המניעים שהוציאו מיליונים לרחובות סנטיאגו, לה-פז, אלג'יר ובצרה היו מגוונים, כך במבט כולל – ההפגנות הללו מלמדות על חוסר שביעות רצון עולמי, שהוביל להתפרצות אחרי עשרות שנים של זעם. כאשר לא דרשו יותר חופש ודמוקרטיה, הם צעדו נגד שחיתות, אי-שוויון וברוטליות המדינה. נשיאים נמלטו, ראשי ממשלה התפטרו וממשלות נפלו – והמחאות הללו יימשכו ב-2020.

ההפגנות בצ'ילה אילצו את הנשיא לשנות את הרכב ממשלתו, אך המפגינים דורשים שינוי כולל במערכת הכלכלית-חברתית. מפגינים באקוודור, קולומביה, ארגנטינה והאיטי דורשים צדק כלכלי. שליטים סמכותנים בוונצואלה וניקרגוואה נאחזים בקרנות המזבח של השלטון למרות המחאה העממית. גל של מהומות שטף גם את העולם הערבי: אלג'יריה, סודן, לבנון, ובמיוחד עירק ואירן. ואילו בהונג-קונג נמשכת המחאה חודשים רצופים, והשנה הקרובה עלולה להוביל לנקודת רתיחה עקובה מדם. הנשיא דונלד טראמפ, הידוע בכך שהוא מחבב שליטים סמכותנים יותר מאשר תנועות דמוקרטיות, שמר על שתיקה.

הנשיא דונלד טראמפ החל להכיר בכך שאנשים רבים שונאים אותו – והוא אומר במפורש שלא אכפת לו ולטענתו בכל מקרה אין מנוס מלהצביע עבורו. זוהי הודאה נדירה מצידו של פוליטיקאי, אך היא מפתח לאסטרטגיית הבחירות של טראמפ דווקא בשל השערוריות והעלבונות שהוא מספק ללא הרף. "הוא לא מיסטר נייס, אבל צריך מישהו כמותו כדי לשנות את וושינגטון", נאמר באחד מתשדיריו.

הרעיון הוא לדבר על הישגיו של טראמפ ולא על אישיותו, תוך התקפות על יריביו הדמוקרטיים. היעד העיקרי של אנשיו הם נשים בפרברי הערים (איוונקה טראמפ תישלח אליהם) ומצביעים עצמאיים. ההימור של טראמפ הוא: אם שכרך עלה ואנחנו יכולים לגרום לך לשנוא את המועמד האחר – אתה תצביע עבורי, גם אם אני בלתי נסבל בעיניך.

אנשי הקמפיין מצביעים על כמה נתונים הפועלים לטובתו של הנשיא. סקר לאומי הראה, כי 57% מהאמריקנים אומרים שמצבם השתפר בשלוש השנים האחרונות. הוא זוכה לציונים גבוהים על ניהול הכלכלה, הממשיכה להשתפר. אבל אותו סקר הראה, כי יפסיד לברני סנדרס, אליזבת וורן, מייקל בלומברג, פיט בוטיגייג ואיימי קלובוכאר; ושיעור התמיכה בו נמצא באופן קבוע מתחת ל-50%. אך ביום הבחירות הקודם, 61% התייחסו אליו בשלילה – וכעת הוא מתמודד על קדנציה שנייה.

בשנת 1999 אמר נשיא בית המשפט העליון, ויליאם רנקוויסט, על תפקידו במשפטו של הנשיא ביל קלינטון בסנאט: "לא עשיתי דבר, ועשיתי זאת היטב". כעת הגיע תורו של ג'ון רוברטס לשבת בראש משפטו של דונלד טראמפ. הוא היה עוזרו המשפטי של רנקוויסט, וחולק עימו את המטרה: לשכנע את הציבור שלו ולעמיתיו השופטים אין עניין פוליטי בתוצאות ההליך ושהם משוחררים מהטיות מפלגתיות.

למרות שבית המשפט העליון אין תפקיד רשמי במשפטו של הנשיא, טראמפ מייחל שיהיה לו תפקיד כזה; הוא צייץ את השאלה האם בית המשפט העליון אינו יכול למנוע את ההליך כולו. והוא גם מבקש מבית המשפט למנוע מהתביעה המחוזית ומהקונגרס את הגישה למסמכיו הפיננסיים; ערעורו יידון באביב.

כמו רנקוויסט, רוברטס הוא תלמיד של ההיסטוריה. רנקוויסט לא רצה לקבל החלטות משמעותיות שאותן יכול היה רוב רגיל של סנאטורים להפוך, ולכן הותיר בידי הסנאטורים את קביעת פרטי ההליך. רוברטס, אשר התנגש עם טראמפ לאחר שהלה טען שלשופטים בערכאות הנמוכות יותר יש נטיות פוליטיות, יתאמץ לשמר את המוניטין שלו בהליך שהוא יותר פוליטי מאשר חוקי.

אפשר לכנות זאת "אינפלציה של ההשפעה". כאשר ביל קלינטון היה נשיא, די היה בתרומה של 100,000 דולר כדי לקבל הזמנה לישון בבית הלבן. כיום מוציאים שיאני התרומות 100 מיליון דולר ויותר כסיוע למועמדים המועדפים עליהם. קבוצות עצמאיות הוציאו 129 מיליון דולר בבחירות 2008, ו-670 מיליון דולר שמונה שנים מאוחר יותר. וחלק ניכר מן הפעילות החיונית – רישום בחירות ופרסומות – ממומן בידי 607 המיליארדרים האמריקנים.

השנה הקרובה תקבע שיאים חדשים. מה שמכונה "העשיריזם" של הפוליטיקה האמריקנית, משנה הן את השחקנים והן את המשחק. שני מיליארדרים דמוקרטים, מייקל בלומברג וטום שטייר, מממנים בעצמם את מסעות הבחירות שלהם לנשיאות – במטרה להחליף נשיא מיליארדר (ואת הקבינט שלו, העשיר ביותר בהיסטוריה, כולל המיליארדרית בטסי דה-ווס המשמשת כשרת החינוך). יו"ר הוועדה הלאומית הרפובליקנית, תומס היקס, הוא בן לאחר המשפחות העשירות ביותר בארה"ב; לינדה מק'מהון, אשתו של מיליארדר, עומדת בראש ועדת התמיכה העיקרית בטראמפ.

סקרים מראים מזה שנים, כי הרוב המוצק של הבוחרים סבורים שיש יותר מדי כסף בפוליטיקה האמריקנית. אבל זה אינו משנה את השורה התחתונה: המאוד-עשירים מממנים יותר ויותר את העולם הפוליטי; כל השאר רק מצביעים בו.