כלכלתה של רוסיה כבר קטנה פחות מזו של איטליה, אך שנתו ה-20 של ולדימיר פוטין בשלטון עשויה להיות הטובה ביותר שלו. בראש ארה"ב עומד נשיא המצהיר ש"צריך להסתדר עם רוסיה"; בריטניה יוצאת מהאיחוד האירופי ומתכנסת לתוך עצמה; המזרח התיכון פונה לעבר רוסיה, אשר סיפקה מערכות נ"מ מתקדמות לטורקיה החברה בנאט"ו וחתמה על עסקות מיליארדים עם סעודיה; והיא מתקרבת יותר ויותר לברית עם סין. וכל זה – רק חמש שנים לאחר שהנשיא ברק אובמה טען, כי רוסיה היא מעצמה איזורית המאיימת על שכנותיה מתוך חולשה ולא מתוך כוח.

רוסיה נמצאת בבלגן – כותב אנדרו היגינס בניו-יורק טיימס, במלאת שני עשורים לכניסתו הראשונה של פוטין לתפקיד הנשיא (31.12.99). כלכלתה עדיין סובלת מהקריסה הפוסט-סובייטית, שהיא גרועה עוד יותר מהשפל הגדול בארה"ב, וצבאה הפסיד במלחמה בצ'צ'ניה.

אבל אחד מבסיסי שלטונו של פוטין הוא יכולתו להציג את עצמו ואת ארצו כגדולות בהרבה מכפי שהן במציאות. "ייתכן שיש לו קלפים חלשים, אך הוא אינו חושש לשחק בהם. זה מה שהופך את פוטין לכל כך מסוכן", אומר שגריר ארה"ב לשעבר במוסקבה, מייקל מק'פאול. פוטין עצמו אמר לבמאי אוליבר סטון: "העניין הוא לא להיות בעל כוח רב, אלא להשתמש בצורה נכונה בכוח שבידיך".

פוטין מהלל את הפטריוטיות הרוסית, אותה הוא מגדיר כ"אידיאולוגיה האפשרית היחידה בחברה מודרנית ודמוקרטית", באמצעותה ניתן להשיג תוצאות ולהוציא את רוסיה מהבלגן שהותיר הנשיא בוריס ילצין. בדרך, הוא גם מבטל את החירויות של הממשל הקודם. הוא הגיב בכוח להתקוממות בצ'צ'ניה, הכניס מודרניזציה לכוחות המזוינים, שלח לגלות או כלא אוליגרכים המתנגדים לו, יצר קבוצת אוליגרכים הנאמנים לו וחתר תחת הדמוקרטיה והקפיטליזם. אבל עדיין, בבסיסה היא הרבה פחות חזקה מכפי שנראה כלפי חוץ.

כלכלתה של רוסיה היא עשירית מזו של ארה"ב, ואפילו אינה אחת מעשר הגדולות בעולם לאחר שהשנה צמחה ב-1% בלבד. אבל היא הפכה להיות הרמקול של משטרים סמכותניים ברחבי העולם, חלוצה בשימוש באמצעי התקשורת המודרניים למטרות המשטר ומי שמערערת את הסדר העולמי אותו הובילה ארה"ב. אחד מיועציו של פוטין אף אמר במפורש, כי רוסיה יצרה את "האידיאולוגיה של העתיד" בכך שהפריכה את "אשליית הבחירה" שמציע המערב.

איש אינו יכול לחקות את המהירות בה הורה פוטין לפלוש לאוקראינה ולספח את חצי-האי קרים. ההחלטה התקבלה בישיבה לילית אחת בקרמלין בפברואר 2014, ובוצעה ארבעה ימים מאוחר יותר. הרצון של משטרים סמכותניים לפעול בדומה לרוסיה נפל על קרקע בשלה במדינות הרואות את עצמן כמתנגדות למערב, כמו פולין והונגריה, והוא מצא אוזן קשבת גם בכמה ממדינות אירופה ואפילו בארה"ב: "איזה מזל יש לרוסיה, שיש לה כזה נשיא מבריק וחזק".

לא כל הרוסים עצמם משוכנעים בדימוי הזה של פוטין, מדגיש היגינס, במיוחד הצעירים במוסקבה ובסנט פטרסבורג, אשר ארגנו בחודשי הקיץ מחאות בדרישה לשים קץ לעידן פוטין. אולם כוחות הביטחון מחצו אותם תוך שימוש בכוח רב, ושיעור התמיכה בפוטין שוב עלה ל-70%.

משחקי המחשבה של רוסיה מצליחים במיוחד בארה"ב, בה הקיבעון כלפיה רק מגביר את ההצלחה. מאמציה של מוסקבה לזרוע פירוד באמצעות פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות, היו זולים ופרימיטיביים – אך השפיעו על הזירה הפוליטית האמריקנית ויצרו אווירה של חוסר ודאות. פטר פומרנצב, חוקר בריטי יליד רוסיה, היטיב לסכם זאת בכותרת ספרו על פוטין משנת 2014: "דבר אינו נכון והכל אפשרי".

כאשר נכנס פוטין לתפקידו בעקבות התפטרותו המפתיעה של ילצין, הוא הכריז שיקח את רוסיה בכיוון אחר לחלוטין. ילצין העגמומי ביקש מיורשו, בעת הפרידה על מדרגות הקרמלין: "שמור על רוסיה". פוטין הופיע בטלוויזיה כמה שעות מאוחר יותר, בראשון מבין נאומי ראש השנה שהפכו למסורת, והתחייב לשמור על חופש הביטוי, חופש המצפון, חופש העיתונות, זכויות הבעלות – "יסודות חיוניים אלו של חברה מתורבתת".

אבל בשנת 2002 החל פוטין להביע דאגה מכך שרוסיה זוכה ליחס של שותף זוטר. "רוסיה מעולם לא הייתה חזקה כפי שהיא רוצה, ומעולם לא הייתה חלשה כפי שתיארו אותה", אמר. ואילו בשנת 2007 הביע את כעסו על החד-צדדיות האמריקנית וההתעלמות מהתנגדותה של רוסיה להרחבת נאט"ו.

נקודת המפנה האמיתית הגיעה שנה מאוחר יותר, עם המשבר הפיננסי. עד אז, פוטין אומנם לא אהב את מה שעושה ארה"ב ברחבי העולם, אך גם ראה אותה ככלכלה החזקה ביותר המנהלת את המערכת הכלכלית העולמית. לפתע התברר, שהאמריקנים לא באמת מנהלים הכל. בנקודה זו נעלמו כל הנורמות מבחינתו של פוטין, והוא החל לעצב נורמות משלו.