חֲנֻכַּת הַבָּיִת
הַבָּיִת נֶחֱרַב מִשִּׂנְאַת אָחִים כְשִׂנְאַת הַזָּר
כִּי עַל קְדֻשָּׁתוֹ הָעָם לֹא הִקְפִּיד וְלֹא שָׁמַר
עַל אָף שֶׁהָעָם נִמְצָא בְּחָרְבָּן הַבָּיִת אָשֵׁם
עָתִיד הַבָּיִת לְהִבָּנוֹת וְתִקְוָה זֹאת תִּתְגַשֵּׁם
אַחֲרֵי כְּאַלְפָיִם שָׁנָה שָׁבָה תִּקְוָה וְאֶמוּנָה
וְשָׁבוּ לָאָרֶץ דְּחוּפִים וכָאן רַבָּה הַתְּכוּנָה
וְשָׁבוּ אָחִים אֶל אַרְצָם כֹּל עוֹד רוּחָם בָּם
מִשֶׁהֵבִינוּ כִּי רַק בָּאֶרֶץ זֹאת יִמְצְאוּ בֵיתָם
אַךְ בְשׁוּב בָּנִים לִגְבוּלָם מָצְאוּ בָּיִת חָרֵב
וְרָאוּ אֶת הַיְּוָנִי אֲשֶׁר הֶחֱרִיבוֹ בוֹ יוֹשֵׁב
וְכֹהֲנָיו מְטַמְּאִים מִקְדָּשׁוֹ וְהָעָם בּוֹ נִדְכָּה
אז הִתְנַעֲרוּ הַחַשְׁמוֹנָאִים וְהֵשִׁיבוּ מַכָּה
וּבְּנֵי מַתַּתְיָהוּ כֹהֵן גָּדוֹל הֵם יָצְאוּ דְּחוּפִים
לְגָרֵשׁ יְוָנִי למען יִהְיוּ יְלָדִים לְכָאן שָׁבִים
וְנִלְחֲמוּ בַּיְוָנִים אֲשֶׁר טִּמְאוּ אֶת הַמִּקְדָּשׁ
וְהַמִּלְחֲמָה מְאָז נִמְשֶׁכֶת לֹא תָּמָה אֵין חָדָשׁ
מאז המכבים והחלוצים בעקבותיהם עמנו במאבק
המאבק לחיי שלום בארצנו לא פסק, הוא רק פשט צורה ולבש צורה ומאז מימי המכבים עמנו נאבק כאילו דבר לא נשתנה. מששבים אל מקץ ואל יוסף, רואים כי ראשית הקץ התחיל אצל יוסף, בכליאתו בבית הסהר, ובחכמתו ותושיתו כבן-ישראל השתחרר ועלה לגדולה. ברם בשבתו על כס
הוריד את בני ישראל-יעקב מארצם למצרים, וזה בכח מעמדו הרם שזכה בו ברב חכמתו ותושיתו להיות
"משנה לפרעה" ועלה לִגְדֻלָּה. ירידת בני ישראל מארצם למצרים נחשבת כנטישת ארץ כנען והפעם נמשכה הרידה כמאתים שנה בסופה מצאו עצמם במצרים עבדים לפרעה נרדים על-ידי המצרים ונרדפים, וזה שהיה גם אחרי אלפי שנים נרדפים אלפי שנים, בעוד במצרים היה שעבוד הגוף, אך השעבוד אחרי דורות המשך אלפים שנה היה זה שעבוד הנפש. הנהירה אחרי
"הרוחה" המדומה, נמשכה כאלפים שנה שסופה היה מר ונמהר והרבה
"אנחה", לא רק נשללה עצמאותם, הם גם שלמו בנפשם ובגופם נרדפו ונרצחו על-ידי אלה שבני עמנו הטיבו עמם בחכמתם ובפועלם. ואנחנו מוסיפים לחפש סיבות לשנאת ישראל בקרב העמים, גם אצל הנחשבים ל
"נאורים", ומתעלמים מהסיבה הידועה קנאת עמים בחכמת בני עמנו והתעלותם על ילידי המקום, הַמְּיַצְרוֹת קנאה הטמונה בלב האדם, מחשש
שהזר ישלוט בם ויהיה חשוב
"עִקָּר". בשובנו אל יוסף במצרים נִוָּכַח כי עבד שנמכר לעבדות מגיע להיות משנה לפרעה ועל פיו ישק דבר וזה הקש ששובר את גב הגמל. מה עושה פרעה שהחליף את פרעה בתקופת יוסף? כינס את יועציו והתריע בפניהם על הסכנה שצפויה להם מצאצי יוסף ובני עמו והציע נקיטת צעד למניעת כביכול השתלטות ישראל על מצרים:
בה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. הבה לא נקדים את המאוחר ונשוב אל יוסף ועליתו לגדולה מרגע שהוצא מן מבית הסהר ופתר לפרעה שני חלומתיו, כשחכמי מצרים לא הצליחו לעשות זאת, אז פרעה ראה ביוסף יועץ טוב, כי הרי הציע לפרעה לצבור את היבול הרב שיתקבל בשבע שנות השבע למען יהיה מזון לעם בשבע שנות הרעב. חכמתו יוסף ועליתו לגדולה עוררה קנאה חרטומי מצרים והם היו אומרים:
נער שוטה ואין ראוי לגדלה
עברי, אפילו לשוננו אינו מכיר
עבד וכתוב בְּנִמּוּסֵי-בְּחֻקֵּי מצרים שאין
עבד לא לובש בגדי שרים
הוא ישלוט עלינו? זה חוזר תמיד בכל העתים והזמנים כאשר בני עמנו יושבים בנכר ומצליחים ועולים לגדולה מתקנאים בהם ופוגעים בהם בגינויים בעל פה ובפגיעות גופניות. ראינו זאת בגזירת השמד בספרד ובגרמניה בתקופת השואה וזה תמיד חוזר מעט ומתגבר.
החכם לא שוקל מדה כנגד מדה
משעלה יוסף לגדולה במצרים דאגתו הייתה נתונה לשלום אביו ולאחיו ולצאציהם, מבלי שחשף רגשותיו אלה ברבים. מקורות יוסף עם אחיו מצפים לראות תגובתו לשקול להם,
מִדָּה כנגד מִדָּה וזה לא קרה. כאשר
היה רָעָב בארץ שזו מעין מחזוריות מזמן לזמן. ראינו זאת אצל אברהם
שהיה רעב בארץ ואצל יצחק היה רעב בארץ והנה אצל יעקב
חוזר הרעב. זה שהביא את אחיו שליוסף למצרים ל
"שבור שבר" מבלי שידעו כי השליט אליו באים
הוא יוסף אחיהם. יוסף לא נהג כלפיהם בנקמנות על אשר שעוללו לו, הוא אכן התנשא עליהם ואף התעמר בהם, כדי להוכיח להם כי חלומותיו שהעלו את חמתם כלפיו התגשמו, שנאמר:
ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה.(מב/ו) יוסף ברגע זה נהג באחיו כמלמד אותם לקח, לכן נקט בלשון מאימת מבלי שהתכון להרע להם. שנאמר:
וַיַּכֵּר יוסף את אחיו והם לא הִכִּרֻהוּ ...ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם(מב/ט), זה הפיל פחד עליהם. כאן הם מסתבכים בשקרים שלהם בּאָמְרַם לו:
שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הַקָּטֹן אֶת (אצל) אבינו היום והאחד (יוסף) איננו. יוסף יודע כי לא ספרו לו כל האמת כי הרי האחד שאיננו הוא יוסף עצמו שמכרוהו לישמעאלים. על זה בקש ללמדם לקח בצוותו על הבאת אחיו (בנימין) שנשאר אצל אביהם
יעקב אשר התגעגע אליו והשתוקק לראותו, יש וחשש שמא שגם באחיו בנימין פגעו. זה גרם להם להרהר במעשה שעשו ליוסף.
מקץ בחנכה זה לשים קץ לשאננות
נשליך מן הפרשה על המציאות שלנו בימי החנוכה של היום לעומת הימים ההם. השוני בין שתי התקופות הוא בכך שגם בימים ההם לא סמכנו
רק על הנסים, למרות ששמונת ימים אנחנו מודים
על הנסים ועל התשועות ועל הנפלאות שעשה לנו הקב"ה
בימים ההם ומוסיפים גם
בזמן הזה. יען כי מתתיהו החשמונאי ובניו לא ישבו בחבוק ידים עד שיגאלו על-ידי המשיח הגואל, הם קמו נחושים וחמושים ונלחמו ביונים, מלחמה של ממש עד שֶׁסִלְקוּ אותם וטיהרו את בית המקדש מהטומאה שהוכנסה לתוכו בכונה מכון. כנראה שהמכבים פרשו את הפסוק:
ה' ילחם לכם ואתם תַחֲרִישׁוּן, כפי שדרשו אותו רבותינו:
ה' ילחם לכם ואתם תָּחַרְשּוּן.לכן קמו
לעשות חריש, ומרדו ברומאים על-אף היותם מבחינות הכוחות ומבחינה מספרית נחותים מהיונים, על זה נאמר
מעטים מול רבים. יחד עם זה הם שמרו על
טֹהַר הַמִּדּוֹת והאמינו בבורא עולם ולא סמכו על בן אדם היו בכך מצליחים יותר מיוסף, שיוסף בטח באדם
בשר המשקים שידבר אל פרעה למענו והתוצאה הייתה שנענש
בישיבה שנתיים נוספות בבית הסהר שנאמר:
ויהי מקץ שנתיים ימים (מא/א). רש"י כִּוֵּן זאת
לשר המשקים שהפר הבטחתו ליוסף באמרו על אלה כשר המשקים:
ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה. מכאן שעל מנהיגינו לא לשים יהבם בגויים, אשר היום הם כאן ומחר אינם וטובתם אצלם קודמת לכל. וטוב אם גם נזכור אמרת בלעם על ישראל וצדק
עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. שסומך על עצמו ולא על הגויים.
ניתן לראות בספורו של יוסף דוגמה ומופת.
חכמת יוסף עמדה לו במצרים ולכן עלה
מִבֵּירָא עֲמִיקְתָא לְאִגְרָא רָמָא. כי יוסף בחכמתו ידע מה יאמרו החרטומים דהיינו
חַרו-טֻמֵּי (נחרים כמו חֹרִי אף כלומר מתחממים וטִימֵי בארמית עצמות) כי פרוש
חַרְטֻמִּים אלה שהיו שואלים ב
"עצמות", לפיכך פתרונותיהם לחלומות פרעה לא נתקבלו על דעתו של פרעה ברם פתרונות יוסף בעל החלומות נתקבלו וגם נתקימו כפי שפתרם. למדנו מזה כי אדם המבטיח לעשות דבר עליו לקים הבטחתו ואם לא עושה כן הוא מצטדק:
את חטאי אני מזכיר היום (מא/ח) ובכך הוא מתקן חטאו ונמחל לו. שר המשקים לא ראה ביוסף אדם נכבד כי הרי אמר לפרעה
"נער עברי" בלשון המבזה את האדם, בהשתמשו בכינוי
"נער" שמיוחס במקורותינו ל"שוטה" בערבי אומרים על אדם חסר דעת:
הָדא וָלָד תרגומו
"זה ילד" או
"נער", ואין אומרים דבר זה לבן אדם שישמע הדבר כי מדובר באדם
נִקְלֶה קל ערך כמו - עֶבֶד. בהקשר לכך אמצנו עוד אמרה של רש"י הַמְכֻוֶּנֶת לשר המשקים: ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה. כי בבוא שר המשקים לתקן את המעוות כִּנָה אותו "נער" אדם "נקלה" בעיני פרעה. על כך יש פתגם בערבית שאומר:
אָגָ'א תַיְכַּחִלְהָ עָמָאהָ תרגום חפשי בא
לרפה את (העין) עִוֵּר אוֹתָה. ברם זה לא פתגם שניתן ליחסו ליוסף שהיה חכם ומתוחכם משהובא אל פרעה ופתר לו חלומותיו ואף יעץ לו עצות מעשיות וטובות, פרעה מהר ידע כי לפניו
עִלּוּי שאמר עליו ליועציו:
הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו (מא/לח) ושם אותו על ביתו ועל פיו ישק העם רק הכסא (פרעה) יגדל ממנו. על כן העקר
לא באיל ולא בכוח אלא ברוח וּבַמֹּחַ מכאן ואילך יוסף היה
יועץ של פרעה מלך מצרים. על יסוד העצה שנתן לפרעה בפענוח חלומותיו העשיר את אוצרו ואותו, כי יוסף יעץ לפרעה כך:
ועתה יְרֵאה פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים, מיד אמר לו:
אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק דבר. (מא/מ)
בְּהִמָּצֵא אוֹיִבְךָ בִּמְצוּקָה וְצָרָה הַשִּׁמְחָה לְאֵידוֹ הִיא גְּלוּלָה מָרָה
אַךְ כְּשֶׁחָבֶרְךָ בְּצָרָה חוּשׁ לְסַיֵּיעַ אָפִלּוּ אִם צָרִיך אֶת הָעִגּוּל לְרַבֵּעַ
נֶאֱמַר בִּנְפוֹל אוֹיֶבְךָ אַל תִּשְׂמַח כִּי זֹאת לֹא תֶּאָחֵל לְךָ אַל תִּשְׁכַּח
וְאַל נָא תִּתְחַזֶּה חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ וְלֹא כֹּל חוֹלֵם כְּיוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ
זֶה שֶׁעָשׂוּ אָז לְיִשְׂרָאֵל הַמַּכָּבִים כִּי עַל כֵּן מָעוֹז צוּר אָנוּ לָהֶם שָׁרִים
וְלֹא נֶחְדַּל לָשִׁיר שִׁירִים וּנְשַׁבֵּחַ כִּי זֶה בִמְקוֹם הַקָּרְבָּן עַל הַמִּזְבֵּחַ
וְשׁוּב לֹא יֵהֵא אָדָם לְאָדָם זֶאֵב שֶׁיִּשְׂרוֹר שָׁלוֹם וְשׁוּב לֹא יֵהֵא כֶּאֵב
וְנוֹכַל לְשַׁנֵּן תְּפִלָּה זֹאת יוֹם יוֹם נְגַדֵּל וּנְשַׁבֵּחַ הָאֵל שֶׁיַעֲשֶׂה שָׁלוֹם
וְשֶׁזֶּה לֹא יִשָּׁאֵר בִּבְחִינַת רָצוֹן תִּקְוָה וְחָלוֹם 
