הכרעה בחיפה (ג') - הגינותו של הגנרל סטוקוול

שני הצדדים הלוחמים בחיפה, במלחמת העצמאות, התחשבו בנוכחות המאסיבית של הבריטים בעיר כי שם נמצא הנמל העמוק היחיד בארץ ודרכו פינו הבריטים חלק ניכר מהציוד הצבאי והאזרחי לבסיסים אחרים שלהם.¹ מאזור "סטלה מאריס" שבמרומי הכרמל הצרפתי חלש הגנרל יו צ'ארלס סטוקוול, מפקד הדיביזיה השישית המוטסת (צנחנים) הבריטית, על כל צפון ארץ ישראל: הגבולות עם לבנון וסוריה, הגליל העליון והתחתון, העמקים ומחוז חיפה. הגבול הדרומי של שליטתו הייתה חדרה. לדיביזיה השישית המוטסת סופחו שתי יחידות של חיל-האוויר המלכותי שחנו ברמת-דוד ובעין שמר, יחידות של חיל הספָר ושל הלגיון העבר-ירדני, המשטרה והשירותים, בסך הכל עשרים ושניים אלף ושלוש מאות חיילים. במחוז חיפה חנתה חטיבת צנחנים, שניים מגדודיה חנו בחיפה וגדוד אחד בחדרה. מפקד חטיבת הצנחנים, הבריגדיר רוס, היה גם מפקד המחוז והעיר ולרשותו עמדו יחידות עזר של תותחנים, שריון, הנדסה ושירותים ושש יחידות של הלגיון העבר-ירדני, בסך הכל אלפיים חיילים. למושל המחוז, א. נ. לאו, ולמפקד המשטרה העירונית, פ. י. מיהן, הייתה השפעה מסוימת בחיפה, אבל כל בעלי התפקידים הצבאיים, האזרחיים והמשטרתיים בחיפה ובמחוז סרו למשמעתו של הגנרל סטוקוול.²

בחודשים שקדמו למלחמת העצמאות ביצעו האצ"ל ולח"י פיגועים רבים נגד הבריטים בחיפה. ב-11 בנובמבר 1947 הפתיעו חיילים ושוטרים בריטים כמה מחברי לח"י שהתאמנו בתוך בית ברעננה, הרגו חמישה מהם ופצעו ואסרו את השאר. למחרת ירו אנשי לח"י באנשי משטרה בחיפה, הרגו סמל בולשת ופצעו שני סמלים ושוטר. ב-13 בנובמבר פצעו אנשי לח"י ארבעה פקידים בריטים בחיפה.³ בתגובה על פיגועים אלה ועל פיגועים נוספים הטילו הבריטים פעמים אחדות עוצר לילה על השכונות היהודיות של חיפה וערכו חיפושי נשק בבתי יהודים. רבים מהשוטרים ומאנשי הצבא בדרגות הנמוכות והבינוניות רחשו איבה ליהודים וחיבה לערבים עקב הפגיעות בהם. לגנרל סטוקוול לעומת זאת לא היו דעות קדומות נגד היהודים.

בישיבת מטה הצבא הבריטי בארץ ישראל בראשות מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל, הגנרל גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן, סוכמה תוכנית הפינוי של הצבא מארץ ישראל כבר ב-26 בנובמבר 1947: אנשי הצבא הניחו שהאו"ם יחליט לסיים את המנדט הבריטי בארץ. לאור הנחה זאת הם החליטו שהפינוי ממובלעת חיפה (מרמת דוד בצפון עד עתלית בדרום) יתחיל בשלב האחרון של הפינוי, רק בחודש מאי 1948, ושעד אז ישמרו הבריטים על כל עמדותיהם באזור.⁴ בן-גוריון ועוזריו ראו בהחלטה זאת סכנה כי פחדו שהבריטים ימנעו מהיהודים להשתלט על עיר הנמל החשובה. גנרל סטוקוול נתן להחלטה פירוש אחר שדווקא סייע ליהודים, כפי שיתברר להלן.

באמצע דצמבר 1947, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, הותקנו עמדות לחיילים הבריטים במקומות הרגישים בחיפה והצנחנים הבריטים ("הכלניות") סיירו במשוריינים ברחובות העיר והפגינו נוכחות כדי להרתיע את היהודים והערבים מפני שימוש באלימות. סטוקוול וקציניו הזהירו את נציגי היהודים והערבים לשמור על איפוק. בתוך חודשי המלחמה הוטל עוצר בחיפה רק אחרי שאנשי האצ"ל ולח"י הרגו בריטים. הערבים לא תקפו בריטים בחודשים אלה, לכן נפגעו מהעוצר יהודים בלבד. אחרי תקריות בין יהודים לערבים לא הוכרז עוצר, והבריטים לא השתדלו לתפוס את המתנקשים. בינואר הוציא הצבא הבריטי ג'יפים לסיורים ברחובות העיר אבל חיפושי הנשק נפסקו. המפקדים הבכירים הבריטים בארץ לא היו מעוניינים להתגרות באזרחים וחששו לסכן את חייליהם. מטרתם אז הייתה להתפנות מארץ ישראל בשלום.⁵ זאת, למרות שלממשלת בריטניה בלונדון ולפיקוד הבכיר של הצבא הבריטי היו תוכניות אחרות לגבי ארץ ישראל.

את כאבי הראש העיקריים מצד השלטון גרמו ל"הגנה" החיפאית אלפיים חיילים הלגיון העבר-ירדני שחנו בעיר. אומנם עם המלך עבדאללה היה דיאלוג סודי והיו הסכמים בעל-פה, אבל אנשי הצבא לכל שרשרת הפיקוד לא ידעו על כך וכערבים הם תמכו בפלשתינים. לא היה ספק לאיזה צד הם נוטים ועל מי יירו. ב-26 בדצמבר הצטרפו חיילי הלגיון לערבים שירו על אוטובוס יהודי בדרך ממפרץ חיפה להר הכרמל. נוסע אחד נהרג ועשרה נפצעו. חיילי הלגיון הסבירו לחברי ועד שכונת נווה שאנן שהייתה זאת תגובה על פיגוע בהם. היה ברור שחיילי הלגיון יפגעו ביהודים אם ייקלעו לתקריות, ותקריות לא היה אפשר למנוע. חיילי הלגיון ששמרו על בית הזיקוק במפרץ חיפה הרגו נהג יהודי שעבר לידו ב-19 בינואר. ב-3 בפברואר ירו על מכונית של יהודים סמוך לנווה שאנן והרגו שני יהודים, אחרי שאנשי האצ"ל פוצצו את בית הנג'אדה⁶ בעיר התחתית. ב-15 בפברואר עלתה מכונית הלגיון על מוקש סמוך לשכונת אחוזה על הר הכרמל ושמונה לגיונרים נהרגו. למחרת ירו יהודים על מחסום של הלגיון ממכונית פרטית שנסעה בתוך שיירה מחיפה לקיבוץ בית אורן. חייל עבר-ירדני אחד נהרג. המכונית הפרטית נעצרה ושלושה יהודים ברחו ממנה. השיירה פרצה את המחסום והמשיכה בדרכה. חיילי הלגיון ירו בבורחים, פצעו אותם, לקחו אותם בשבי ואחר כך רצחו אותם. באותו ערב ירו חיילי הלגיון על אוטובוס שהסיע נוטרים יהודים מבית אורן לחיפה. הנוטרים ירדו מהאוטובוס, התבצרו במבנה ונסוגו ממנו ברגל לשכונת נשר. חיילי הלגיון שרפו את האוטובוס. אחרי שבוע, ב-23 בפברואר, נענה הגנרל סטוקוול לבקשת יהודי חיפה, ופינה את חיילי הלגיון מהר הכרמל, נווה שאנן והעיר התחתית.⁷ בכך הפתיע סטוקוול גם את היהודים וגם את הערבים, אך מגמתו לא הייתה לסייע לאחד הצדדים אלא לשמור על שקט בעיר כדי שהפינוי לא יופרע.

______________________

בשבוע הבא: עורך דין יעקב סלומון מקים יחידה למגע עם הבריטים שהביאה ידיעות מודיעיניות רבות, מפגש בין המפקד הבריטי של פון הארץ הגנרל סטוקוול למפקד היהודי ש צפון הארץ משה כרמל וערך הדין יעקב סלומון, האסטרטגיה של ההגנה בחיפה, ההחלטה להמשיך לעבוד בבתי הזיקוק למרות טבח שבצעו עובדים ערבים ביהודים שם.

1. חלק אחר של הציוד הם פינו לבסיסים שלהם בסביבות רפיח שהייתה המצרית. מסלול הפינוי עבר סמוך לגוש-עציון. פגיעה של ארגון ה"הגנה" בתחבורה על הכביש הביאה לפעולת-גמול בריטית על-ידי חיילי הלגיון העבר-ירדני שפעל בשרותם. בפעולה זאת נפל הגוש. ראה להלן באחת הסדרות הבאות.
2. א"מ, מסמכים בריטיים.
3. יעקב בנאי ("מזל"), חיילים אלמונים, עמ' 675.
4. א"מ, מסמכים בריטיים, תיק מטה הצבא הבריטי בארץ ישראל מס' 1312111.
5. א"צ, יומן מחוז חיפה, 16 בפברואר ו-17 בפברואר 1948; א"צ, דוח על הנעשה בחיפה ביום א', 15 בפברואר.
6. ארגון נוער לאומי צבאי ערבי שפעל בארץ ישראל מתום מלחמת העולם השנייה והפך לכוח לוחם בראשית מלחמת העצמאות (ויקיפדיה).
7. צדוק אשל, מערכות הגנה בחיפה, עמ' 328–329.