השוויון במקום שיאה לו, בתחום החומר, שרק הוא יכול להתחלק שווה בשווה ­- יישמו את השוויון כביכול בתחום הרוח, התרבות, שבה לא תופסת שום חלוקה, שבה ההבדלים הם לא של "יותר", אלא של "אחר", שבה צריך לשלוט דווקא השוני, הייחוד. שוויון כזה שבו אומרים לעדות המזרח: תשתוו, אבל... לא במקרה אמרתי שוויון "כביכול", שכן זה מין אלינו; מין מיזוג גלויות כזה שאם קויים בו משא­ ומתן של קח ותן, הוא נעשה אצלנו בדרך כזו שבו אומר מי שקרוי אשכנזי לבן עדות המזרח: "טוב, הבה נעשה פשרה: שיהיה כבר כמו שאני רוצה. שיהיה כבר כמו שאני חי, כמו שאני מתלבש, כמו שאני חושב, כמו שאני מדבר -­ איני מבטא ע' ו­ח' אם נביא רק דוגמה שולית, אבל בהחלט סמלית (תשמעו גם את ה­ע' וה­ח' שלי) ­- אל תבטא ע' ו­ח' גם אתה". ואולי, ב"תהיו כמונו" הזה, שגם אם לא בוטא במילים ולא נאמר בקול, אבל החריש אוזניים בעוצמתו באווירת המדינה במשך כל שנותיה עד כה, אולי בו יש לחפש אחד משורשי האפליה הקיימת, קיימת אולי לא בצורה של מדיניות, אבל גרוע מזה ­ בצורה של התייחמות נפשית, כי היא נובעת בשרשה מכך שמנסים להכניס אנשים לדגמים מסוימים מאוד, ומי שלא נכנס לדגם ­- נפלט, נחות.

אם צריכה הייתה להיות פשרה של תן וקח, צריכה הייתה להיות בכיוון הפוך: הרבה יסודות של תרבות אותנטית וערכים יהודיים שאותם צריכה המדינה היום, מאוד יכולים היו לתת לה עדות המזרח, שמורשתן מקו­רית יותר וקרובה יותר לשורשים, מורשת שלא עבר עליה מכבש של מאתיים שנה של אמנסיפציה שעברה על יהדות אירופה, שבולל אותה במידה רבה וכמעט מחה בה את הייחוד היהודי. אבל את המורשת הזאת דחו בביטול מעצבי התרבות בישראל יוצאי אירופה, ואילו את מה שיכלו הם להעניק לעדות המזרח ­- הש­כלה, קידום מדעי, טכנולוגיה, ניהול, ארגון וכו', מה שיכול היה גם לשפר את מעמדם הכלכלי והחברתי - זאת כידוע לא נתנו, או נתנו במידה בלתי ­הוגנת.

עיין:­ אחוז מסיימי התיכון והאוניברסיטה; עיין ­המשוואה: עוני שווה עדות המזרח. אלא, שאם למדיניות מיזוג הגלויות הזאת מראש לא היה סיכוי להצליח ליצור תרבות ישראלית אחידה, הנה מראש היא נשאה עמה סמכות של החרבת תרבו­יות קיימות. או אז, כשאתה לא אתה, ואינך יכול להיות הוא, לא יכול להיות אחר ­ אתה פרוץ לכל מיני השפעות מעוותות. כשלאדם ­אין בית -­ ותרבות היא קודם כל בית - הנה אז יש לו רחוב. אין ספק, אם רבים מבני עדות המזרח הם כיום ברחוב, על כל המש­תמע מזה, הרי למדיניות המעוותת הזאת של מיזוג הגלויות תרומה נכבדה בכך.

כנסת נכבדה, נושא מורשת עדות המזרח הועלה פה על­ ידי חבר ­הכנסת שמעוני לפני שנה בערך והיום נדון בוועדה, אבל אם מעלה אני אותו שוב, הרי זה כדי לשוב ולשכנע את הכנסת שנושא ציבורי-­לאומי כזה ראוי גם לדיון גלוי במליאה. נפסיק, רבותי, חברי הכנסת, את מדיניות בת היענה החושבת שאם אינה מתייחסת לנושא רגיש -­ הוא נעלם. להפך,­ הוא נעשה חריף יותר ומסוכן. עם בעיות צריך להתמודד ולא לנוס מהן. גם לא כשמנופפים בדגל שהתקפל מזמן, לאמור: בנוסף על כל צרותינו בחוץ, צריכים אנו את הבעיה הזאת בפנים? צריכים או לא צריכים ­ הבעיה קיימת. הגישה של "אל תעירו ואל תעוררו" תופסת כידוע
רק לגבי האהבה או נושאים דומים...

אדוני היושב-­ראש, הבעיה קיימת, ומיום ליום יותר ויותר. מה גם שיותר ויותר מתעוררים לאחרונה בני העדות, וביותר הדור הצעיר, להבין שגורלם אינו מכת טבע, אלא מכת מדיניות. צעירים שמגלים יותר ויותר את הריקנות והלבנטיניות של מה שנקרא תרבות ישראלית מתגעגעים לבית אבא, ואולי גם מתחילים להבין את השגיאה שנעשתה על ­ידי רבים מבני העדות עצמם, ואולי הוריהם שלהם, שבמקום שיפגינו את הייחוד העדתי שלהם בתחום הרוחני, התרבותי ­- ואילו בתחום הפוליטי המפלגתי יפגינו רק את המכנה המשותף הלאומי­ - רבים מהם עשו לעתים קרובות את ההפך; בתחום הרוח, תרבות הבית וכו', הם התבוללו, התאשכנזו, ואילו בחוץ, בתחום הפוליטי­-מפלגתי, ששם השאלה הרלוונטית היא לאן אנו הולכים כולנו ביחד ולא השאלה מאין בא כל אחד מאיתנו -­ בתחום זה נזכרו והזכירו שהם נציגי עדות המזרח ודרוש ייצוג.

נכון שהיום בדיעבד, בשל עיוותי המדיניות האמורה, עצם הייצוג כבר היה למין מבחן של כבוד, אבל מבחינה עקרונית גרמה גישה זו להפסד כפול: תרבותי ופוליטי.

ואולי כאן המקום להזכיר לטובה את האגודה לטיפוח ערכי תרבות חברה, בראשותו של עובדיה בן-שלום, שמחזירה "הביתה" רבים מבני הדור הצעיר של העדות, ושפועלת לטיפוחם של ערכי תרבות יהודי תימן מתוך אמונה שאכן הם חלק מתרבותו של עם ישראל. יתר על כן, אינה חוזרת על השגיאה למכור את האביזרים החיצוניים, "מימונות" ו"תימונות" ו"סהרנות' למיניהן,­ אביזרים שהמדינה דווקא קונה ברצון, כי זה מוסיף לה צבע קוסמטי אוריינטלי ­- אלא בעיקר את הערכים עצמם. בעידן הטלוויזיוני, עת הטלוויזיה מביאה אל הבית את הרחוב הפרוץ, מביאים חברי האגודה הזאת, ואולי גם אחרים, אם יש כמותם, לרחוב הישראלי בלי הבדל עדה, דעה ומוצא את ריח הבית, את ליח השורשים. הדור הצעיר של העדות מתחיל להת­עורר בכיוון הרצוי של המאבק לא רק על הזכות להיות שווה בהנאה מנכסי החומר של המדינה, אלא גם על הזכות להיות שונה באשר לנכסי המורשה התרבותית של עדתם.

בימים אלה נפגשתי עם תלמיד תיכון מטבריה, ישראל בן­-דור, שכתב עבודה מזהירה ונוגעת ללב על תולדות העדה הספרדית בירושלים, כשגילה במאוחר שגזלו היסטוריה זאת ממנו בבית­ הספר וכשרצה להת­חקות על שורשי ההיסטוריה המשפחתית שלו.

כנסת נכבדה, המאבק הזה ייכשל מראש אם לא יזכה להבנה ולכלים ממלכתיים. אבל כדי שהקובעים אצלנו את המדיניות יבינו ויתגייסו לו, עליהם להש­תחרר אחת לאחת מהסיבות שהולידו את אי­ ההבנה החמורה הזו מבחינה לאומית, וקודם כל להשתחרר מרגש העליונות והאפוטרופסות שהוא חסר כל הצדקה.

כאן אני מרשה לעצמי סטייה מפלגתית לרקע קט, רק כדי להדגים בעליל שבמקום שאין רגש עליונות כזה, אין גם רגש מרירות, שכן עובדה היא שרוב מצביעי תנועת החי­רות הם בני עדות המזרח, גם כשרוב זה לא קיבל ביטוי בייצוג, ובכל זאת לא הייתה מרירות. למה? כי לא הסתכלו בנו מלמעלה למטה.

על כן, קודם כל יש להשתחרר מרגש העליונות ומזיהוי אוטומטי של השכלה טכנולוגית עם תרבות מכאן, וזיהוי המושג פיגור עם תרבות עדות המזרח מכאן. וכן, יש להשתחרר ממושג השוויון המכאני המזו­יף, המיובא, ולאמץ את המושג היהודי: עשיית צדק.

אבל לא פחות מכן, ואולי יותר מכן, יש להשתחרר ­- אם אפשר לומר כך -­ מן הבורות בכל מה שנוגע להכרת מורשת עדות המזרח ולהיערך על-­פי זה לרבי­זיה יסודית בכל מערכת החינוך, מגן­ הילדים עד האו­ניברסיטה.

אדוני היושב ­ראש, יש עוד נקודה שכדאי להז­כירה: היערכות זו תהיה גם לטובת המדיניות המוצהרת של החדרת ערכי הציונות ואהבת הארץ לחינוך, ערכים שמורשת עדות המזרח ספוגה בהם ואין צורך לתכנן תוכניות מלאכותיות כדי להעביר את הנושאים האלה. יש גם תקציב נכבד למטרה זו, יש 120 מיליון לירות שהוקדשו לפרויקט הנקרא רווחה, שדיברה עליו פה לאחרונה חברת­ הכנסת נמיר. אם הבהיר שר החי­נוך את דרך הוצאתו, ברור שדרך זו לא תשנה שינוי יסודי את מצבם של טעוני הטיפוח. מה שישנה את המצב ביסודו, הרי זו המהפכה האמורה במערכת החינוך.

פה כל פרוטה לא תלך לאיבוד. פה כל השקעה תביא רווחים ורווחה, לא רק לבני עדות המזרח, אלא לעדת כל בני ישראל. לכן אני פונה כאן ומבקשת עריכת דיון, אף
שאני יודעת מה קורה להחלטה של דיון בכנסת, אף שבכך אני גוזרת מראש על נושא זה גזר-­דין לפחות של ציפייה ארוכה, אם כי מצידי אשתדל ללחוץ על נשיאות הכנסת לקרב את מועד הדיון. אני מבקשת דיון, כי עריכת דיון גלוי בנושא זה תוכל היא עצמה לשמש תרומה לתיקון המעוות.

היו"ר ש. ז. אברמוב:

רשות הדיבור לשר החינוך והתרבות, לתשובה.

שר­ החינוך ­והתרבות א. ידלין:

אדוני היושב­ ראש, כנסת נכבדה, חברת­ הכנסת גאולה כהן העלתה נושא חשוב וגורלי. חבל רק שבדרך אגב ובראשית דבריה גרמה עוול לדוד בן-­גוריון ז"ל. דוד בן­-גוריון הבין יפה, אולי טוב יותר מרבים אחרים, שהכל תלוי בחינוך. נכון, דוד בן­-גוריון לא ראה את עצמו כאשכנזי אלא כיהודי, והוא לא החשיב את המו­שגים המכלילים של עדות אשכנז או עדות המזרח. הוא הבחין בין פולין לבין גרמניה, בין ליטא לבין אנגליה, והוא גם חשב שיש להבחין בין יהודי יוצא תימן לבין יהודי יוצא בבל או יוצא מרוקו. הוא עשה זאת כדי להדגיש לא רק את השוני ואת הגיוון הרב יותר מאשר אשכנז מחד-גיסא, ועדות המזרח מאידך-גיסא. הוא עשה זאת גם כדי להבליט את הגיוון הרב של שבטי ישראל, וגם כדי להבליט את המכנה המשותף לכל שבטי ישר­אל באשר הם שם, את רעיונות ­היסוד המשותפים של המורשת היהודית שהעם היהודי בכל תפוצותיו, אף­ על­ פי שנותק מארצו ואיבד את קוממיותו, שמר עליה, ובזכותה חזר והגיע לארץ ­ישראל ולמדינת ישראל. לא כדי להרחיק עדות אלא לצורך המחשה בלבד, דווקא משום שעשית, לדעתי, עוול לדוד בן-­גוריון, אזכיר מכתב נרגש שנתפרסם באחד מעיתוני הערב, נדמה לי במעריב, ובעל המכתב הוא סופר אידי נודע, שעלה לא מכבר מברית­ המועצות. הוא טוען במכתבו נגד מערכת החינוך בישראל שאיננה עושה די להנחלת ערכי הרוח והתרבות שנוצרו בשפת אידיש.

גאולה כהן (הליכוד):

גם זה רע.

שר ­החינוך­ והתרבות א. ידלין:

ויישמע הדבר מוזר ככל שיישמע, מלחמתו של הסופר האידי שעלה מברית ­המועצות ומלחמתו של איש רוח שעלה מקזבלנקה, מעירק או מצנעא, על מורש­תו התרבותית ועל זכותו להנחיל אותה לדור הבנים ­זו מלחמה אחת. זו בעצם מלחמה על זהותה התרבותית של מדינת היהודים.
אני מסכים עם חברת ­הכנסת גאולה כהן שיש לנו בחברה הישראלית שתי בעיות: האחת משימה של עילוי גלויות וקידומן החינוכי, ההשכלתי, של שכבות המצוקה. ויש בהחלט גם בעיה שנייה -­ בעיה של מי­זוג, שבה עשינו טעות. אינני רוצה לעסוק בעניין תוכנית הרווחה, הבעיה אינה כספית ולא כאן מקומה.

אבל נכון שכאשר דיברנו על מיזוג, לא שמנו די הצורך שלכל עדה, לכל שבט ­- והם רבים ושונים ­- יש תודעת ייחוד משלה, לכל עדה נכסי תרבות משלה, סולי­דריות חברתית משלה, גאווה משלה, ותהליכי המיזוג, לפי דעתי, ראויים בהחלט שיהיו רב-צדדיים ולא חד-צדדיים.

גאולה כהן (הליכוד):

אתה מסכים אפוא עם מה שאני אומרת.

שר ­החינוך ­והתרבות א. ידלין:

בעניין זה אני מסכים. לא בכל מה שאת אומרת. לא בהערכות על מי שתקפת, ולא במסקנות לגבי ניצול האמצעים. אבל אני מסכים בדבר יסודי. זה ­ כן. מותר לי גם פעם להסכים איתך בעניין יסודי. אני סבור בהחלט שתהליכי המיזוג ראויים שיהיו רב-צדדיים, ללא התבטלות של עדה אחת בפני חברתה וללא מחיקה של קווי ייחוד תרבותיים בעלי שאר-­רוח.

מעולם לא גרסתי את הדרך של כור­ היתוך. אולי היה הדבר אופייני לארצות ­הברית. מעולם לא גרסתי את הדרך של סיר ­לחץ; לא גרסתי את הדרך של כפיית ערכים מסוימים על כל עדות ישראל. וכפי שאמרתי, אפילו על עדות אשכנזיות מסוימות אשר זנחנו את מו­רשתן. מבחינה מסוימת, זה נכון; חיקינו יותר מדי את הציוויליזציה המערבית. ובהחלט מעדיף אני פלורליזם תרבותי לתקופת ­מעבר שאינני יכול להגדיר את אורכה, גם אם תהיה ממושכת בוויכוח יחסי.

אני בהחלט בעד הדגשת המכנה המשותף היהודי, והוא רב, והוא עשיר, והוא מפואר. אבל אם יש מורשות שונות, אם יש פולקלור שונה, אם יש מושגי חיים שנתגבשו במשך דורות ­ עדיף הפלורליזם, אם כי אולי איננו אידיאלי; אולי נגיע אי-­פעם גם לסינתזה תרבותית חדשה. אבל נכונות להבנה בין­-תרבותית ובין-­שבטית היא המפתח למיזוג ­אמת של דורות.

המצב לגבי הכנת חומר לתוכניות לימודים אינו פשוט ואינו קל. כי הספרות שנכתבה על ­ידי בני עדות המזרח בדורות האחרונים -­ ואינני מדבר על הרמב"ם או על יהודה הלוי שגם מצאו את מקומם בתוכניות הלי­מודים; מה שאני מחשיב הרי זה לגלות, לאתר, להוציא מן הגניזה דווקא את הספרות של אותן ארבע מאות השנים האחרונות כשישבו היהודים בארצות המזרח בתקופתם הקשה, בתקופת הירידה של התרבות הערבית המוסלמית -­ הקושי כאן שהספרות שנכתבה על ­ידי בני עדות המזרח בדורות האחרונים נושאת בחובה אופי מסורתי ומתמקדת בתחום הדתי. זו ספרות של דר­שות, של פרשנות, של שירי קודש, של סיפורי צדיקים וכו'.

מנחם ידיד (הליכוד):

גם היא חשובה מאוד.

שר­ החינוך ­והתרבות א. ידלין:

אבל פה יש לנו קושי. על זה אני מדבר, בעיקר כשאתה רוצה להעביר זאת גם לנכסים שמדברים ללבו של תלמיד בחינוך הממלכתי ­ שהוא רוב האוכלוסייה. מעט מאוד כתבו במאות השנים האחרונות שירים ליריים, סיפורים קצרים, רומנים, וגם מה שנכתב ומוכר לי, שעמד בקריטריונים הספרותיים המעולים ביותר ­- גם הוא מפוזר בכתבי-­עת רבים; הוא נמצא בלאדינו, הוא נמצא בדיאלקטים ערביים שונים, וגם בשפות אירו­פיות שונות. אחד הדברים המעניינים הוא שדברים שנכתבו על ­ידי בני עדות המזרח בשנים האחרונות, נכתבו בשפות אירופיות דווקא. לכן, כדי לכלול את החומר הזה בספרי הלימוד, במקראות, יש צורך לעשות
עבודה של ליקוט, לעשות עבודת תרגום, לעשות עבודת עריכה. ואני רואה זאת כמשימת קודש. אינני חושב שזוהי בעיה כספית בעיקרה. זאת לפעמים בעיה של מציאת המתרגמים שיש להם יחס, זוהי בעיה פדגוגית של שילוב החומר הספרותי בתוך המקראות, בתוך ספרי
הלימוד. ובאמת בתקופה האחרונה התחלנו במרכז לתוכניות לימודים של משרד החינוך לשלב יצירות של בני עדות המזרח ושיעורים על יהדות המזרח בתוכניות הלי­מודים החדשות.

משרד החינוך החל להרחיב ולהעמיק את ייצוגה של תרבות יהודי המזרח בתוכניות הלימודים החדשות בשני מקצועות עיקריים: ספרות והיסטוריה, וזאת כחלק אור­גני, משולב, בלתי ­נפרד מן החומר הנלמד. אזכיר רק כמה מן הפעולות שנעשו עד כה על ­ידי משרד החינוך והתרבות. הוכנה ופורסמה, לראשונה בתולדות ההיסטו­ריה היהודית במדינת ישראל, ביבליוגרפיה מפורטת וממוינת של המצוי בכתב ביצירות של בני עדות המזרח ועל עדות המזרח. ובשלב שני, על יסוד הביב­ליוגרפיה הזאת, פרסמנו אנתולוגיה ששמה "יהודי המזרח בספרותנו", ובה מבחר יצירות המומלצות להו­ראה בבתי ­הספר לגילים השונים.

במסגרת תוכנית הלימודים החדשה, ספרות ולשון בכיתות א'-­ו' - ואני מחשיב מאוד את המשקעים הער­כיים דווקא בגיל הצעיר ביותר - נאספו סיפורי­ עם ואגדות של בני עדות המזרח, שנמצאו מתאימים להו­ראה מבחינה חינוכית. ועכשיו אנחנו מחפשים אנשים מתאימים לעבד את החומר הן מבחינה לשונית הן מב­חינה דידקטית.

בתוכנית הלימודים החדשה בספרות לחטיבת ­הביניים הורחב חלקן של היצירות של בני עדות המזרח, וכן בתוכנית לספרות לתלמידים טעוני טיפוח בחטיבת הביניים. הכנסנו עכשיו שיעורים חדשים על תולדות יהדות המזרח באותן ארבע מאות השנים האחרונות, שזאת בעצם הבעיה הגדולה מבחינת ההזדהות של הדור הצעיר עם אבותיהם, עם הסבים שלהם. הכנסנו שיעורים על יסוד החומר של המחקרים ההיסטוריים בתוכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה, לגיל הקריטי של ההת­בגרות, של חטיבת ­הביניים. וגם נעשה זאת בתוכנית החדשה בבתי­ הספר העל-יסודיים.

בנוסף על מאמץ זה, שנעשה באחרונה, לשלב יצי­רות ושיעורים בנושאי מורשת יהדות המזרח ותולדות יהודי המזרח במאות השנים האחרונות, התחלנו בקיום השתלמויות מיוחדות למורים בנושא זה. ההשתלמויות נערכות במסגרת בית ­הספר לעובדי הוראה של משרדנו בירושלים, בשיטה של סדנאות, כשהמורים הופכים להיות גורם מעורב ואפילו תורם, ובשיטה של שיעורים לדוגמה.

אני מבין שיום רביעי הקצר איננו מאפשר להרחיב את הדיבור בנושא חשוב זה, ואני סבור בפירוש שזהו נושא ראוי לדיון בכנסת. יהיה זה לכבודה של הכנסת, ואולי גם יסייע לתרום תרומה נוספת בסוגיה זו. ואם חברת ­הכנסת גאולה כהן מעדיפה דיון בכנסת על דיון בוועדה, או מתוך שיקול שממילא הוועדה מטפלת בזה ­ אם אני צריך לחוות דעה; אינני יודע אם אני צריך לחוות דעה ­ אני אינני מתנגד לדיון בכנסת.

היו"ר ש. ז. אברמוב:

חברי הכנסת, לפנינו הצעה אחת בלבד: לכלול את נושא ההצעה לסדר­ היום שהוגשה על ­ידי חברת­ הכנסת גאולה כהן בסדר ­יומה של הכנסת לשם עריכת דיון. אני מעמיד הצעה זו להצבעה.

[הצבעה]

ההצעה לערוך דיון על הנושא במליאת הכנסת נתקבלה.