פרשת אורלי בן-ארי גינזבורג, היא פרק בקלסיקה המתמשכת של כישלונות ממשלי הימין בבחירת מועמדים לתפקידים בכירים. המקרה הידוע ביותר בשנים האחרונות הוא של האלוף
יואב גלנט, אשר מינויו לרמטכ"ל בוטל, לאחר שכבר אושר ב
ממשלה. היו פרשיות רבות אחרות ובכללן ידועות ומוכרות לכל, כבר-און - חברון, שר המשפטים רמון, שר המשפטים
יעקב נאמן, תא"ל
גל הירש לתפקיד מפכ"ל המשטרה ועוד. מטעמים מובנים, מרבית המקרים הבולטים התרחשו בימי כהונתו של נתניהו כראש ממשלה, אף כי לא כולם היו בחירות לתפקיד, שנעשו ישירות על ידו. אם מוסיפים לדוגמאות אלה ואחרות גם את הפרשיות בהן הוגשו נגדו לאחרונה כתבי האישום, עולה מספר כשלי השיפוט לממדים מטרידים. מלבד מינוי עובדים בכירים שאינם פוליטיקאים, רחבה הרבה יותר היא רשימת הפוליטיקאים שהתגלו לאחר בחירתם או מינויים לתפקידי שרים, סגני-שרים, ראשי ועדות בכנסת או רשויות מקומיות או אירגונים ציבוריים גדולים, כבלתי כשרים לכאורה או בפועל.
כאשר מועמד פוליטי מתגלה כנפל, נובע הדבר לעיתים מניסיונות הפללה באמצעות המשטרה והתביעה הכללית. אלה הפכו בשנים האחרונות, מאז המהפכה השיפוטית של ברק והפיכת התביעה הכללית ל"מסננת" פרקטית-אידאולוגית להכשלת מועמדים 'לא רצויים', לכלי חיסול אפקטיבי בידי חוגים שונים באופוזיציה נגד גורמי ימין פוליטיים, או מי שמזוהים עם גורמים אלה או נבחרו על-ידם. מלחמתו של מנדלבליט נגד אורלי בן ארי, והבאת הנושא שוב לדיון בבג"ץ (עד להודעת הפרישה שלה) אינם אלא ביטוי חריף לחיכוך ניהולי חמור וחוסר יעלות תפקודית של כל מערכות השלטון בישראל. בראש וראשונה של מערכת המשפט, שאינה נושאת באחריות ביצועית, אבל משבשת בהתמדה את תפקודן של כל המערכות הביצועיות.
המסקנה הראשונה המתבקשת מעובדות אלה, היא שמערכת המינויים הבכירים בממשלות נתניהו וככל הנראה בשירות הציבורי בכללו,
אינן תואמות יותר את צרכי המדינה. תחלופה יתרה בתפקידי מפתח ממלכתיים, בין אם מדובר במינויים אישיים ובין אם במינויים תיקניים באמצעות ועדות בחירה או תהליכי ניפוי אחרים, מעידים גם הם על ליקוי ניהולי בתפקוד מערכת השירות הציבורי, בתחום מינוי עובדים בדרגות בכירות כמו גם בתחום התפעול עצמו.
ליקוי נוסף קיים בתפקודם של מי שמכונים 'שומרי הסף'. לרוב אלה יועצים משפטיים של ארגונים, מוסדות, שרים ומובילי נושאים בכירים במערכת הציבורית, שתפקידם להתריע מראש נגד מהלכים מנוגדים לחוק, בחירתם של אישים בעלי עבר מפוקפק מבחינה ציבורית או ספק-נורמטיבי לתפקידים בכירים, או פרשנויות שגויות מבחינה משפטית של התקשי"ר;
הדגש כאן הוא על התראה מוקדמת. שכן, מינוי לקוי הוא שגיאה ניהולית הגורמת נזק לנבחר, למערכת בתוכה הוא אמור לתפקד ולמי שאישר את המינוי. עניינים אלה אינם מושרשים די הצורך בתרבות הניהולית שלנו, ומכאן שכל מי שמעורב בהם, כנראה אינו מספיק ער לעובדות ואינו מיומן דיו להתמודד עם הסוגיה מבעוד זמן, תוך מזעור נזקיה.
פרשת אורלי בן-ארי הדגימה סוגיות אלה במלואן. אירוע זה חשוב, מפני שהדגים והדגיש שיקולים שכיחים אך פחות בולטים בתהליכי מינוי בכירים. ראשית, מי מוסמך למנות בעל תפקיד. שנית, אילו קריטריונים ובחינות מקדימים חייב בעל תפקיד לעבור, בטרם יובא כמועמד להחלטה הסופית. שלישית, מתי וכיצד פוטרים מועמד באופן מלא או חלקי מסדרת הבדיקות בהן הוא חייב על-פי תקן חוקי.
רביעית, מהי מידת המחויבות של מי שהגיש מועמדות לתפקיד למלא את התפקיד אם נבחר אליו, ומהו הרגע האחרון שבו עדיין שמורה לו הזכות "להתחרט" ולבטל את מועמדותו, מבלי שירשם הדבר לחובתו ככישלון אישי (כניעה ללחצים, קלות דעת, או הפכפכנות).
מקרה בן ארי הבליט סוגיה נוספת והיא ניגוד העניינים האפשרי והכמעט בלתי נמנע בין נציב שירות המדינה, הפרקליטות והיועץ המשפטי כרשויות משפטיות, המשרד הממשלתי המעסיק את העובד ו
מבקר המדינה ומרחב סמכויותיהם - בחירה, בחינה, מינוי, בקרה, וסמכות ההחלטה בצמוד לאחריות הביצוע. בעוד רבים מקוננים על הנזקים הכלכליים ביום החופש המוקדש לבחירות, איש כמעט אינו מקוננן באותן תכיפות ועוצמה על הנזקים האדירים שנגרמים לכלכלה שלנו בגין ניגודי האינטרסים וחוסר היעילות הניהולית בשירות הציבורי כולו.
בבחירת מועמדים לתפקידים בכירים שלובים שיקולים רבים ובכללם ידע מקצועי, ניסיון רלוונטי, עדויות והמלצות ממשרות קודמות אודות כישוריו וביצועיו, גיל ומצב בריאות, סוגיות של ניגודי עניינים מסוגים שונים ותכונות אופי שאין בהן כדי להכשילו בעליל בתפקיד לו הוא מיועד: מנהיגות, עמידה בלחצים, או קשירת יחסי אנוש תקינים עם ממונים וכפיפים. כאשר החליט שר המשפטים למנות את אורלי בן-ארי היה עליו לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים לבחירת מועמדת לתפקיד, משום שהנבחר(ת) אמור(ה) לתפקד כפרקליט המדינה בפועל, גם אם מדובר בתפקיד זמני. השר לא היה פרקליט מדינה, וסביר שאינו מכיר את העבודה מכלי ראשון. אולם לרשותו עומדים מקורות ידיעה ודעה רבים והסבירות שלא יעזר בהם או יטעה בהבנת המסרים שיקבל בעניין, נמוכה מאוד. אחרי הכל הוא פרקליט בעל ניסיון מעשי לא מבוטל, לרבות הופעות רבות בפני בתי משפט ומול פרקליטי המדינה. השאור שבעיסה הוא הכרת המועמדים, וזיהוי האלמנטים הנסתרים באישיותם,
שרלוונטיים למינוי המדובר דווקא לעת הזו; וכאן לטעמי הכשל העיקרי.
בכל הדיונים להם האזנתי בתקשורת בנושא מנויה של בן-ארי, גולגלה לקרן זווית השאלה מה היו הסיבות שבגינן כשלה שלוש פעמים בהופעתה בפני ועדות בחירה לתפקיד פרקליטת מחוז. השר בהתייחסויותיו הפומביות דילג על הסוגיה בקלילות שרמנטית, ובכך עורר ספק גם לגבי טיב עבודת ההכנה שעשה בנדון בעצמו.
בשאלת הידע, הניסיון, הכרת המערכת, אחרי כ-30 שנות שירות בפרקליטות, הניח השר שהוא צועד על קרקע בטוחה, וכי המכשול הפורמלי של מועמדת שהיא בשתי דרגות נמוכה מהתפקיד לו היא מיועדת, בהתחשב בהיות המינוי זמני ובברכת השר הממונה, לא יכשיל את ההחלטה.
1 כאן נאלץ השר ללמוד פרק נוסף בהלכות משמעות המילים "ניסיון פוליטי" ו"מלכודת פוליטית". מה שהכשיל לבסוף את השר, הוא אופיה של המועמדת. אם שאל אותה מפורשות מה תעשה במקרה של מתקפה כוללת נגדה על שהעיזה להתמודד, קיבל ככל הנראה מענה שבסופו של יום לא עמד במבחן המעשה. זהו כישלון של השר אבל חמור הרבה יותר של המועמדת - כשל באמון.
2 כישלונות ממין זה אפשריים, אך מאוד בלתי-רצויים. במאבק המתנהל כיום בין הרשות המבצעת לשופטת, במיוחד מול משרד היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה אסור היה לשר לשגות במהלך רגיש ממין זה. אני מעריך שיהיו לדבר תוצאות בעתיד, אלא אם יתוקן המעוות.
לו אני השר, לא הייתי מאפשר את מינויו של מועמד מטעם היועץ המשפטי, ובמקרה קיצון מותיר את התפקיד פתוח למספר חודשים, עד לבחירות והקמת ממשלה חדשה.
הסוגיה שהתפתחה כאן כבר איננה אישית, היא מוסדית ותקדימית, בעיצומו של מאבק על הגדרה מתקנת של מערכת היחסים בין רשויות הממשל בישראל. שאלת היסוד שעל הפרק היא: מדינת חוק, או שלטון המשפטנים?