יובל 75

בשישה-עשר בדצמבר 1944 יצא הוורמאכט, הצבא הנאצי, למתקפת-פתע בהרי ארדנים, כדי לעצור את הצבא האמריקני, שהוביל את בעלות-הברית המערביות לפלישה לגרמניה גופא. האמריקנים כינו את המערכה, 'הקרב על הבליטה', והיא גבתה מהם אלפי הרוגים, אלפי פצועים ומאות שבויים ונעדרים. המתקפה הגרמנית, שהייתה האחרונה, שיזם הוורמאכט במלחמת העולם השנייה, נשברה בשבעה בינואר 1945.

כעת מציינים במערב את יום השנה ה-75 ל'קרב על הבליטה', ובחגיגות מככבים מעט ותיקי המלחמה, שעדיין עמנו.

המתקפה הגרמנית (שנקראה 'משמר הריין') בהרי הארדֶנים, שעיקרם בבלגיה ובלוקסמבורג, נועדה ליצור פרצה רחבה בחזית בעלות-הברית בשטח לוקסמבורג ובלגיה, לתפוס את נמל אנטוורפן בבלגיה (שהיה בסיס אספקה חיוני), ולהשמיד תוך כך את כוחות בעלות-הברית בהולנד ובצפון בלגיה. היטלר האמין, שהצלחת הוורמאכט במשימותיו תעצור את בעלות-הברית, ותאפשר לו להעביר כוחות, כדי לבלום את המתקפה הרוסית על גרמניה.

שחקנים ראשיים ב'קרב על הבליטה' היו מזג-האוויר הקשה באזור ותוואי הקרקע, שהקשו על התקדמות הגרמנים בזירה ועל התקפת-הנגד של בעלות-הברית.

המתקפה הגרמנית בארדנים הייתה כישלון מודיעיני אדיר של בעלות-הברית, שהופתעו, והיו להם מעט כוחות בזירת הארדנים. כך, השתלט הוורמאכט על בליטה גדולה, שכמעט הגיעה לנהר מֶז, ואורכה כמאה ק"מ. שלוש ארמיות שריון (פּאנצר) גרמניות, שתקפו, הותשו במתקפה, וכעבור כשבוע איבדו את יוזמתן ההתקפית, והאמריקנים עברו למתקפת-נגד. בשבעה בינואר 1945 הורה היטלר להפסיק את המתקפה בארדנים, והסיג את כוחות הוורמאכט מהזירה. הנסיגה הגרמנית הושלמה ב-25 בינואר, והגרמנים חזרו אל מעבר ל'קו זיגפריד'. הוורמאכט ספג אבדות גדולות בכוח-אדם ובציוד עד כדי כך, שנחלשה עמידתו בחזית המערבית.

למרות כישלונם במערכה, היו לגרמנים כמה הצלחות: החריפו את היחסים בפיקוד העליון של בעלות-הברית (כלומר, בין הגנרלים הבריטיים לבין הגנרלים האמריקניים) - אחת ממטרותיהם האסטרטגיות; ועיכבו את מתקפת בעלות-הברית לתוך גרמניה בשישה שבועות, וגם אז התקדמו הכוחות המערביים בזהירות רבה מחשש פן יופתעו שוב.

ברית-המועצות הרוויחה מהמערכה בארדנים, כיוון ששתי ארמיות שריון של ה-ס"ס הוכו קשה במערכה, ולא עמדו נגד המתקפה הרוסית אל גרמניה.

מתחם הסבירות

החלטת השופט מני מזוז להשהות את כניסת עו"ד אורלי בן-ארי גינזברג לתפקיד ממלאת-מקום פרקליט המדינה, הפנתה את תשומת-הלב שוב לשיחדש של החונטה המשפטית. מזוז השתמש במונח, 'מתחם הסבירות', שכמובן ייקבע על-ידי אחד מחברי החונטה ולא חס וחלילה על-ידי החוק. האם החלטת מזוז בעניין 'האי היווני' עומדת במבחן הסבירות של האזרח הסביר?! אפילו ילד היה מתרשם מאוד מהתרגילים הלשוניים המדהימים, ששימשו את מזוז, כדי לפטור את אריאל שרון מכתב-אישום בעניין.

זה מזכיר לי את אדגר הובר הנודע, ראש הבולשת הפדרלית האמריקנית FBI, שהחזיק בכספתו מידע מוכמן על אנשי ציבור, שנועד להחזיקם חזק בזקנם, כדי שלא יחרגו ממה שהובר הסכים לו. וזה היה לא רק בארצות-הברית לפני כחמישים-שבעים שנה, אלא נוה̤ג במקומותינו. בכיר במשטרת ישראל הורה לאגף החקירות לאסוף מידע על נבחרי ציבור. למה נזקקה המשטרה למידע הזה? רק כדי למשמע נבחרי ציבור, שאינם הולכים בתלם, שהוכתב להם.

אריאל שרון עשה, כנראה, עסקה עם הפרקליטות - פוגרום ביהודי קטיף ונסיגה ממנו תמורת סגירת תיקיו; לבני גנץ יש גווייה של 'הממד החמישי' בארונו, ולכן, כנראה, התעכבה המשטרה בחקירתו; בארונו של גבי אשכנזי יש גווייה, שנקראת 'פרשת הרפז', וגווייה של תלונת אהוד ברק, שר הביטחון, על שהרמטכ"ל אשכנזי ניסה לחתור תחתיו; חלקים מגוויית 'פרשת הרפז' נמצאים גם בארונו של ד"ר אביחי מנדלבליט; וכן הלאה. כל אלה מבטיחים שקט תעשייתי לחונטה המשפטית.

במדינה מתוקנת היו פוקדים על המשטרה להשמיד את המידע, שאספה על נבחרי ציבור, ועל הנהלת בתי-המשפט להשמיד את המאגר, שהכינה על מבקרי מערכת השיפוט, ועונשים את בני העוולה, שהורו לאסוף את המידע. ואצלנו החונטה המשפטית אדישה, בשם הדמוקרטיה שלה, להשתוללות המשטרה והנהלת בתי-המשפט, שכנראה פעלו בהסכמתה, כדי לדכא כל ניסיון לשקם את הדמוקרטיה הישראלית על-ידי החזרת מערכת היועצים המשפטיים, הפרקליטים והשופטים לגודל ולעוצמה סבירים.

לא אמר אמת

גיא פלג, הכתב לענייני משפט של ערוץ 12, הורשע בהוצאת לשון הרע על עורכת-דין. השופט רמזי חדיד, סגן-נשיא בית משפט השלום בחיפה, פסק, שפלג ישלם פיצויים למתלוננת נגדו.

בהחלטתו כתב השופט חדיד דברים חמורים ביותר - "הנתבע [פלג] לא הוכיח, כי פרסום לשון הרע ... היה אמת" - והוסיף: "מאחר שתחולת הגנת אמת בפרסום מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים - הפרסום היה אמת ולציבור יש עניין בו - ומשהגעתי למסקנה, כי התנאי הראשון אינו מתקיים בנסיבות מקרה דנן, אזי מן הדין לדחות את הגנת אמת בפרסום ללא צורך להידרש לקיומו של התנאי השני". השופט גם קבע, שלפלג לא מתקיימת הגנת תום-הלב כיוון שהוא, או מי מטעמו, לא נקטו טרם הפרסום באמצעי סביר כלשהו על-מנת להיווכח בפרסום יש אמת.

פלג מצטרף למסדר הקלון המתרחב של עיתונאים ישראלים, שהורשעו בהוצאת לשון הרע, או בדיבה, והרשעתם לא פגעה כלל בתעסוקתם, כנראה, כיוון שאתיקה של הכתב אינה מעניינה של התקשורת הישראלית; ואמירת אמת אינה חובה נדרשת מעיתונאי ישראלי.

להזכירכם, השופט חדיד קבע, בין השאר, כי "טיעוני הנתבע לעיל חפים מהאמת, ואין להם כל אחיזה במציאות". לדעתי, אלה דברים חמורים ביותר, והתעלמות התקשורת וערוץ 12 מהם מאפיינות את יחסה של התקשורת הישראלית לאמת.

גיוון

חיל-האוויר אינו יכול להסתמך על מטוס-קרב אחד. כך אמר אלוף (מיל') דוד עברי, סגן-נשיא בואינג אינטרנשיונל ונשיא בואינג ישראל, שהיה מפקד חיל-האוויר, בוועידת עיתון גלובס לתעשיות ביטחוניות, שנערכה בשבוע שעבר בתל אביב, בשיתוף משרד עורכי-הדין הרצוג, פוקס, נאמן - אלא לגוון את סדר כוחותיו (סד"כ), כדי שיהיו בו תמיד מטוסים כשירים לפעולה. עברי התכוון להשארת מטוסים אף-15 'רעם' מתקדמים בסד"כ חיל-האוויר, במקביל לפתיחת טייסת שנייה של מטוסים אף-35 'אדיר'.

בין השאר, נימק זאת עברי במונח, ריבונות (סוּבֶרניות) - היכולת לשתול במטוסי-הקרב האמריקניים של חיל-האוויר הישראלי מערכות מתוצרת ישראלית. הממשל האמריקני לא אישר זאת לגבי אף-35, אך התיר לגבי אף-15.

תא"ל (מיל') אבי בָּרבֶּר, שהיה טייס בכיר בחיל-האוויר והנו סגן-נשיא בואינג צבאי, חלל וביטחון, ישראל, פירט בוועידה את המערכות הישראליות, שנשתלו במטוס אף-15, ושיפרו את יכולתו המבצעית עד רמה גבוהה ביותר. לדבריו, רכש מטוסים 'רעם' ייזניק את התעשיה הישראלית.

לוטננט-ג'נרל (בדימוס) גארי נורת, סגן-נשיא לוקהיד מרטין, יצרנית 35-F, אמר בוועידה, כי עד שנת 2025 יירד מחיר שעת טיסה במטוס 35-F ל-25 אלפי דולר, ומחיר המטוס יירד ל-77.9 אלפי דולר. לדבריו, מטוסים 'אדיר' מסוגלים להתמודד עם מערכת נ"מ 400-S הרוסית, ויכולים להגיע למקומות, שלא יידעו, שהם מגיעים אליהם.

נורת סיפר, כי ישראל הזמינה חמישים מטוסים 'אדיר', וסופקו לה עד כה עשרים. על-רקע פתיחת הטייסת השנייה של 'אדיר', אמר, מתגבשת בישראל דרישה לרכש טייסת שלישית.

גישה עסקית-תחרותית

במדינה יש, לפחות, שלוש חברות גדולות, העוסקות במחקר, בפיתוח ובייצור ביטחוניים - רפאל, התעשיה האוירית ואלביט. שתי הראשונות הן חברות ממשלתיות - כמו תעש עליה השלום, שחלקים ממנה הופרטו, והשאר נמכרו במכרז לאלביט. כלומר, המדינה היא בעלת מניותיהן, וגובה מהן דיבידנדים. התחרות העסקית בין שלוש החברות הישראליות ברחבי העולם פוגעת לבסוף בחברות הישראליות, סבר ד"ר עוזי לנדאו, יו"ר רפאל, שדיבר בוועידת גלובס לתעשיות ביטחוניות, שנערכה בשבוע שעבר בתל אביב, בשיתוף משרד עורכי-הדין הרצוג, פוקס, נאמן. כמוהו סבר הראל לוקר, יו"ר התעשיה האוירית, שדיבר לפניו בוועידה.

לנדאו ולוקר הסכימו, שהחברות הממשלתיות צריכות לאמץ מדיניות עסקית, כדי להיות רווחיות ולשרוד בשוק עסקי תחרותי.

לנדאו, לוקר ואחרים ציינו בוועידה את השפעת השינוי בסיוע הצבאי האמריקני, שהגביל את האפשרות להשתמש בכספיו לקניות בישראל; את השפעת החוק הבינלאומי על עסקות ביטחוניות; ואת הצורך להעביר ייצור למדינות, שקונות מערכות-נשק בישראל. בנוסף, ציין לנדאו, כי רפאל מתכוונת להרחיב בשנה הבאה את הפורטפוליו שלה, ובכוונתה לרכוש חברות חדשות על-מנת שתוכל להתחרות בשוק העולמי בחברות לוקהיד מרטין ואחרות.

לאור דברי לנדאו ולוקר, אני תמה מדוע מחזיקה הממשלה בשתי חברות גדולות לייצור ביטחוני, ולא בחברה גדולה ממוזגת אחת. שניהם הזכירו את התמוטטות תעש, אך לא ציינו, כי זו הייתה תוצאת מדיניות ממשלתית מכוונת - כולל אי-מתן רשות לרפאל ולתעשיה האוירית לגשת למכרז על קנייתה.