|
|
הרב אילעאי עופרן [צילום: SodaVideo - הפקות וידאו ומדיה]
|
|
|
|
|
הרב אלעאי עופרן, פסיכולוג, מחנך, ראש מכינה קדם צבאית ונכדו של פרופסור ליבוביץ' במספר תובנות על האתגרים של הציבור הדתי לאומי בישראל בימים של מחלוקות שקורעות את החברה הישראלית.
ראשית, לעניין האיחוד של תומכי כהנא והציונות הדתית. הילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו?
- הכללים ההלכתיים פשוטים, ידועים וברורים - טומאה מדבקת, אך טהרה לא. כששומן טרף נבלע בבשר כשר, הלכה היא בידינו כי השומן מפעפע בכל הבשר, והחתיכה כולה נעשית נבלה.
- גם בפעם השלישית תוך שנה אסור להתעייף מלומר - איחוד עם תלמידי הרב כהנא, שהתחיל כ"בלוק טכני" והפך כנראה לשותפות אמיצה, לא מטהר את השרץ אלא הופך את כל החבורה לפסולה. החיבור הזה הוא לא גלולה מרה, אלא גלולה רעילה.
מה קרה למעמד המורה בישראל
- רוב חבריי הדתיים מייחסים את בניית עולמם הרוחני לישיבות או למכינות בהן למדו אחרי התיכון. כשהם צריכים לנקוב בשמו של "מורם ורבם" הם בדרך כלל יחשבו על ראש הישיבה, המכינה או המדרשה בה למדו.
- תלמידי תיכון פעמים רבות לא אוהבים את בית הספר ואת המורים המלמדים בו. במובן מסוים "לשנוא את בית הספר" זה חלק מהתפקיד התרבותי שלהם. גם ההורים מלבים לא פעם את הרגשות השליליים הללו, וגם כאן ברשת, פוסטים שמקוננים כמה גרועה מערכת החינוך שלנו, הופכים כמעט אוטומטית לוויראליים.
- אבל אם נרצה או לא, אנו חבים רבות מעולמנו הרוחני, ממי שאנחנו למורי התיכון שהיו לנו. העובדה שבוגרי ישיבות רבים מסרבים למשרות הוראה בתיכון ומחפשים אך ורק תפקידים בישיבות, מדרשות או מכינות, מראות כמה גרוע המעמד של התפקיד הזה בחברה שלנו. קיימת חשיבות לדמות העצומה שיש למורה, לר"מ או למחנך הפשוט. ה"דילוג" על חשיבות התחנה הזו, הוא כפיות טובה של ממש.
חרדה מפני תופעת החילון בקרב צעירי הציונות הדתית
- החינוך הדתי לדורותיו, מתייסר שוב ושוב על אחוזי החילון, הדתלו"ש, העזיבה וההתרופפות בקרב בוגריו. לא מעט מהשיח הפנים מגזרי בסוגיה הזו, מתקנא בחינוך החרדי ש-95% מבוגריו ממשיכים להגדיר את עצמו חרדים. ומחקרים הראו שבאחוזים דומים של המשכיות מתהדר גם החינוך החילוני.
- אך כדאי לשים לב - אחוזי "הצלחה" מסחררים שכאלו אינם מעידים בד"כ על פיצוח סוד החינוך, אלא בעיקר על צמצום מרחב הבחירה של החניך, שלא לומר שלילתה הכמעט מוחלטת.
· חברה שכמעט כל בניה הולכים בה בתלם, היא חברה שהנער המתבגר הגדל בה, כלל לא עומד בפני צומת בחירה אמיתי כיצד להמשיך במסלול חייו. צומת שהיא ליבת המעשה החינוכי בציונות הדתית - כל נער ונערה דתיים יודעים שיום יבוא ויצטרכו לבחור האם להישאר בעולם הדתי או שמא לפרוש ממנו, ואם להמשיך בו - באיזה אופן לעשות זאת. מסתבר, כך נראה לי, שהחברה הדתית והמסורתית, הן שתי החברות היחידות בישראל, שמחנכות את בניהן ובנותיהן על אדני בחירה חופשית אמיתית. חברה שמצליחה, למרות חרות המחשבה העמוקה הזו, לשמר כ-70%-60% מבניה בתוכה, היא הצלחה מסחררת. ייתכן שאין בה שימור מושלם של הערכים והמסורת, אך יש בה צלם אלוהים ושפע של אנושיות.
גיוס חרדים לצבא - היש לכך פתרון
- אי-השוויון המקומם שבאי גיוסם של חרדים הוא בעיני מהסכנות החמורות לשותפות ולחיבור שלנו כאן. אך הרבה לפני ששותפות מבוססת על שוויון, היא מבוססת על אמון.
- החרדים נוהגים להסביר את סירובם להתגייס בכך שערך לימוד התורה חשוב יותר. אך הסירוב החרדי לגיוס לא באמת קשור ללימוד תורה, שהרי במהלך השנים דחו העסקנים החרדים הצעות רבות שעניינן גיוס רק אלו שיתברר שאינם לומדים.
- גם הטענה החרדית שלא ניתן לגייס חרדים לאור הצרכים ההלכתיים המחמירים הנדרשים לצורך גיוסם, אינה כנה. במסלולי הנח"ל החרדי הסכים הצבא כמעט לכל דרישות הכשרות, השבת וההפרדה המגדרית. אך מסתבר שגם לשם חרדים לא באמת מתגייסים.
- הסיבה האמיתית להתנגדות החרדית לגיוס פשוטה ומובנת - למרות הדיבורים האחרונים על "הדתה" בצבא, צה"ל היה ונותר ה"מחלנה" הגדולה בהיסטוריה היהודית. דומני שמעולם לא הייתה מערכת שתוך זמן כל כך קצר, נהפכו בה יהודים רבים כל כך מדתיים לחילונים.
- זה כמובן לא רק באשמת הצבא - השילוב בין הגיל, המרחק מהבית, המפגש הישיר עם תרבות וחברים חילונים, העומס הנפשי והפיזי וחוסר הפנאי לכל מה שיש בו עומק ורוח, מזרזים ומאיצים את תהליכי החילון של רבים מהצעירים הדתיים.
- החברה החרדית מסתכלת באחותה הציונות הדתית ומבינה שהדרך היחידה להציל את בניה מחילון מאסיבי היא התנגדות נחרצת לגיוס.
- במילים פשוטות - הפטור החרדי מגיוס לא נועד לשמר את הערכים המרכזיים של החברה החרדית. הוא נועד לשמר את עצם קיומה. הדיון אינו על לימוד תורה וגם לא על הקפדנות הלכתיות אלא על השאלה כמה צריכה החברה הישראלית להקריב ולהתאמץ, כדי לשמר את אופיה המיוחד של החברה החרדית, משל הייתה חיה נכחדת או פרח מוגן. על זה בדיוק ורק על זה הדיון.
האם הציונות הדתית ומערכת המשפט במלחמה
- יחסים הבעייתיים של רבים מרבני הציונות הדתית עם מערכת החוק והמשפט בישראל, לא התחילו כשהוגש כתב אישום נגד נתניהו. זה לא קשור רק ל"שלטון הימין", וזה הרבה יותר רחב מ"פגיעה באנ"ש". וכמו בהרבה מקרים אחרים, זה מתחיל מסוגיה לא פתורה שנוגעת לעיקרי אמונתנו.
- 71 שנה לעצמאותנו, ועדיין קשה למצוא איזשהו פוסק רחב כתפיים שיאמר בפה מלא שלמערכת המשפט בישראל אין דין של "ערכאות גויים" שבפניהן אסור להתדיין מעיקר הדין ושאין למסור יהודי לזרועותיהן.
- ההלכה הפשוטה מחייבת יהודי לנהל את ענייניו המשפטיים על-פי דין תורה, אולם בעוד בדיני אישות ומשפחה, כמו גם בעניינים ממוניים, עוד אפשר תיאורטית ללכת לדין תורה, במרחב הפלילי הדבר לא אפשרי כלל. לא בגלל שהחוק הישראלי מבוסס בעיקרו על המשפט האנגלי ולא על המשפט העברי, אלא בעיקר שלהלכה שבידינו אין בעצם משפט פלילי מעשי.
- במשנה ובגמרא, ברמב"ם ובשולחן ערוך, אין, פשוט אין, הצעה מעשית לאופן שבו יש לטפל ברוצח, באנס, בלוקח שוחד או במטריד מינית בעולם שאין בו סנהדרין היושבת בלשכת הגזית. לאורך 2000 שנות גלות ברור היה שהגויים מטפלים בזה עבורנו, וכיוון שהם בדרך כלל נתפסו (ובצדק) כסוג של אויב, התרגלנו לעשות כל מה שאפשר כדי לחלץ את היהודי האומלל ממלתעות ערכאות הגויים.
- בין הדברים שלא שיערום אבותינו באותם ימים, הוא שיום יבוא והשופט לא יהיה גוי אנטישמי אלא יהודי כמוני וכמוך, ושבראש התביעה הכללית יעמוד יהודי חובש כיפה שחורה.
- בעיני המיינסטרים ההלכתי, גם בקרב הפוסקים הציוניים, המערכת הזו כולה עודנה "ערכאות גויים" וקשה להתיר לדון בפניה ולשתף עמה פעולה, שכן היא מענישה וקונסת שלא על-פי ההלכה. אבל בכל זאת היא מוצפת באינספור עורכי דין, שופטים ואפילו יועמ"ש שומרי מצוות, שמבינים מדעתם את מה שאף פוסק לא כתב - שלא ייתכן לקיים מדינה בלי אמון עמוק וקבלה של מערכת החוק והמשפט שלה, ושלא ייתכן שנחשיב את בתי המשפט שלנו כ"ערכאות גויים".
אפילוג - פרופסור ליבוביץ'
- הציר הכי משמעותי כדי להבין את סבא שלי הוא ההבחנה החדה שהוא ערך בין אינטרסים לערכים. זה הציר המרכזי של כל משנתו, בכל התחומים. אינטרס, מבחינתו, זה כל מה שאדם עושה כדי לספק את צרכיו, בעוד ערך הוא היכולת לעשות משהו מתוך בחירה לגמרי חופשית, גם אם אין בו שום תועלת. לכן, זהות דתית או מעשה דתי שמכוון להשגת אינטרס - בריאות, פרנסה, ילדים - הוא פסול, וגם נסיגה מהשטחים בשביל הסכם שלום היא לא הדבר הראוי אלא רק נסיגה כי זה הדבר הנכון.
- אבל לרוב האנשים קשה לקבל את זה. זה היה קשה עוד בחייו, ובטח קשה בימינו, כאשר הכל מעורבב ואף אחד כבר לא מדבר בשפה שתובעת ניתוק בין ערכים לאינטרסים.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
