לפני מספר ערבים הוזמנתי להופעת חבורה מיוחדת במינה בת חמישה חברים הנקראת - "חבורת שלולית" בתאטרון "החאן הירושלמי". החברים היום צעירים ברוחם ו"שפיצים" אחד אחד! הם הציגו את "במדינת לכאורה" שבה, למרות כל חשיפה וחקירה, הפגנה ו"בערה", נמשכת השררה! הייתה זו הופעה סאטירית על החברה הישראלית - סטירה במהותה מנקודת מבט ביקורתית, והכול עם חיוך צובט וצחוק מר.
הקברט הזה, שיצרו החברים בשלולית (אולי באה מן המילה "שלילה"), העמיד אותנו ללא מורא אל מול ראי, מול עצמנו - חברה בה יש מוסדות ואישים חשובים, ילדים, בתי משפט, מורים, מיניסטרים ומה לא... אפילו תאילנדים. מה אומר לכם, צחקתי מכל הלב אך התביישתי באותה מידה. היה קשה לראות/לשמוע - וקל לצחוק...
מרוב שהתלהבתי מהם, שכחתי לספר לכם מההתחלה איך החמישה הגיעו ל"חבורת שלולית". לפי מה שהבנתי, כולם היו במסגרות של שירה ומשחק בעבר ויש להם "שעות במה" רבות. כמו-כן, המרצה לאמנות, אפרת שטרן פרסמה טקסטים סאטיריים בספר ושמו: "אישה ושמה בושה" (בהוצאת נהר ספרים, שתורגם לאנגלית וליידיש). הספר הגיע לידיו של המוזיקאי רפי זליג, שרתם שניים עשר מוזיקאים להלחין שירים מתוך הספר והם קיבלו השראה ממועדון התאטרון, ג'ורג' ברסאנס, הקומפניון דה לה שנסון, ניקוי ראש ואח'.
אתי רזניק נקראה לביים את השירים בתנועה מינימלית עם הזמרים: עפרה ונקרט, ורדה זליג, חיים אמיר, ורפי זליג. השחקן דורון צפריר, שמאז ומתמיד התעניין במצב האזרח הקטן המתגלגל בין שיני הביורוקרטיה, מצא לו פינה יפה ומתאימה להביע את דעותיו. כותבת הטקסטים היא אפרת שטרן. ללחנים אחראית חבורה מכובדת: מוני אמריליו, רפי קדישזון,
אבי בנימין, אדי זיסמן, עפרה ונקרט, רמי הראל, קובי לוריא, אפרת שטרן, רון גנג,
יעל גרמן ואמיתי לוין. על הקלידים, הגיטרה והקולות... היה אחראי אמיתי לוין. הבמאית הייתה אתי רזניק והניהול הכללי והמוזיקלי היה בידיו של רפי זליג. ציינתי את כל הקרדיט לאלה שעל הבמה ומאחוריה, כי מגיע להם!
ועתה להופעה עצמה. שמעתי בהופעה על ילד, שמחנכים אותו להיות מנומס: לא לאכול עם פה פתוח, לא להשעין מרפקים על השולחן... (הזכירו לי את אימא שלי, חנה, שלימדה אותי את אותם נימוסי שולחן...), אך מצד שני, צחקו על ההומואים ועל התאילנדים. נימוסים ממדרגה ראשונה, בלשון סגי נהור.
פגישה בליל הסדר
הזכירו גם את הדתיים, ואיך אפשר בלעדיהם? אמרו שניתן להם לקחת מפה, לתת משם... ותיארו את כל השטיקים שלהם, ולא תמיד לפי הטוב והישר, אך חס וחלילה לא לעשות את אותם מעשים בשבת, זה אסור!
שמעתי גם על תכנון פגישת המשפחה לליל סדר: בני המשפחה אמרו למזמין, שיבואו בתנאי שהקרוב הוא לא יוזמן, ושהדודה המרגיזה לא תשב ליד זה וזה..., לבסוף, צחוק הגורל, המזמין מקיים את ליל הסדר עם... התאילנדי המטפל בו - והללויה, הם מבלים ביחד את "ליל הסדר המשפחתי". מוכרת גם לכם הסצנה הזאת?
עוד דוגמה: בבית המשפט, שם מקילים בעונשו של נהג שדרס חמישה אנשים. הוא קיבל עונש שנתיים מאסר בכלא! אחר כך, בשל נסיבות אלו ואלו, הורידו לו שנה מהעונש. עורך דינו טען שאין לו כל עבר פלילי..., וכך העונש הצטמק והצטמק עד שלא היה! לבסוף, חייב בית המשפט את משפחות הנפגעים לשלם לדורס את כל הוצאות המשפט בשל עוגמת הנפש שגרמו לו. נו, מה שצודק - צודק!
בל נשכח את התייר הישראלי ש מ א ד אוהב לקשט את ביתו בפיצ'יפקס שהוא נוטל בלי למצמץ מבתי המלון בהם הוא מבלה בארץ/בחו"ל, ואם הוא לא לקח כל מה שהאישה ביקשה, היא כועסת עליו שלא לקח גם את הידיות היפות של הדלתות. בושה ממש מצדו, כך הוא אוהב את אשתו?
ומי שעני ורעב והבטן נדבקת לו לגב? מה הוא עושה? בני "חבורת שלולית" מצאו לו ולחבריו העניים פתרון יוצא מן הכלל! הם, מתינוק ועד סב, יסתכלו על תוכניות אוכל המוגשות בטלוויזיה, יביטו וישבעו! אפילו יש להם הזדמנות לבחור מה "לאכול": בשר, עוף, דגים, מאכלי חלב וירקות ואפילו קינוחים טעימים... פתרון משגע! איך לא חשבתי על זה לפני כן?
קול צחוק
(ישבתי בשורה הראשונה, הבטתי בחבר'ה השלוליים וחשבתי בלבי: מדוע העניים לא מכרו את הטלוויזיה שלהם ובכסף שיקבלו, ייקנו מזון במקום לשחק ב"נדמה לי"? אולי אני סתם מרובעת ובלי כל מעוף... איש לא שת למחשבותיי, כי קול הצחוק שעלה מהקהל מסביב מ
עצם הרעיון הזה שלהם, האפיל על קול לבי).
ואם במסעדה עסקינן... הוי א ברוך, המלצר התפגר! מה עושים? מקיימים הלוויה למסכן בכל הכבוד הראוי, שהמלווים אותו הם חבריו לעבודה וקליינטים שהיו מרוצים משירותיו במסעדה. במקום לקונן על המלצר שהתפגר, המספיד מפרסם את המסעדה החדשה שפתח, ומצטער שהמלצר המת כבר לא יוכל לעבוד בה, אך בהזדמנות "חגיגית" זו, הוא מזמין את כל מלווי אלונקת המנוח וקהל הלקוחות הפוטנציאלי, לבוא לאירוע שיתקיים במסעדה, וזאת במקום לשאת את ההספד לכבודו של הז"ל.
ועוד ועוד דוגמאות על ילדים וגדולים..., והכול כל כך מדויק וקולע בול למטרה, עד כדי כאב! אתה צוחק על עצמך, על הפרטים החיים בחברה שאתה חי בה, אך בוכה בתוכך ומוריד דמעות וחושב, שאם מצאת את כל מה שלא בסדר, אולי מהיום ואילך תוכל גם לתקן את המקולקל, ואז לבטח תמצא דבר אחר לצחוק עליו.
עלי להודות, כשראיתי על הבמה סטירה עוקצת והומוריסטית זו, הכוללת את כל פינות חיינו, בביצוע מקצועי ומשובב אוזן, שכל אחד מאתנו חווה בדרך זו או אחרת, אני לא מתאפקת ומביאה להלן קטע אחד של "חבורת שלולית" לדוגמה. תקראו, תבינו ורוצו לראות את "חבורת השלולית" המקסימה הזאת, ששמה על השולחן את כל מה שאנו "משחקים אותה" כלא רואים ומטאטאים מתחת לשטיח. אם למדנו משהו מחבורה זו, אולי נוכל לתקן את הטעון תיקון, ונצא נשכרים כולנו!
השר לעניָינֵי עננים
השַּׂר לעניָינֵי עֲנָנִים רָבץ בַּכּורסא, נִים-לא-נִים, הוא פיהֵק ושיהֵק וגיהֵק, הוא עִלעֵל בָּעיתון - וציחקֵק. אחר-כך הוא הִבריש נעלָיו ושִיֵיף בִּקפידה ציפּורנָיו ודָרש בִּמפורָש: "שוּם שיחות טלפון אני לא מְקַבֵּל מֵעכשָו"!
תוך פָּחוֹת מִדַּקָּה - נשמעה לה דפיקה על דַּלתו של השַּׂר לעניינֵי עֲנָנים, וּבַפֶּתָח ניצַב, עִם שַׂקית גַּרעִינִים, השַׂר לעניָינֵי גינוּנים. מיָד אחרָיו - בפַרצוף מְשֻׁלְהָב - הִגיע השַּׂר לעניינֵי הַפְתָּעוֹת והִגיע השַּׂר לעניינֵי מַחמָאוֹת ואִיתָם גם הופִיעַ, כּוּלוֹ מְבוּדָח, אוחֵז בְּבַקבוק של לִיקֶר מְשובָּח, השר האחראי על עוזֵר היחצָ"ן של יועץ הדובֵר הראשי של הסגָן של מנכָּ"ל מַשְׁאַבֵּי-האֶנוֹש בַּלִּשְׁכָּה של המוּמחֶה לדִברֵי מְתִיקָה.
עכשיו, כשהתכַּנְסו בָּחֶדר נִבחרֵי-העַם, פָּנה המְאָרֵחַ אֶל כּולָם בְּקול נפעַם: (((ונאם))) "הַנוֹהַל, רבּותי, הרֵי יָדועַ וּמוּכָּר, אז בואו ונַתחיל מיָד, כי הזמן יקָר". ואכן בָּרֶגע שניתַן הָאוֹת, ללא כל שְהִיות הם נָעַלו את הדלָתות, ליֶתר ביטָחון הֵגִיפוּ תְּריס, סָגרוּ חלוֹן - והֵחֵלו להפריח באוויר בועות סבון.
בּועָה אחת קטנה צָנחָה הַיְשֵר על התמונה של בניָמין זאב, חוזֶה המדינה. בועָה שניה קִיפּצָה וצָלְלָה על הקְלַסֶר של דוּחַ נְתונֵי האבטָלָה. ועוד בועה אחרת, התנפצה לה בטָעוּת. על מגילת העצמאוּת.
(שמחה !) אָח, איזו הילוּלָה התחוללָה בַּמֶמשלָה! ורק בִּשעַת חֲצוֹת, על השולחן עָלָה השַּׂר המְאָרֵחַ, בִּגרוֹנו (מכחכח) כחְכֵּחַ, אֶת הַזֵיעָה מָחָה והוֹדִיעַ בִּמְבוּכָה: רַבּותַי, עמכֶם הסליחה, אך עלַי לְהשבִּית את השִׂמחָה, כי מחָר מְחכֶּה לנו שוב יום לא-קל וזאת מִכֵּיוָון שֶעָלֵינו מוּטָל כל הבּוֹקר, על-פי הפרוטוקול, לשַׂחֵק בַּמשרָד מונופּוֹל; ובָּהֵמשך - ישיבָה חֲשוּבָה (על סדר היום) שתּוּקדַּש לנושא "אֶמת או חוֹבָה", ולמרות שנִהיֶה יְגֵעים, לאחַר כל אותם מִבצָעים, נראֶה לי רָאוי להכריז בלי-דיחוי על גִּיוּס חטיבות מילוּאִים. ניישר שורות, נהדק חגורות נבנה ונהרוס כמה מנהרות.
