בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה

אחרי שתים עשרה שנה בכלא המצרי מגיעה אל יוסף משלחת מאת פרעה ומודיעה לו כי המלך מצפה לו ועליו להתייצב מיידית. יוסף מתייצב ופרעה אומר לו (בראשית מא): ...חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ. לאסיר המשוחרר זו הזדמנות של החיים שלו, אבל התגובה שלו קצת מוזרה, הוא מסרב לקחת קרדיט על היכולת המופלאה שלו לפתור חלומות: [טז] וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי: אֱלֹקִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה. פרעה מספר לו את החלומות ואז יוסף פותח בהרצאת הפתרון ומתחיל בהכרזה אמונית שלכאורה אינה ממין העניין: [כה] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה, חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא: אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹקִים עֹשֶׂה, הִגִּיד לְפַרְעֹה.



במהלך פיענוח החלום שצופה שבע שנות שָׂבָע שבעקבותיהן יבואו שבע שנות רעב, חוזר יוסף עוד פעמיים על הקביעה שזהו מסר אלוקי. בכך הוא כמו אומר לפרעה כי אומנם בחיצוניות זה נראה שאני, יוסף, פותר את החלומות אבל בפנימיות, האמת היא שכמו שאלוקים הוא ששלח לך את החלומות גם את הפתרון הוא נותן, אומנם באמצעותי אבל אני רק הצינור להעביר את דבריו. ובסיום, לאחר שגם הציע התנהלות חרום כלכלית, מגיעה תגובתו המפתיעה של פרעה: [לח] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה--אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ. [לט] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹקִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ. פרעה אימץ לעצמו את סגנון הדיבור של יוסף.



ככה זה כשיהודי מחובר לגמרי לאלוקות, אפילו גוי עובד אלילים מושפע ממנו ומאמץ את השפה שלו. והרי את הפרשה הזאת קוראים בכל שנה בחג החנוכה שהמסר שלו הוא להאיר את החוץ באור הקדושה, גם אותו חוץ שנראה רחוק לגמרי רחוק מאלוקות. וזו כמובן אנטי תזה (תשובת המשקל) להתייוונות. כי מה הייתה מגמת המתייוונים – "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" כמו שאנחנו אומרים בנוסח "על הניסים" שמוסיפים לתפילה בימי החנוכה. הם לא התנגדו ללימוד תורה וגם שמירת מצוות לא ממש הפריעה להם, מה שהפריע להם זו ההדגשה שמדובר ב"תורתך" תורת ה'. המפגש השנתי בין הסיפור של יוסף ובין חג החנוכה ממחיש לנו את חיוניות המודעות לקשר עם האלוקות.

להוסיף אור

ומכאן נוכל להבין היטב כיצד הגענו למציאות שבה יהודים נלחמים נגד יהדותה של המדינה. במערכת החינוך זה התחיל בכך שלמדו (בימים שעוד למדו) תנ"ך והקפידו לנתק את הלימוד מכל הקשר של קדושה. השמאל ששלט במדינה בימים ההם זילזל במופגן בכל סממן של מסורת יהודית ואף נקט מהלכים של כפיית חינוך חילוני לילדי העולים שרובם ככולם היו דתיים. השלטונות הואילו בטובם להרשות הקמת בתי ספר דתיים כחלק ממערכת החינוך הכללית, אבל לא היה בזה פתרון אמיתי. אומנם בחינוך הכללי הקפידו להתייחס את מקורותינו העתיקים כאל סיפורים יפים פחות או יותר ובעיקר כאל מיתוסים חסרי משמעות מעשית עבורנו ובחינוך הדתי היה יותר כבוד, אבל לא הרבה יותר מזה.



בחינוך הממלכתי דתי התלמידים נדרשו לקיים כמה מצוות, תפילה וכו' אבל לא הודגש כלל הקשר לאלוקות, לרבש"ע. תוצאה טבעית מכך הייתה העובדה שאת ימי החופשה מלימודים הבינו תלמידים רבים כחופשה גם מתפילות וכו'. כי לא רק שלא הודגש (ובחלק מבתי הספר עדיין אינו מודגש) הקשר לרבש"ע, עוד זאת שחשפו את התלמידים במכוון ל"דעות אחרות" סותרות. כאילו לא די להם בחשיפה היומיומית לדעות סותרות בתקשורת, צריכים להביא להם אותן אל תוך בית הספר. כך, לא אחת הייתי עד להזמנת מרצים מהאגף שאינו שומר מצוות, להרצות בפני תלמידים בחינוך הממ"ד. לכן לא הופתעתי למצוא בין מובילי תהליכי החורבן אצלנו, שוברים שתיקה וכאלה, בוגרי החינוך הממ"ד.



המסר של פרשת השבוע מציע לנו את הפתרון המושלם לבלימת ותיקון תהליכי החורבן אצלנו, לזכור תמיד כי: בִּלְעָדָי, אֱלֹקִים יַעֲנֶה. שהרי מהיכן שאב יוסף כוחות לשמור על שפיות בהיותו שתים עשרה שנה בכלא המצרי על לא עוול בכפו, רק מהקשר החי שלו לאלוקים. והשילוב עם חנוכה מעצים את המסר וגם מציע דרך פעולה, תהליך חינוכי בחתירה אל היעד הזה של קשר חי עם הבורא יתברך, בכל יום מוסיפים נר. זה לא הרבה, לא מאמץ גדול מדי, אבל זה בדיוק מה שדרוש, להתאמץ עוד קצת, לא לנסות לקפוץ חמש מדרגות בבת אחת כי עלולים ליפול ולהתיאש, אבל לא לוותר על מדרגה אחת בכל פעם. ואז תקוים בנו הבטחת הנביא בהפטרה: [יד] רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת-צִיּוֹן--כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם-ה'.