פרופ' טימותי סניידר מאוניברסיטת ייל הוא אחד ההיסטוריונים של אירופה החשובים בדורנו. כאשר נבחר דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, פרסם סניידר בלוג ובו טען, כי קיימות נקודות דמיון רבות ומעוררות אימה בין עלייתו, מדיניותו והתנהגותו של טראמפ לבין אלו שהובילו למשטרים הפשיסטיים באירופה. הבלוג עורר סערה רבתי וסניידר הפך אותו לספרון צנום בשם "על הרודנות" (שפורסם גם בעברית), בו הוא מרחיב את תחזיתו המפחידה.

לעניות דעתי סניידר מגזים, משום שהוא מתעלם מן ההבדלים המהותיים ואף המכריעים בין הדמוקרטיה המבוססת של ארה"ב לבין זו הרעועה ואף הרקובה של גרמניה ואיטליה בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. אבל יש בספרון הזה משפט חזק במיוחד, שראוי לקחת אותו במלוא הרצינות: "פוסט-אמת הוא קדם-פשיזם".

"פוליטיקת פוסט-אמת" (Post-truth politics) היה מונח השנה של מילון אוקספורד בשנת 2016. משמעותו, לפי ויקיפדיה, היא "תרבות פוליטית שבה חלק ניכר מן השיח הציבורי מבוסס על פנייה אל הרגש ועל דעות אישיות, במקום שהאמת והעובדות יעצבו את דעת הקהל, ומבלי להתייחס באופן קונקרטי לפרטיה של המדיניות הציבורית". לא במקרה המונח הזה – אותו טבע הבלוגר דייוויד רוברטס עוד בשנת 2010 - זינק לתודעה בשנה בה נבחר טראמפ לנשיא, אליו נחזור בהמשך.

בעברית פשוטה, "פוסט-אמת" משמעותו שהעובדות לא חשובות ואולי אפילו לא מעניינות. מה שקובע הוא צורת הצגת המציאות, ולא המציאות האובייקטיבית. מה שמכריע הוא הפנייה אל הרגש, ולא אל ההיגיון. ומכאן האזהרה הנוקבת והנכונה של סניידר: פשיזם בפרט ורודנות בכלל אינם יכולים לחיות בעולם של עובדות; השקר טבוע בהם והוא חיוני לקיומם. ב"1984" של ג'ורג' אורוול כותב וינסטון סמית ביומנו, שהחופש פירושו היכולת לומר ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. לאחר העינויים המזוויעים מידיו של או'בריאן, הוא זועק: "תגיד לי כמה אתה רוצה שזה יהיה!" ולכן, כאשר אנו עדים לשקרים מכל עבר, אנחנו חייבים להיות מודאגים מאוד.

"משחק מכור", הכריזה השבוע (25.12.19) כותרת ענק – ממש ענק – בעיתון ישראל היום. הביביתון קבע, כי ההכרעה בעתירה בשאלה האם בנימין נתניהו יוכל להרכיב ממשלה, כבר נפלה: הנשיאה אסתר חיות בחרה שני אקטיביסטים כמותה – חנן מלצר ועוזי פוגלמן – ולכן נראה שהיא רוצה להגיע להחלטה פה אחד שתסרס מראש את רצון הבוחר. לעיתון אפילו היו ראיות: חיות לא היססה להתערב בהחלטות שלטוניות, מלצר היה בעבר חבר מפלגת העבודה, פוגלמן מחליט נגד עמדת מערכת הביטחון. עמיתי איציק וולף העיר בציניות מוצדקת, כי ישראל היום שכח לציין שחזקה על חיות שהיא שמאלנית – שהרי שירתה בלהקה צבאית.

האמת שונה לחלוטין: זהו ההרכב הבכיר ביותר של בית המשפט העליון, למעט השופט ניל הנדל העומד בראש ועדת הבחירות המרכזית ולכן מנוע מלעסוק בעתירות הנוגעות לבחירות. חיות כתבה שני פסקי דין שדחו עתירות נגד מינויו של אריה דרעי לשר. היא, מלצר ופוגלמן שותפים להרכבים המאשרים הריסת בתי מחבלים. אפשר למצוא הרבה פסקי דין שלהם לכאן ולכאן, אך בעידן הפוסט-אמת – הרי כבר אמרנו שאין שום חשיבות לעובדות.

מחנה הימין מאוד אוהב את פוזיציית הנעבעך, המסכן הנרדף. למעלה מארבעה עשורים לאחר המהפך של 1977 ואחרי עשור רצוף שלם של ממשלות נתניהו, המחנה הזה – שאליו אני משתייך ולכן אני מכיר היטב את הלך הרוח שלו – ממשיך ליילל "אכלו לי, שתו לי". והכי קל לעשות את זה נגד בית המשפט העליון, ששנים מוצג כ"סניף של מרצ" ושאת פסיקותיו מעטים מאוד טורחים לקרוא.

הנה עוד דוגמה. במחנה הימין טוענים מזה שנים, כי הנשיאה דאז מרים נאור מנעה גירוש מסתננים. אלא שהאמת שונה. נאור כתבה פסק דין בעתירה שנגעה למעצרם של מסתננים שלא הסכימו להיות מגורשים למדינה באפריקה. ההסכם בין ישראל לבין אותה מדינה קבע, כי ניתן לגרש אליה רק בהסכמה. נאור קבעה, כי מעצרו של אדם כאמצעי לחץ לקבלת "הסכמתו" הוא פסול – קביעה כמעט מובנת מאליה. היא גם העירה, כי אילו הייתה מתבקשת לאשר גירוש שלא בהסכמה – כנראה הייתה עושה זאת; אך כאמור, ההסכם הספציפי שהונח בפני בג"ץ חייב במפורש הסכמה לגירוש. אך כל זה לא מפריע להשמיץ שוב ושוב את נאור בפרט ואת בית המשפט העליון בכלל. כי ברגע שמישהו שיקר פעם אחת – כמעט בלתי אפשרי לעצור את מיחזור השקר.

יש לנו בעיה של שקרים ושקרנים במערכת המשפט, ויש לנו בעיה עוד יותר גדולה בכך שמתעלמים ממנה. הנה כמה דוגמאות. שני שוטרים הועמדו לדין משמעתי משום שמסרו דיווח שקרי על גובה שכר הדירה שהם משלמים, וכך קיבלו החזרים מוגדלים; הם נקנסו, אך ממשיכים לשרת במשטרה. פרקליטה ממחוז ירושלים שיקרה לבית המשפט על שיחותיה עם עדת מפתח; הנאשם זוכה, אך היא עדיין בפרקליטות.

נציב התלונות על שופטים קבע בכמה מקרים, ששופטים מסרו לו תשובות כוזבות לתלונות נגדם; הם לא סולקו מהמערכת. פרקליט המדינה שהיה שקרן כרוני, נחשב למועמד לגיטימי לבית המשפט העליון. בתי המשפט קובעים כמעט מדי יום שצדדים ועדים מסרו עדויות שקר, אך לא עושים דבר כדי לממש את החוק הקובע עונש של שבע שנות מאסר על עבירה זו. בתי משפט גם קובעים שעורכי דין בילפו להם וניסו להטעות אותם - אך לא מעבירים את הדברים ללשכת עורכי הדין.

כאשר מדובר על מערכות האכיפה והמשפט, שקרים עלולים להיות הרי אסון. קודם כל, וזה מובן מאליו, הם עלולים להוביל חפים מפשע אל בית כותלי הכלא, לשחרר עבריינים לרחובותינו, לגזול כספים מידי בעליהם ולהעבירם לידי נוכלים. שנית, השקרים הללו חותרים תחת היסוד שאין בלתו עליו ניצבות מערכות אלו: אמון הציבור. כאשר אדם רואה כיצד שקרן נחלץ מצרה ואולי אף פוגע בו, וידיהן של רשויות החוק קצרות מלהושיע – הוא אומר לעצמו: בשביל מה צריך אותן? קל וחומר כאשר מתברר, ששוטרים, פרקליטים, עורכי דין ואפילו שופטים יוצאים פטורים בלא-כלום כאשר הם משקרים.

הפסקה קצרה לצורך קפיצה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי. אני לא יודע אם דונלד טראמפ הפך את השקר לכלי פוליטי, או שהוא תמיד היה שקרן. מה שברור הוא, שלא היה מנהיג כלשהו בעולם הדמוקרטי – ובוודאי שלא בארה"ב – שהקשר שלו עם האמת היה כה קלוש כמו של טראמפ. וושינגטון פוסט כבר הגיע ל-15,000 בלופים, אי-דיוקים, הוצאת דברים מהקשרם ושקרים בוטים של טראמפ בשלוש שנות כהונתו, והקצב רק הולך וגובר.

קחו לדוגמה את פרשת אוקראינה. טראמפ מתעקש, שהנטר ביידן עשה 1.5 מיליארד דולר מעסקיו במדינה זו; ביידן-הבן היה דירקטור בחברת בוריסמה במשך שלוש שנים תמורת 50,000 דולר בחודש, דהיינו 1.8 מיליון דולר. הוא טוען שהשרת של המפלגה הדמוקרטית הוברח לאוקראינה – אבל למפלגה בכלל לא היה שרת, אלא מיחשוב ענן. הוא שב ואומר שלא היה כל פסול בשיחתו עם הנשיא ולדימיר זלנסקי – אבל אנשיו-שלו אישרו שהיא הייתה מושחתת.

השקרים הללו הופכים לאמת באוזניהם ובפיותיהם של תומכי טראמפ, משום שכל שקר מתקבל אם חוזרים עליו מספיק פעמים – ובוודאי כאשר הוא בא מפיו של נשיא ארה"ב. וכאמור, טראמפ עושה זאת ממש ללא הרף: 15,000 מקרים ב-35 חודשים הם 14 ביום – דהיינו אחד בכל פחות משעתיים. מכל הנזקים שטראמפ גורם לארה"ב, למוסד הנשיאות ולעולם בכלל – הבריונות המילולית, העבירות הפליליות, הכשלים האסטרטגיים – זה עלול להיות בעל הטווח הארוך ביותר.

נחזור אלינו. כדי להיאבק בשקרים ההולכים ופושים בכל רבדי החברה, ובמיוחד במערכות האכיפה והחוק, צריך לאכוף את החוק. נורא פשוט – אבל נורא מסובך. נורא פשוט, כי עדות שקר היא עבירה שהעונש עליההוא שבע שנות מאסר. נורא פשוט, כי מי שגורם נזקים על-ידי עדות שקר או תלונת שווא – צריך לפצות עליהם. נורא פשוט, כי מי שמוציא דיבה – צריך להוקיע אותו בפומבי. נורא פשוט, כי מי שמשקר – אין לו מקום בשירות הציבור בכלל ובמערכות האכיפה והחוק בפרט.

אבל נורא מסובך, כי כמעט ואין תקדים להעמדה לדין על עדות שקר, על תלונות שווא ועל בידוי ראיות. אבל נורא מסובך, כי כמעט ולא מוגשות תביעות נזיקין על שקרים כאלה. אבל נורא מסובך, כי בתי המשפט מעניקים חיסיון למתלונני שווא – למשל בעבירות מין. אבל נורא מסובך, כי שקרנים ממשיכים לקבל מאיתנו משכורת, ממשיכים לייצג אותנו ולפעמים אפילו זוכים לקידום.

אם הדבר היה תלוי בי, הייתי ממנה כעת למפכ"ל המשטרה ולפרקליט המדינה את מי שיתחייבו, כי שקרנים יעופו הביתה (כמובן לא על כל שטות, אבל גם לא צריך לחכות לשקר שירשיע חף מפשע). אם מדובר בבודדים – ודאי שלא ייגרם שום נזק אם הם יפוטרו. ואם מדובר ברבים – ודאי שחייבים לעשות ניקוי כללי. אם הייתי נשיא בית המשפט העליון, הייתי מבהיר ששופט שיכזב בצורה משמעותית – יתבקש לפרוש או שיפוטר. והייתי גם מנחה את כל השופטים, שאם הם נתקלים בעדויות שקר או בכזבים של עורכי דין – חובתם להעביר את פסק הדין לטיפול המשטרה והלשכה. כי אי-אפשר להמשיך במצב הנוכחי.

האכיפה היא קו ההגנה השני. הראשון הוא חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך. וזה צריך להתחיל ממש מהגיל בו ילדינו מתחילים לדבר. נכון שילדים יכולים להגיד בלופים ממש חמודים ונכון שזה ממש מצחיק ונכון שלא צריך לאבד פרופורציות. גם אין ללכת לקיצוניות השנייה, ולנפנף את הדברים כ"שטויות של ילדים". צריך לשים לב מה נאמר, למה נאמר וכמה נאמר.

מובן שהחינוך צריך להיות תקיף יותר ככל שעולים בגיל. לא ניתמם: כל אדם משקר, ודאי כאשר הוא נכנס לפינה בעייתית. המשימה של הורים ומחנכים היא לצמצם את זה למינימום, ולהעביר מסר שהשקר לצורכי חיפוי עלול להיות חמור עוד יותר מאשר המעשה המקורי.

ויש עוד משימה חינוכית, ההולכת ונעשית חיונית מיום ליום: להסביר כיצד מבחינים אין אמת לשקר באינטרנט וברשתות החברתיות, להנחיל חוש ביקורתי כלפי מידע, לתת כלים לבדיקת עובדות וטענות. ובשורה התחתונה, את המוטו קבעה התורה כבר לפני 3,000 שנה: "מדבר שקר תרחק". הימנעות מאמירת שקר וצריכת שקר אינה מספיקה; צריך להתרחק מהם.