אפי נווה היה ממונה על ועדת האתיקה של עורכי הדין בתל אביב כאשר הוגשה תלונה נגד
דן מרידור, שבולט בזירה הציבורית בנקיון כפיו ובהיותו בר לבב. העלילה התרסקה בדיון הראשון. נווה לא ויתר. הוגש ערעור. אבל הוא נמשך לאחור (
ציון אמיר גילה עמדה שהעידה על יושרה). מדוע רצו בלשכת עורכי הדין להתנכל למרידור? יש השערות איתנות בלי הוכחות סופיות.
זה לא הכל. אז הגיע תורו של עוד עורך דין ישר דרך הלא הוא יושב-ראש התנועה לאיכות השלטון
אליעד שרגא. הוא התראיין ברדיו והשמיע ביקורת חריפה על
אהוד אולמרט תוך הבעת הערכה כי ימצא את מקומו בכלא (הערכה שהתממשה). לפתע הוגשה תלונה נגד ד"ר שרגא כאילו אסור לעורך דין למתוח ביקורת פומבי על עמית. סוף הדמוקרטיה.
שרגא זוכה בארבע ערכאות בטרם הניחו לו. חרפה. חרפה שהעמידו אותו לדין בניגוד לכלל א' של הדמוקרטיה. אבל חרפה יותר גדולה, שלא קמה זעקה בציבור עורכי הדין נגד נווה. לא בעניין מרידור ולא בעניין שרגא.
ואז הגיעה הכתבה המאלפת של עומרי אסנהיים ב"עובדה" של ד"ר
אילנה דיין. נווה התגלה בקלונו. הוא הקליט את עמיתיו בסתר. זה לא פלילי אבל מכוער. ושוב ציבור עורכי הדין שתק, "ולא קם ולא זע העם", כתב
חיים נחמן ביאליק, ובאמת עורכי הדין ששתקו נראו כמו הכותרת לשירו של המשורר הלאומי - "אכן חציר העם". חרפת נווה וכלימת קהלו.
עד שבא עניין נווה שנהג כמבריח גבול, ובא הטלפון הנייד שלו שחשפה העיתונאית
הדס שטייף, ולאחר מכן ההליכים הפליליים נגד נווה בעניין הברחת הגבול ובאשר ליחסיו עם השופטת
אתי כרייף. אלא מה? עתה הופצו ברבים נתונים משיחות נוספות בטלפון הנייד של נווה, שנאסרו בפרסום בצו שיפוטי, ומבחינת התוכן מה שנראה חמור מאוד נתפש כמשחק ילדים בהשוואה לגילויים החדשים (המידע על הפצת השחות מהנייד של נווה פורסם בגילוי עיתונאי חשוב של דורון הרמן בערוץ-13).
שטייף הכחישה בתוקף שהפרה צו שיפוטי והדליפה את המידע שבטלפון. אין סיבה שלא להאמין לה. אם בידי מישהו להוכיח אחרת - בבקשה. אם היא אכן הדליפה - אין לפי שעה מי שהסגיר אותה.
אך הבה נניח לצורך "משחק מלחמה" תיאורטי - אני מדגיש, זה לא עובדתי ששטייף הדליפה. אז היא הפרה צו איסור פרסום שיפוטי, ואם תועמד לדין ותימצא אשמה תיענש. האם אפשר להשוות בין מעשה בלתי ראוי וחוקי כזה (ושוב: לצורך "משחק מלחמה" בלבד) לעומת מה שנודע על התנהלותו של האיש החזק במערכת המשפט אפי נווה, שהכל קדו בפניו והחניפו לו בשל כוחו?
מי שיש נגדו כתבי אישום חמורים - וזה יותר מאישיות רמת דרג אחת בזירה הציבורית - מנסה לזרות חול בעיניים, ולהטות את העניין הציבורי לנושאים זוטרים. יש עיקר ויש משני. הטענות נגד שטייף משניות. מה שחשוב הוא המידע המצוי בטלפון הנייד של אפי נווה, שלמרבה המזל שגה והשאירו בידי גרושתו, ושוב חוזר הניגון וחוזר הכלל כי "חיים ומוות ביד הלשון" גם כשהיא דיגיטלית.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
