בנימין נתניהו וגדעון סער הולכים ראש בראש. הבחירות המוקדמות בליכוד הן מבחן כוח לשני הצדדים. עבור סער זאת עלייה לליגה א'. הוא מתמודד ישירות מול ראש ממשלה מכהן. עבור נתניהו זהו מאבק של להיות או לא להיות. בגיל שבעים, כשהוא שולט שליטה מוחלטת בליכוד כפי שאף ראש ממשלה לא שלט מעולם, אין לו עניין להרגיש אפילו מכה בכנף.

סיכוייו של סער אינם טובים. מול המחנה שהקים בליכוד מתייצבים תומכיו של ראש הממשלה, ותומכים של שרים בליכוד, שמתכוונים להתמודד על ראשות הליכוד לאחר עידן נתניהו. חברי המחנות של ישראל כ"ץ, יולי אדלשטיין, וניר ברקת לא זו בלבד שלא הביעו תמיכה בסער, הם רוצים בכשלונו.

בחירות מוקדמות בליכוד הן חגיגה של דמוקרטיה אמיתית. להוציא זיופים שהפכו כנראה לשגרה, הליכוד הוא אחת המפלגות הבודדות שחברי המרכז הם אלה שמחליטים מי יעמוד בראש התנועה. בעוד שבמפלגות אחרות נקבעת רשימת המועמדים לכנסת בצורה שרירותית על-ידי מי שעומד בראש הרשימה, הרי שהליכוד מקפיד לשמור כל השנים על כך שחברי המרכז שלו הם אלה שיבחרו את הרשימה לכנסת.

בית הדין של הליכוד קבע שאין לערוך בחירות מקדימות לרשימה לכנסת, אבל לו היו נערכות בחירות כאלה, חלק מחברי הכנסת שמכהנים בכנסת הנוכחית לא יהיו ברשימה הבאה, או שהיו נדחקים למקום לא ריאלי. סיכוייו של משה כחלון למשל, ושל שני חבריו לסיעת כולנו, שזחלו על גחונם לליכוד, לאחר שהבינו שאין להם שום סיכוי לעבור את אחוז החסימה נגזר מזמן על-ידי חברי מרכז הליכוד. השר אלי כהן, שהבין מזמן שלמשה כחלון אין הרבה סיכויים להשתלב ברשימה במקום ריאלי, פוזל כבר מזמן לעברם של חברי מרכז הליכוד, והגיע למפגשים של חברי המרכז. אבל ספק גדול אם חברי מרכז הליכוד רואים בו נכס אלקטורלי. נראה שאם כחלון וחבריו היו מחליטים להתבזות ולהתמודד במרכז הליכוד, הם היו מגלים אין להם סיכויים רבים לעבור את אחוז החסימה של חברי המרכז, שזוכרים ולא שוכחים.

עבור חברי מרכז הליכוד, נאמנות היא חזות הכל. מהסיבה הזאת בדיוק היו עשויים סער ומקורביו לספוג מכה לא פשוטה במקרה של בחירות מקדימות לרשימה. מי שהחליט להציג את מעשהו של סער כבגידה, ידע היטב לכוון לבטן הרכה של חברי המרכז. סער לא בגד, כי סער לא קיבל דבר מנתניהו וגם לא ביקש דבר. סער מימש זכות לגיטימית ששמורה לו להתמודד על ראשות התנועה, אבל יש מי שמבקשים לצייר אותו כבוגד, כיוון שהוא עושה זאת מול ראש ממשלה מכהן, שהצליח להציב ולשמר במשך שנים רבות את הליכוד במרכז המפה הפוליטית.

בכרזות שפורסמו נגד סער נכתב שבמשפחה לא בוגדים. זה נכון. אלא שסער לא רואה עצמו חלק ממשפחת נתניהו, ולא מעט מחברי מרכז הליכוד לא רואים בו בן משפחה, בגלל החלטתו שלא להמתין לפרישת נתניהו ולבחור להתמודד על ראשות הליכוד כבר עכשיו.

מסקרן, האם השר וחבר הכנסת לשעבר איוב קרא היה מצליח להידחק למקום ריאלי ברשימה. ההערכה היא שקרא היה נדחק לסוף הרשימה, גם בגלל התבטאויות שיוחסו לו שלפיהן הודלפו דברים לכאורה בשמו נגד ראש הממשלה, אבל בעיקר משום שחברי מרכז הליכוד יודעים שקרא הוא מזמן לא המייצג הבלעדי של הדרוזים. לעדה הדרוזית קמו מנהיגים חדשים, שנהנים מאמונם ומתמיכתם של חברי מרכז דרוזים, שלא פילסו את דרכם הפוליטית בכך שהתגוללו לרגליו של ראש הממשלה, אבל הוכיחו שהם מנהיגים שזוכים לתמיכת השטח. דברי ההבל שמשמיע קרא נמאסו מזמן גם על תומכיו המעטים מהעדה הדרוזית, אבל בעיקר על חברי מרכז הליכוד, שהבינו שפשוט יותר לרכוש את הספר "סיפורי אלף לילה ולילה", מאשר לשמוע מאיוב קרא על עלילותיו הדמיוניות.

חברי הכנסת המזוהים כתומכיו של גדעון סער, כמו גם סער עצמו, סומנו כמי שיש לחסל אותם פוליטית. סער, במחווה לנתניהו וכצעד טקטי, הבטיח שאם ייבחר לעמוד בראש הליכוד הוא יפעל לבחירתו של נתניהו לנשיא המדינה. זו אמירה שאין הרבה מאחוריה, בעיקר משום שהנשיא הנוכחי ריבלין אינו עומד לסיים את תפקידו, אבל מבחינת חברי הליכוד שתומכים בנתניהו, אמירה כזאת יכולה לשכנע אותם לתמוך בסער, משום שכישלון של נתניהו במקרה כזה לא יהיה עבורו תבוסה צורבת, משום שסער הבטיח שיפעל לבחירתו כנשיא המדינה.

מה שנשאר הוא להמתין ולראות מה כוחה של המחנאות בליכוד, ומה כוחו האמיתי של גדעון סער.

אלדד קובלנץ הוא גאון. אין לו שום סיבה להתווכח עם מי שטוענים שהרייטינג של שידורי הטלוויזיה של התאגיד על הפנים. לכן הוא הגה רעיון מבריק - לפרוש מוועדת המדרוג ולבטל את מדידת שיעורי הצפייה של ערוץ 11 של התאגיד, באמצעות הוועדה הישראלית למדרוג.

זה מזכיר לי את הסיפור על מי שמתקשה לרקוד, וטוען שזה קורה לו רק משום שהרצפה עקומה. יש כאן לא רק רצפה עקומה, אלא גם חשיבה עקומה, שנועדה להעלים מהציבור נתוני אמת, ולהביא לכך שהציבור ייאלץ להסתמך על נתוני בדיקה שיבצע ויציג גוף בעל אינטרסים מובהקים, מבלי שתהיה לו דרך לבדוק את אמינות אמצעי הבדיקה או להתווכח על הנתונים.

אין ספק, מדובר ברעיון מבריק שאמור ליצור מצב חדש, שלא יאפשר למי שתוקפים את התאגיד בבטן הרכה שלו, להמשיך ולטעון שהמשך מימון שידורי התאגיד בכסף ציבורי כמוהו כזריקת כסף לפח.

על-פי נתוני הוועדה הישראלית למדרוג, יכולה הנהלת התאגיד, במרבית תוכניות הערוץ, לכנס כנס צופים בתא טלפון ציבורי. מנהלי הערוץ וחברי המועצה הציבורית רואים בנתוני האמת את האויב הגדול, וכשיש אויב הם יוצאים למלחמה נגדו.

מתברר, שמאז הקמת תאגיד השידור הציבורי, מתנהלים העניינים בתאגיד במתכונת של אותה גברת בשינוי אדרת. את המונח רשות שידור ציבורית החליף מונח משפטי של תאגיד שידור ציבורי, אבל להוציא שינויים משפטיים קוסמטיים, לא חל שינוי בין מה שהיה אז לבין מה שיש היום.

אם ראשי התאגיד מרגישים ובצדק שהם לא מצליחים להתמודד עם שיעורי הציפיה העלובים, לעומת שיעורי הצפייה של הערוצים המסחריים, יהיה זה רק נכון אם יסיקו את המסקנות, ויאפשרו למי שבקיא גם בטלוויזיה, גם בשידור וגם בניהול, לקחת את המושכות ולבצע את השינוי שנדרש.

חטיבת החדשות של "כאן" זוכה בתקציבים מפנקים לעומת ערוצי השידור המסחריים. לרשות התאגיד עומדים אמצעי שידור חדשים ומשוכללים הרבה יותר מאשר בידי הערוצים המסחריים, אבל הנתונים האלה לא מתבטאים בשיעורי הצפייה.

גל העזיבות של בכירים בתאגיד מאז הקמתו מעיד בבירור שמשהו רקוב כנראה בממלכת קובלנץ. כאשר קבוצה גדולה של עובדים בוחרת לנטוש מקום עבודה מסודר, שכולל רכב צמוד ותנאי שירות מבוקשים, לא מדובר במקריות, מדובר בעניין שחייב להיבדק ביסודיות. מי שהחליטו לעזוב את התאגיד, למרות התפקיד הבכיר שאותו מילאו, הם אלה שהדליקו את כל הנורות שמעידות שמשהו לא טוב מתנהל בתאגיד בניהולו של אלדד קובלנץ. אם בכירי התאגיד עוזבים משום שאין להם אמון במי שמשיט את הספינה שמתנהלת ללא רב חובל, אין סיבה שהצופים לא ייקחו דוגמה, ינהגו בדרך דומה, ויעדיפו צפייה בערוצים אחרים.

נתוני הרייטינג של תאגיד השידור הציבורי מעידים שתוכניות שבהפקתן ובעריכתן מושקעים כספי ציבור רבים ויקרים, זוכים לצפייה של אחוזים בודדים בלבד. מה שקורה בשידורי החדשות בליל שבת הוא הצבעת אי-אמון גורפת בשידורי התאגיד ובהנהלה שלו. המושג מדורת השבט, שנלמד בבתי הספר לתקשורת, הוא מושג שנועד לסמן סביב איזו מדורה מסתופפים הצופים כשהם מבקשים לצפות בחדשות שהם צורכים. סוף השבוע הוא הזדמנות מצוינת למדידת שיעורי הצפייה, משום שרבים מהצופים נמצאים בבית, וניתן לראות בבירור באיזה ערוצים הם מגלים עניין מיוחד.

צפייה של קצת יותר משני אחוזים, לא מצדיקה הוצאה כספית של הפקה ועריכה של מגזין חדשות, שכולל כתבות שטח. כשמדברים על בזבוז כספי ציבור, לכך בדיוק הכוונה. הנתונים מדברים בעד עצמם וקשה להתווכח איתם.

ביום שישי בתחילת חודש נובמבר (1.11.2019) הגיע שיעור הצפייה של תוכנית ליל שבת בהגשת ירון דקל ל-1.9 אחוזים. שבוע לאחר מכן עלתה הצפייה והגיעה ל-2.7 אחוזים, שבועיים אחר כך צנחה הצפייה ל-2.2 אחוזים, בסוף חודש נובמבר חל גידול זעיר בשיעורי הצפייה שהגיעו ל-2.9 אחוזים. שיעור הצפייה בתחילת חודש דצמבר הגיע ל-2.4 אחוזים וכך גם בסיומו.

שיעור צפייה נמוך בשידורי התאגיד נרשם לא רק בשידורי החדשות. התוכנית "פגישה" עם רוני קובן למשל, זוכה לצפייה של 2.3 אחוזים - שיעור צפייה נמוך שאינו מוכר בתוכניות בערוצים המסחריים.

טבלאות הצפייה של הוועדה הישראלית למדרוג, לא משקרות. אלא שבתאגיד השידור הציבורי יש מי שמתקשים כנראה להתמודד עם האמת. כך נמדדים הערוצים הגדולים עשרות שנים, ועובדה שאף לא אחד מהם משמיע טענות או מחליט לפרוש מהוועדה הישראלית למדרוג.

חשוב לזכור שנתוני הוועדה משמשים בסיס ועוגן עבור מפרסמים, כשהם מבקשים להחליט באילו ערוצים כדאי לפרסם, וכמה כדאי לשלם עבור הפרסומת. אם נתוני הוועדה הישראלית למדרוג לא היו משקפים את המציאות, היינו שומעים צעקה גדולה מהמפרסמים, שמוציאים בכל שנה מיליוני שקלים עבור תשדירים ופרסומות.

ראשי תאגיד השידור הציבורי, מתכוונים להפגין בקרוב למה הם מסוגלים, לכן הם החליטו לבדוק בעצמם מה הם שווים. בכך מבקשים ראשי התאגיד להתמודד עם הטענה, שאין הצדקה להזרים מיליוני שקלים לקופתה של רשות ציבורית ולשלם אלפי משכורות, כשמספר הצופים בתוכניות הוא אפסי ביחס לערוצים האחרים. קובלנץ וחבריו טוענים ששיעורי הצפייה הגבוהים מורגשים בעיקר בשידורים שמבצע התאגיד באמצעות "דיגיטל תחילה", שבמסגרתו עולים כל התכנים של "כאן" לדיגיטל, לפני שידורם ב"כאן 11", וזוכים לצפייה מרשימה.

יתכן שהטענה מוצדקת, אבל אין סיבה למנוע מהציבור את המידע כמה צופים יש לשידורי הטלוויזיה של התאגיד, באמצעות צפייה במכשירי טלוויזיה, מה גם שמנכ"ל הוועדה הישראלית למדרוג רוני ארן, הסביר לראשי התאגיד, שאין בעיה למדוד את תכני התאגיד ביוטיוב, אך גוגל אינה מאפשרת לעשות זאת. ארן הציע שהתאגיד יעביר את תכניו באמצעות אתר התאגיד, כפי שעושים זאת שאר ערוצי הטלוויזיה בארץ ובעולם, אבל התאגיד סירב לקבל את ההצעה. בתאגיד יודעים שכל הצעה שמוצעת על-ידי גורמים שבקיאים בתחום, היא לא הצעה שיכולה לשרת את התאגיד במצבו הנוכחי, עם נתוני צפייה מזעריים כפי שמשתקפים משידורי התאגיד.

נתוני הרייטינג של ערוץ 11 בשבועות האחרונים מלמדים שהתוכנית "חדשות הערב", שהיא מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 11, מגיעה ללא יותר מ-3.2 אחוזים. כאשר הצפייה בחדשות ערוץ 12 מגיעה ל-14.3 אחוזים שהם פי שלושה, ומצליחה להעפיל גם ל-22 אחוזים. הצפייה בחדשות 13 מגיעה ל-8 אחוזים, ומצליחה להעפיל גם ל-9.8 אחוזים שהם פי שניים ויותר משיעור הצפייה בשידורי התאגיד, שכמה מתוכניותיו זוכות לצפייה של שברי אחוזים.

בתאגיד השידור הציבורי טענו שאחת הסיבות להחלטה לפרוש מוועדת המדרוג, היא העובדה שמספרם של הצופים הערביים לא בא לידי ביטוי בנתוני הצפייה. מדובר בטענה שיכולה להרשים את מי שלא בקיאים בשיטות המדידה אבל לא את המקצוענים. הישובים הערבים אינם מנויים - לא על יס ולא על הוט, ולא על שירותי כבלים אחרים. שידורי הטלוויזיה נקלטים בכפרים ובישובים הערביים באמצעות צלחות לווין, ולכן מה שבוחרים ראשי תאגיד השידור הציבורי הוא להחליף את הרצפה במקום את הרקדן.

גם ערוץ 20 החליט מזמן לפרוש מוועדת המדרוג, משום שגם הוא זוכה בצפייה אפסית. אלא שדינו של ערוץ פרטי שונה מדינו של ערוץ ציבורי, שהממשלה מעבירה לו בכל שנה מאות מיליוני שקלים. תהיה זאת טעות חמורה מצד כל ממשלה שתקום, להעביר לתאגיד השידור הציבורי כספי ציבור, כאשר התאגיד הוא זה שמכתיב את שיטת המדידה, ומבקש להעלים לכאורה מהציבור נתונים על שיעורי הרייטינג כדי לחסום ביקורת ודיון ציבורי, ומחליט שהוא ימדוד את עצמו.

את הכסף שמקבל התאגיד שמבקש לעבוד עלינו בעיניים, כדאי למשל להעביר לטובת הקמת חדר מיון קדמי בקריית שמונה, ובכך להגשים את חלומם של תושבי הצפון.

דוד רוזן הוא שופט ישר ואמיץ לב שלא דופק חשבון. לכן, לא התפלאתי שבתפקידו כנציב הביקורת על הפרקליטות, הוא אמר את מה שיודעים רבים, והפך לצערנו למובן מאליו - נציגי המשטרה משקרים בבתי המשפט.

זה קורה בכל יום בדיונים על הארכות מעצר. לו אני הייתי כותב את הדברים, שמוכרים וידועים לכל עורך דין מתחיל, הייתה המשטרה טוענת שמדובר בטענה מופרכת, אבל כאשר השופט רוזן הוא זה שמשמיע את הדברים החמורים, המשטרה מעדיפה לשתוק כי היא יודעת שהשופט רוזן צודק. רוזן חושף את מה שידוע כבר שנים לכולם, אבל איש לא עושה דבר להפסיק את התופעה שפוגעת בכל שנה בחרותם ובכבודם של עשרות אלפים עצורים.

לעיתים אין לטועני המשטרה עילה לבקש משופט מעצרים צו להארכת מעצר, אבל הם גורמים לשופט להאמין שצריך להמשיך בהליך החקירה ואסור לשחרר את העצור. בבקשה להארכת מעצר מגישים התובעים לשופט חומר שמוגדר סודי או חסוי, שלא נמסר או מוצג בפני פרקליטיו של העצור משום שהחוק מתיר זאת. במקרה כזה נוטים מי שמכונים בעגה העיתונאית "שופטים משטרתיים" להענות תמיד לבקשת המשטרה להאריך את המעצר אוטומטית. דיון שנערך בפני שופטי המעצרים הופך למעשה לדיון שתוצאותיו ידועות מראש. השופט מתבשם מהחומרים הסודיים שמוגשים לו, מקדיש דקות ספורות לשמוע את העצור, ומוצא מיד תשתית משפטית להארכת המעצר. מי שידם משגת, ובוחרים להגיע להארכת המעצר עם עורך דין מהליגה הראשונה, כזה שאינו מופיע בדרך כלל בהארכות מעצרים, זוכה בדרך כלל להתייחסות רצינית הרבה יותר. שופט המעצרים מתייחס במקרה כזה בכבוד ובהערכה לטענותיו של הפרקליט הבכיר, ומחליט בדרך כלל על הארכת מעצר ראשונה למספר ימים קטן יותר מזה שמבקשת המשטרה.

המשחק שמתנהל בלשכותיהם של שופטי המעצרים הוא משחק מכור. סיקרתי עשרות מעצרים כאלה בעבר ככתב לענייני משטרה ובתי המשפט, ולא יכולתי שלא להתפעל תמיד מהתוצאה הסופית, שהייתה אותה תוצאה - העצור נשלח למעצר, ובמקרים רבים שוחרר לאחר שלא נמצאה תשתית ראייתית למעצרו. אף לא אחד מהעצורים שהמשטרה ביקשה את מעצרו שוחרר. בכל המקרים הוגש חומר חסוי או סודי לשופט, ובכל המקרים נאלץ האסיר להריח כמה ימים ליזול, ולבלות כמה לילות בבית המעצר באבו כביר.

אז מה עושים? כנראה שלא הרבה. עובדה שהשיטה ממשיכה כי היא משרתת את כולם, חוץ מאשר את העצור. המשטרה מקבלת את ימי המעצר שהיא מבקשת, עורכי הדין מקבלים לא מעט כסף עבור הופעתם, ורק העצור מקבל מה שהמחוקק בוודאי לא התכוון שיקרה - כמה לילות בבית המעצר באבו כביר.

תרשו לי להזכיר לכם פעם נוספת את מה שאמר השופט דוד רוזן, נציב הביקורת על הפרקליטות: "טועני מעצרים משקרים כדבר של יום ביומו". האמירה הזאת אמורה לזעזע את כולנו, אבל מסתבר שהיא לא מזעזעת איש.

אם יש דבר שהייתי סקרן לראות זה את הנתונים שמלמדים כמה אנשים נעצרים בכל שנה, וכמה מהם משתחררים מבלי שלא נמצאה עילה ותשתית משפטית למעצרם. אני מתכוון לכאלה שלא הוגש וגם לא יוגש לעולם נגדם כתב אישום, למרות שהוצג בפני שופט המעצרים חומר סודי מרשיע לכאורה בעניינם.

גאולה כהן ז"ל, חברת הכנסת ולוחמת הלח"י שנפטרה בשבוע שעבר, הייתה עיתונאית במשך שנים רבות. היא הייתה קריינית התחנה המחתרתית של לוחמי חרות ישראל, ולאחר קום המדינה הייתה חברת מערכת בירחונים של לח"י. בשנת 1961 התמנתה גאולה כהן לחברת מערכת בעיתון מעריב, וערכה בעיתון מדור בשם השולחן המרובע, שבו הייתה מראיינת אישים שונים, שהיו באותה תקופה בחדשות כמו הרבי מליובאוויטש למשל.

באותה שנה ערכה כהן ראיון עם יאשה קזאקוב, שהחליף את שמו ליעקב קדמי, והפך לימים לראש לשכת הקשר "נתיב", שפעלה תוך סיכון רב מאחורי "מסך הברזל" כגוף חשאי למחצה. בשנת 1967 התפרץ קדמי לשגרירות ישראל במוסקבה וביקש לעלות לישראל. שלטונות ברית המועצות סירבו להיענות לבקשה בנימוק שאין לו קרובים בישראל. זאת הייתה פעם ראשונה שאזרח סובייטי ביקש לוותר על אזרחותו הסובייטית, כשהוא נמצא בשטח ברית המועצות.

קדמי לא ויתר, והגיש בקשה לפרלמנט הסובייטי לוותר על אזרחותו הסובייטית. בעקבות הפרסום, הודיעו השלטונות לקדמי, שנשא אז את השם יאשה קאזקוב, שהם מאפשרים לו לצאת לישראל, ועליו לצאת מהמדינה בתוך שבועיים. בכך היה קאזקוב ליהודי הראשון שקיבל היתר לעלות לישראל מבלי שהיו לו קרובים בישראל.

הראיון הבלעדי שהשיגה העיתונאית גאולה כהן עם יאשה קאזקוב עמד להיגנז בהוראת הצנזורה הצבאית. אבל כהן לא הייתה רק לוחמת לח"י, היא הייתה גם עיתונאית לוחמת, שהחליטה לא לוותר לצנזורה הצבאית שפסלה קטעים מהראיון. בארכיון המדינה, נמצא מכתב ששלחה כהן לראש הממשלה. כהן פנתה במכתב לגולדה מאיר, בבקשה שתתערב ותאפשר את פרסום הראיון במלואו. וכך כתבה חברת מערכת מעריב גאולה כהן, לראש הממשלה:

• "לאור יחסי האמון ההדדי, שהרגשתי אומרת לי שהם קיימים בינינו, גם אם כה מעט יצא לנו לשוחח, אני מרשה לעצמי לפנות אליך ישירות בעניין שהוא כה קרוב אליך, ושהגדרת אותו זה עתה: הפלא המתחולל היום בנוער היהודי ברוסיה.
  
  העניין שבו אני מבקשת את התעניינותך, ואולי גם את התערבותך, הוא ראיון שערכתי עם יאשה קאזקוב, אותו אני מעבירה לך בזה לקריאה. ראיון שעליו מתנהלת עכשיו מלחמה ביני, או נכון יותר בין מערכת מעריב, לבין הצנזורה.
  
  מה שאני מבקשת ממך הגב' מאיר, הוא: אנא קראי את עדותו של יאשה, נכון שיש בה ביקורת גם עלינו, על מדיניותה של ממשלת ישראל. אבל הלא רק הפלא של קיום מדינת ישראל, יכול היה להצמיח ביקורת כזאת, ביקורת שהיא רק לכבודו של עם ישראל.
  
  בחרתי ביאשה קאזקוב, לא רק משום שהוא הראשון אחרי חצי מאה! שוויתר על אזרחות והכריז על עצמו כאזרח ישראל, ולא רק משום ששוחחתי עם עשרות צעירים עולים ועם אנשי משרד החוץ, ועקבתי אחרי כל עדות או מאמר על מה שנעשה היום בברית המועצות, נוכחתי שהמקרה שלו כבר פורסם בעולם, והמלחמה האישית שלו החלה עוד בהיותו שם, בברית המועצות במקרה שלו כל הקלפים גלויים, כך שגם לאור המדיניות של אי-הפרסום הרשמית שלנו - על עדות עולים חדשים - ויהיה היחס אל מדיניות זו יהיה אשר יהיה-הנה המקרה של יאשה קאזקוב הוא מיוחד במינו, ואינו נכנס לקטגוריה זו.
  
  מאחר שאני מאמינה שהמכתב הזה הוא עדות מופלאה ומזעזעת, ומאחר שאני מאמינה שלאחר שתקראי אותו, כבוד ראש הממשלה, תסכימי אולי איתי שצריך היה ללמדה בכל בית ספר עברי בעולם, אני מקווה שתתערבי ותשחררי את העדות הזאת לפרסום. הדבר הוא לכבודנו שעדות כזו תראה אור דווקא בישראל.
  
  אני שולחת לך את המסמך הזה גם לפי בקשתו האישית של יאשה קאזאקוב. הוא מעוניין מאוד בפרסומו, מלבד מהטעמים הלאומיים גם מהטעם האישי. שלכאורה נראה פרדוקסלי: פרסום המסמך הזה מאמין יאשה - וזאת הוא שב וטען בנוכחותי השבוע במשרד החוץ - לא רק שלא יסכן את הוריו שביקשו לעלות לישראל (אם קיימת סכנה כזו היא במקרה של יאשה קיימת, כאמור, ממילא), אלא להפך: יעזור להם לנצח.
  
  בכיליון לב אני מצפה לתשובתך
  גאולה כהן

הסתקרנתי איך התייחסה ראש הממשלה גולדה מאיר, לפנייתה של כתבת מעריב, והאם היא נענתה לבקשה להתיר את פרסום הראיון במלואו. פניתי ליאשה קאזקוב שמוכר היום בשמו העברי יעקב קדמי, וביקשתי לשמוע ממנו האם הוא זוכר את המקרה. קדמי זכר היטב את הראיון שהעניק לגאולה כהן ביוני 1969. לדבריו בעקבות המכתב ששלחה כהן לראש הממשלה, היא הוזמנה לפגישה עם גולדה מאיר, ובפגישה זו היא הבהירה לראש הממשלה, שאם הראיון לא יפורסם במלואו מעריב, תוגש עתירה לבג"ץ נגד הצנזורה הצבאית.

קדמי, זוכר שהפגישה הביאה לכך שהראיון פורסם במלואו וזכה לתגובות רבות.