אחד הנושאים הכי מדוברים כאשר עוסקים בסקירה על מצבו של ענף ההיי-טק בישראל הוא הפערים העצומים שקיימים בין מרכז הארץ, ובעיקר תל אביב, לצפונה ולדרומה. השיח בדרך כלל רווי קלישאות, והפוליטיקאים והבכירים בענף משמיעים מנגינה דומה: יש להעביר את ההיי-טק מהמרכז לפריפריה, הם אומרים, לעודד רילוקיישן פנימי לצפון ולדרום ועוד סיסמאות, שלא הוכיחו את עצמן עד היום.
כאשר מנכ"ל רשות החדשנות,
אהרון אהרון, נכנס לתפקידו לפני שנים אחדות, הוא הביע עמדה חריגה: ליישב את הנגב זה חשוב, להביא לשם חברות טכנולוגיות זה טוב, אבל ההיי-טק לא עומד בפני עצמו, וכדי שעובדים בענף ממרכז הארץ יעברו לעבוד בחברות בפריפריה, צריכים לקרות הרבה מאוד דברים, שקשורים בתשתיות, כולל בכבישים, בתעסוקה לבני המשפחה האחרים ובחינוך. המצב בתחומים אלה ידוע, ולכן הגישה הזו כנראה אינה ישימה. גם החזון לחבר את הפריפריה למרכז ולשנע עובדים לשם לא ממש ריאלי, במיוחד על-רקע הקריסה המוחלטת של התנועה בכבישי המרכז, הפקקים האינסופיים והעדר התשתיות.
בגלל כל זה ועוד אימצה רשות החדשנות גישה שונה: לא נביא את ההיי-טק מהמרכז לדרום ולצפון, אלא נייצר אותו בחבלי הארץ האלה. נמצא דרכים לממש את הפוטנציאל הקיים שם - הן מבחינת ההון האנושי והן מבחינת האקו-סיסטם.
אתמול (יום ג', 24.12.19) ראינו את השלב הראשון של מימוש מדיניות זו, כאשר הרשות פרסמה את שלוש החברות
שזכו במכרז להקמת חממות בירוחם, באזור התעשיה עידן שבמועצה האזורית בני שמעון בנגב הצפוני, ובכרמיאל. מדובר בהשקעה של 80 מיליון שקלים בשלוש חממות שאמורות, על-פי התוכנית, לסייע בהקמת 130 מיזמים בתקופת הזיכיון, שעומדת על חמש שנים לכל חממה. החממה בנגב הצפוני תפעל בתחומי הקלינטק, האגריטק והפלסטיק; החממה בירוחם תתמקד בתחום הקנביס; ואילו החממה בכרמיאל תחפש רעיונות מקוריים וחדשניים בעולם התעשיה 4.0.
שיתוף פעולה מבטיח
מה שמיוחד בתוכנית הזו הוא לא רק קידום החדשנות בפריפריה - זו כבר קיימת, בדמות פרויקטים מדהימים של יזמות מקומיות והאקתונים שמגיעים אליהם יזמים מכל רחבי הארץ, אלא גם בחיבור הבלתי אמצעי בין התעשיה, הסטארט-אפים והאקדמיה באזורים אלה. לראייה, בין השותפות לתוכנית נמצאות חברות בולטות כגון
כתר פלסטיק,
נטפים ו
סודה סטרים.
החיבור בין החברות והמפעלים, על ההנהלות שלהם, לבין היזמים איננו דבר מובן מאליו. זה לא בהכרח קשור למיקום הגאוגרפי של החממות, וקורה גם במרכז. מה שגרם לחיבור במקרה זה הוא בעיקר האמונה בדרך, התחושה שהמציאות הקיימת, שרחוקה מאוד מלהיות אופטימית, ניתנת לשינוי. ראשי החברות הגדולות בנגב ובצפון הבינו שאם הם לא יובילו את
אייל גינזבורג, מנכ"ל חממת
אין נגב: "מאחורי היוזמה עומדת תחושת שליחות אמיתית של שותפיה, הנחושים לקחת חלק משמעותי במאמץ לפיתוח הנגב".
ניר זמיר, ראש המועצה האזורית בני שמעון, לא מסתיר את העובדה שהדבר הכי משמח בחממות הללו הוא היכולת לחבר בין כולם ולשתף פעולה: "מרגע שכולם הבינו את הפוטנציאל ואת המטרה האמיתית, היה ברור שזה יקרה".
השורה התחתונה: הקמת החממות בנגב ובצפון מהווה קריאת כיוון ומסמלת רצון לשנות את המציאות שבה חיים תושבי האזורים הללו כבר שנים. מדובר בעוד ביטוי לכך שכוחות כלכליים ומובילי דעה בפריפריה מאסו בהבטחות של הפוליטיקאים. הכיוון שאותו סימנה רשות החדשנות טעון הוכחה וצריך לראות עד כמה הוא יצליח. אבל גם אם ההצלחה לא תהיה מושלמת, העשייה לכשעצמה יכולה להיות עוד הוכחה לכך שהקטר של המשק לא נוסע רק בתל אביב ובמרכז הארץ, והוא יכול להוביל שינוי גם בדרום ובצפון.
