רב ליטאי ידוע מוטרד מכך שתלמידי הישיבה שלו מקדישים את הפסקות הצהריים שלהם לכדורגל במקום לשיחות תורניות. התלמידים ניסו לשכנע את רבם ביופיו של המשחק והזמינו אותו לצפות במשחק מקצועני. בהפסקה שאלו אותו לדעתו, והוא אמר שמצא פתרון: "תנו כדור לכל קבוצה ולא יהיה להם על מה לריב".

ברט סטיבנס, בעל טור בניו-יורק טיימס ויהודי, מצטט את הבדיחה מתוך ספרו של נורמן לברכט "Genius & Anxiety" העוסק בהישגיהם של הוגים, אמנים ויזמים יהודיים בשנים 1947-1847. העם היהודי מעולם לא הגיע ליותר משליש האחוז מאוכלוסיית העולם – אז כיצד הצליח דווקא הוא להפיק מספר כה מרשים של בעלי הישגים כה מרשימים?

התשובה המקובלת היא שהיהודים חכמים. זה נכון כאשר מדובר באשכנזים: מחקר משנת 2005 העלה, כי הם נהנים מציון ה-IQ הגבוה ביותר מכל הקבוצות האתניות לגביהן קיים מידע. במאה ה-20 הם היו 3% מתושבי ארה"ב, אבל זכו ב-27% מפרסי הנובל למדענים אמריקנים וב-25% מפרסי טורינג למדע; הם יותר ממחצית מאלופי העולם בשחמט. אבל זה רק חלק מהתשובה, אומר סטיבנס. צריך להסביר גם מדוע אל האינטליגנציה הגבוהה שלהם הצטרפו מקוריות ושאפתנות כה ניכרות.

לדעת סטיבנס, כפי שמלמדת הבדיחה על הרב הליטאי – החוכמה היהודית עובדת בצורה שונה מזו של עמים אחרים. היא מכוונת להצגת שאלות ולחשיבה מחודשת על תפיסות; לשאול "מדוע" כמה שיותר; לראות את האבסורד שבמקובל ואת ההיגיון שבאבסורד. ליהודים יש אולי יתרון קטן על פני הגויים בחשיבה טובה יותר; יש להם יתרון גדול בחשיבה שונה.

כעת השאלה היא מהיכן מגיעים ההרגלים הללו. ישנה המסורת הדתית היהודית, אשר בשונה מדתות אחרות – מצפה מן המאמין לא רק לבצע ולציית, אלא גם לדון ולחלוק. לכך יש להוסיף את מעמדם של היהודים כמיעוט המכיר את הרגלי הסביבה אך לעולם אינו חלק ממנה. ישנה התפיסה, כפי שניסח אותה אלברט אינשטיין, ולפיה חיים של משמעות הם רק כאלו המשפרים את חייהם של האחרים.

ישנה גם ההבנה – פרי הגלות הממושכת – לפיה מה שנראה יציב ובעל ערך, הוא בסופו של דבר בר-חלוף, בעוד נכסי רוח ובראשם הידע הם נצחיים. אם דומה שלמוחות היהודיים הגדולים ביותר אין גבולות, הרי זה משום שלעיתים קרובות החומות נסגרו על היהודים.

ההסברים הללו אינם מוגבלים בהכרח ליהודים, מדגיש סטיבנס. במיטבה, אוניברסיטה אמריקנית עדיין יכולה להיות מקום של אתגר אינטלקטואלי בלתי פוסק, ולא של נוחות רעיונות וקבוצות חשיבה חברתיות. במיטבה, ארה"ב עדיין יכולה להיות מקום המכבד, ולעיתים גם מוקיר, חשיבה המזעזעת את החברה המנומסת וסותרת את האמונות המקובלות. במיטבו, המערב עדיין יכול לכבד את העיקרון של פלורליזם גזעי, דתי ואתני כביטוי לגיוון שלו עצמו.

אבל המערב אינו בטיבו, ואין זה פלא ששנאת היהודים חוזרת, גם אם במסווה חדש. אנטי-ציונות תפסה את מקומה של האנטישמיות כתוכנית פוליטית המכוונת נגד יהודים. הגלובליסטים תפסו את מקומם של הקומסמופוליטנים כסוכני הצללים של חוסר השוויון הכלכלי. יהודים נרצחים בידי קיצוניים לבנים ושחורים. פשעי שנאה כלפי יהודים דתיים הפכו כמעט למחזה יום-יומי בניו-יורק. יהודים בני המאה ה-19 היו מזהים היטב את השנאה. יהודים בני המאה ה-21 צריכים לדעת לאן היא עלולה להוביל. מה שאינו סוד על הגאונות היהודית, הוא שמדובר בפרח עדין ביותר.