ח"כ יעקב ליצמן מונה לשר הבריאות, ואני כבר מרגיש הרבה יותר טוב. ליצמן שר כושל שהביא את מערכת הבריאות למצבה הנוכחי, לא רק שלא היה צריך להתמנות לשר פעם נוספת; הוא היה צריך ללכת מזמן הביתה.

יתרונו העיקרי של ליצמן הוא קשריו המצוינים עם ראש הממשלה, שמחמיא לו ללא הפסקה. לא ברור למה מגיעות לליצמן מחמאות. לו ראש הממשלה היה עורך סיור פתע במחלקות בתי החולים ורואה מה קורה שם, הוא היה בועט מזמן בעכוזו של ליצמן ושולח אותו הביתה.

לפוליטיקה יש כללים משלה. שר שהוא נטול הכשרה מתאימה או כישורי סף מינימליים, יכול לקבל לידיו כל משרד, גם אם הוא אינו מבין דבר או חצי דבר בתחום המשרד שבאחריותו. לכל אחד מהשרים יש מנכ"ל, שהוא איש המקצוע של המשרד. אני לא מכיר את משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות, אבל אם בתקופת כהונתו תחת ליצמן כסגן שר הבריאות, הגיעה מערכת הבריאות לשפל חסר תקדים, ראוי שגם הוא יחפש מקום עבודה חדש.

זוכרים את הזקנה במסדרון שכיכבה בקמפיין הבחירות של אהוד ברק בשנת 1999? לא רק שהיא עדיין שם, אלא שנוספו אליה קשישים וקשישות נוספים, שיכולים לפתוח בית אבות במסדרונות בתי החולים. הכלל הלא-כתוב הוא שקודם מטפלים בצעירים, ואם נותר זמן ומקום, מטפלים גם בקשישים. היום אפשר למצוא במסדרונות בתי החולים גם את הנכדה של הסבתא המפורסמת מבית החולים בנהריה.

"הזקנה במסדרון" הפכה עבור בתי החולים לסטארט-אפ אמיתי. היא מייצרת בכל שנה לבתי החולים הכנסה נוספת עבור ימי אשפוז, וחוסכת למשרד האוצר 1.6 מיליארד שקלים בשנה. וכל זה קורה מבלי שבית החולים נדרש להגדיל את ההוצאות ובעיקר את ההוצאות על כוח אדם. אם יש לכם אימא קשישה או סבתא זקנה, הסיכויים שהיא תעבור מהמסדרון להתאשפז בחדר קלושים. על סטארט אפ טוב לא מוותרים. מה שכן תוכלו לשמוע זה את המחמאות ההדדיות בין ליצמן ונתניהו, שאוחזים זה את זה באיבר שבו מטפלים בדרך כלל אורולוגים.

השופט הבכיר שהתכתב עם עו"ד אפי נוה, לכאורה בעניין קידומו האישי, מוכר להרבה אנשים. אני יכול להעיד שהוא איש מרשים. ספק גדול אם דבק רבב בהתנהלותו. כמה משפטים מעניינים התנהלו ומתנהלים בלשכתו. צו איסור פרסום מונע פרסום כל פרט מזהה שנוגע אליו בפרשה שבה נקשר שמו של אפי נוה.

לא רק שצו איסור הפרסום מטיל במקרה זה צל כבד על שופטים רבים, הוא גורם לחרושת שמועות ולגל של ניחושים, למרות שניתן לגלות את שמו של השופט באינטרנט ללא מאמצים רבים. בעידן של פייסבוק, טוויטר, ואינסטגרם, אין שום סיכוי שתוחלת חייו של סוד תהיה יותר מכמה שעות, כמו גם תוחלת חייו של צו איסור פרסום. לכן לא ברור מדוע המערכת המשפטית עדיין מאמינה בכך שניתן להעלים ולמנוע מידע מהציבור.

הדרכים להשגת המידע שיש מי שמאמין שהוא יישאר כמוס הן פשוטות ולא מתוחכמות. המידע האסור מגיע לידיהם של מי שרואים עצמם אבירי חופש הביטוי, והם מזדרזים לפרסם את המידע באינטרנט, במינימום של סיכון. אהיה האחרון שיופתע לגלות שחלק מאלפי הקבצים שהיו בטלפון הנייד של אפי נוה, ימצאו את דרכם לאחד מאתרי האינטרנט שנמצאים בחו"ל. זה לא חדש וכבר הפך לשיטה.

במקום להתמקד במי שהדליף את החומרים, שיש עליהם צו איסור פרסום, שפרסומם עלול על-פי גורמים שונים, לשמש לסחיטת שופטים, מעדיפה המערכת המשפטית להסתובב סביב זנבה, ומצליחה לעשות זאת במיומנות רבה.

פרקליטיו של נוה שולחים אצבע מאשימה אל הדס שטייף מגלי צה"ל, שלטענתם יחד עם המשטרה והפרקליטות הם היחידים שנחשפו לתוכן המידע. שטייף מכחישה וטוענת שקשירת שמה לפרשה היא לשון הרע. הכחשתה של שטייף הנוגעת לחשיפתה למידע, טעונה חקירה יסודית מידית, שלא ברור האם המשטרה ביצעה עד היום. ראוי היה שהמשטרה והפרקליטות יודיעו, מי מעובדי גלי צה"ל נחשף לחומרים האסורים. לא ברור האם בין אלה היה גם מפקד גלי צה"ל, שמעון אלקבץ, שאוהב להתהדר בתואר עורך ראשי. תפקיד העורך הראשי הוא לברר ולדעת במקרים רגישים מה מקור המידע, והאם ניתן ונכון להיחשף אליו. אני מאמין ומקווה שאלקבץ לא נחשף לחומרים אסורים, למרות יצר הרכילות הטבוע בו, משום שאין לו היתר לכך. ההאזנה להקלטות או קריאת מסמכים שנשלפו מהטלפון הפרטי של נוה היא עבירה פלילית.

אם אתם נחושים עדיין לגלות את שמו של השופט, תוכלו לעשות זאת בקלות רבה ברחבי הרשת.

רפי (ארנרייך) ארן, חבר ילדות שלי שאהבתי מאוד היה מנהיג מלידה. לא התראיינו יותר משני עשורים. לפני שלושה שבועות חלמתי עליו. בחלום פגשתי בדמותו של רפי, כפי שהוא נראה בפגישתנו האחרונה באקראי, בפתח בית החולים "כרמל" בחיפה.

רפי, אז טייס קרב, לבש את מדי חיל-האוויר, והחזיק בידו את כובע הטייסים המוכר. שנינו התרגשנו מאוד וקבענו להיפגש. אבל מרוץ החיים השכיח כנראה מלב שנינו את הכוונה.

לפני שלושה שבועות, כשפגשתי את רפי בחלום, הייתי נחוש הפעם לא לוותר ולפגוש אותו גם במציאות. זה היה מבצע לא פשוט. לא קל לאתר אדם שלא ראית יותר משני עשורים, אבל היה לי קצה חוט. ידעתי שרפי גר ביבנה, וזכרתי במעומעם שהוא סיפר לי שיש לו חבר נפש שאותו גם אני מכיר. לא זכרתי את שמו של החבר שבשמו נקב רפי, וכל מאמצי להיזכר בשם לא צלחו.

בחיפוש באינטרנט מצאתי את מספרי הטלפון של רפי, אלא שמהטלפונים הנייחים והניידים בבית בשיכון הטייסים ביבנה, לא הייתה תשובה.

החלטתי לא לוותר ולהתקשר ללהק כוח אדם של חיל-האוויר, בתקווה לקבל פרטים על הדרך שבה אוכל לאתר את רפי, כדי להפוך את החלום למציאות. בשלב הזה הוכיחה לי המציאות שהיא עולה לפעמים על כל דמיון.

שלמה בריינס, שהוא אחי, בלשכת "חרמון" של הבונים החופשיים שם אני חבר, הוא בעלה של בלהה חפץ. יחד למדנו בילדותנו בכיתה אחת עם רפי. התברר לי ששלמה מכיר את רפי ומתגורר קרוב אליו.

לא ברור לי מה הביא את שלמה לשאול אותי בהפתעה האם שמעתי מה קרה לרפי ארנרייך, ולספר לי עליו. כשם שלא ברור לי מדוע הופיע רפי אצלי בחלום בסיום חייו, כשהוא על ערש דווי. אני זוכר ששאלתו של שלמה בריינס, גרמה לי לקפוא על מקומי. לקח לי כמה דקות להתאושש, כששמעתי שרפי לקה בסרטן קשה, והוא עובר גם טיפולי דיאליזה.

אמרתי לשלמה שאני מתחיל להאמין ביד המקרה. לפני כמה ימים חלמתי בלילה על רפי, ונשבעתי לעצמי שאני חייב למצוא אותו, ולפתע האיש שהתקשיתי באיתורו נמצא בהישג יד. שלמה, שנראה מופתע מסיפורי החלומות שלי, הבטיח לעזור. הוא סיפר לי שרעייתו בלהה שלמדה איתי לא פגשה את רפי כבר זמן רב במכולת השכונתית ביבנה, מה שמעיד שמצבו לא פשוט. ביקשתי משלמה לבדוק עבורי איך יוצרים קשר עם רפי.

לא הפסקתי לחשוב איך אני מגשים חלום קטן שהפך לחלום גדול, במיוחד כשהבנתי שרפי על ערש דווי, ומדובר במרוץ נגד הזמן. נזכרתי שרפי סיפר לי בעבר שיש לו חבר טוב ששירת כסא"ל בחיל-האוויר, ולמיטב זכרוני היה גם דובר עיריית תל אביב, מה שלא זכרתי הוא שהאיש שבשמו נקב רפי, היה גם עורך בטאון צה"ל "במחנה".

צלצלתי לדוברות העירייה, כדי לנסות לבדוק מי היו דוברי העירייה בעבר, אבל כמו בחיים כשצריך אותם הם לא עונים. אימצתי את זכרוני ולפתע עלה במוחי השם חנוך קפצן שנשמע לי מוכר. החלטתי שכדאי לנסות. מכאן הדרך הייתה קצרה. מצאתי את מספר הנייד של חנוך באינטרנט, ובתוך כמה דקות שוחחנו.

חנוך קפצן, שידע מרפי שאנחנו חברים מילדות, סיפר לי על מצבו הקשה של רפי, והביע ספק אם רפי יסכים לפגוש אנשים. סיפרתי לו על החלום שהופיע דווקא בעיתוי שבו זמנו של רפי קצוב. וביקשתי שיפעל כדי שנוכל להיפגש.

חנוך גר ביבנה בבית צמוד לזה של רפי. כעבור כמה שעות קרה הבלתי יאמן שלו חיכיתי. רפי התקשר אלי. לא הכרתי את קולו - הוא נשמע חלש וכואב, וחשתי התרגשות שמזמן לא חוויתי.

שוחחנו שיחה קצרה. רפי סיפר לי על מחלתו, וקבענו שחייבים להיפגש. "צריך להזדרז", הוא האיץ בי ימים ספורים לפני מותו, "בקרוב לא אהיה כאן". ניסיתי לגשש האם אפשר שניפגש ביום שלמחרת, ורפי השיב לי שהוא בדיאליזה.

רפי סיפר לי על רעייתו, ונתן לי את מספר הטלפון שלה למקרה שהוא לא יענה. שמה שרה'לה, הוא טרח לעדכן אותי. – שרה, המהמתי. "לא שרה", הקפיד רפי לתקן אותי, "שרהל'ה". יש לי תחושה שהוא חש כבר אז שאתקשה למצוא אותו, ויתכן שהעריך שזאת שיחתנו האחרונה, ולכן נתן לי מספר טלפון נוסף.

הבנתי מחנוך קפצן, שרפי מתנייע בעזרת כיסא גלגלים, ויוצא לעיתים מהבית. הצעתי לרפי שהוא ושרה'לה, יחד עם חנוך קפצן ורעייתו, ובלהה חברת הילדות שלי ובעלה שלמה יבואו אלינו. רפי נשמע מאושר מההצעה, והבטיח שישתדל שכולנו נפגש.

ביום שישי בשעות הצהריים כשהתעוררתי, הבנתי שהחלום לפגוש את רפי לא יתגשם לעולם. במילים בודדות הבהיר לי חנוך קפצן באמצעות מסרון, את מציאות החיים החדשה: "משה יקר, צר לי לעדכן שרפי הלך הלילה לעולמו. נהיה בקשר". לא האמנתי, קראתי שוב את המסרון ועוד פעם, ורק אז השתכנעתי שלא נתראה.

צלצלתי לחנוך קפצן, שסיפר לי שרפי מת קצת אחרי חצות באותו לילה, וזמן קצר לפני שהתקשרתי פינו אותו מביתו. ביקשתי לדעת מתי מועד ההלוויה, ואז התברר לי שרפי ביקש שגופתו תישרף לאחר מותו.

חנוך, שידע על שיחתי עם רפי ועל חלומי לפגוש אותו, ניסה לנחם אותי שאם לא הגשמתי את החלום במלואו, זכיתי לפחות לדבר עם רפי, שלמרות מצבו הקשה לא שכח להזכיר לי סיפור ילדות קטן, שגם אני זכרתי.

יתכן שגם עבור רפי זאת הייתה סגירת מעגל שגרמה לו התרגשות, שלאחריה הוא החליט לפרוש בכבוד מהעולם. לא אחת אני מהרהר האם מותו בסמיכות לשיחה שקיימנו, העניק גם לו את התחושה שהמעגל נסגר, והוא יכול להיפרד מאיתנו - מי יודע?

"אין לי הרבה זמן", אמר לי רפי, משפט שלא אשכח לעולם. מתברר שרפי הרגיש, ידע, והחליט לעשות למעני מחווה אדירה כשהתקשר אלי כדי להיפרד ממני. כטייס קרב למוד קרבות אוויר, רפי העריך שאת הקרב הזה הוא לא ינצח. למרות שלא נפגשנו יותר משני עשורים הוא חסר לי עכשיו. ישנם אנשים שכשאתה פוגש או משוחח איתם, גם אחרי שנים רבות מבלי שנשמר הקשר, הוא מתחדש כאילו לא נותק מעולם.

נראה לי שזה המקרה. שנינו לא זכינו להגשים את החלום.

טוביה אושרי הלך השבוע לעולמו, בגיל 82. הוא היה אחד ממנהיגי כנופיית הפשע המאורגן הראשונה בישראל, והורשע ע"י בית המשפט ברצח כפול. את הבשורה הכואבת על מותו, הביאה לידיעתי העיתונאית ליאורה גולדנברג-שטרן ממעריב.

פגשתי את אושרי פעמיים בתפקידי כמנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון. הפעם הראשונה הייתה בבית קפה בחוף הים בתל אביב, ובפעם השנייה בבית הקפה של בית סוקולוב.

טוביה היה זה שהתקשר אלי וביקש להיפגש איתי. הוא ביקש את הסכמתי לכך שיכינו עליו כתבת "יומן", שתעניק לו רהביליטציה. הוא הבטיח לשבור שתיקה ממושכת לצורך הכתבה, בתנאי שזו תהיה כתבה חיובית, שתטהר אותו מכל מעלליו. סירבתי להיענות לבקשתו, בנימוק שבית המשפט אמר את דברו בפסק דין חלוט, ואין לי כוונה לאפשר לו להשתמש בשידורי הטלוויזיה של הערוץ הראשון, כדי לטהר את שמו.

אושרי, שהתקשה לקבל סירוב, התקשר פעם נוספת ואמר לי שיש לו נימוקים כבדי משקל שיביאו לכך שאשנה את דעתי. חברים שלי הזהירו אותי, חלקם בהומור וחלקם ברצינות, שאני מסכן את חיי. אבל התנהלותי עם אושרי הייתה מכובדת והגונה, גם כאשר נפגשנו בפעם השנייה וסירבתי להיענות לבקשתו.

אני זוכר שלקראת פגישתי הראשונה עם אושרי, התייעצתי עם חבר שמבין עניין, הוא יעץ לי לקבוע את הפגישה במקום סואן, ולא בבית קפה פינתי וכך נהגתי.

התעניינתי בשיחה עם אושרי, במה הוא עוסק, ואושרי סיפר לי שיש לו כוונה לפתוח בשוק הכרמל חנות לממכר סכינים גדולות וכלי מטבח. הערתי לו בציניות שהוא כנראה נשאר במקצוע, שהרי הוא זה שהורשע בביתור את גופותיהם של עמוס אוריון ועזר כהן במפעל בר בקר, אושרי לא צחק ונותר בפנים חתומות.

לימים אחרי שהשתחרר ממאסר ממושך, הוא גילה באחת הפעמים, שסמוך לו בבית קפה בשינקין, יושב פרקליט של רעייתו. הוא ניגש אליו ודפק בו רסייה. עורך הדין נזקק מיד לטיפול רפואי.

התרשמתי שאושרי היה איש מלא כריזמה ואדם מרתק. הוא נהג לדבר בקול שקט כמעט בלחש, ואם הוא נאלץ להרים את קולו, לבן שיחו הייתה סיבה טובה לבדוק את האוטו בבוקר.