האזהרה האמריקנית הייתה בוטה: הברית הטרנס-אטלנטית ניצבת בפני סכנה אמיתית של שקיעה ואף של היעלמות. האירופים חייבים לשלם יותר תמורת הגנתם, או שארה"ב תצטרך להחליט מה הטוב ביותר בעבורה. זה לא היה דונלד טראמפ במסע בחירות ב-2019, אלא רוברט גייטס, לשעבר שר ההגנה בממשל ג'ורג' בוש הבן, בנאום ב-2011.

למרות השינוי במיקוד תחת "אמריקה תחילה" של טראמפ, ארה"ב הולכת ונסוגה מענייני העולם כבר מתחילת העשור היוצא – טוען דייוויד צ'רטר בטיימס הלונדוני. רבות מבעלות בריתה סבורות, שהיא מוותרת על תפקיד השוטר העולמי, אותו מילאה מאז מלחמת העולם השנייה. וכך נכנסת ארה"ב לשנת 2020 במצב פרדוקסלי: היא מוציאה יותר ויותר על הכוח הצבאי הגדול ביותר בעולם – אך אינה רוצה להפעיל אותו.

ניאו-שמרנית, הגישה לה הייתה השפעה רבה בשנים שאחרי 9/11, תמכה בשימוש בכוח צבאי אמריקני כדי להפיץ את הדמוקרטיה. אבל בעשור האחרון, הן ממשל אובמה והן ממשל טראמפ דחו תפיסה זו. אובמה סבר שזו הייתה התערבות בלתי ראויה בענייניהן של מדינות אחרות; טראמפ סבור שארה"ב יצאה נפסדת ממנה. המסקנה שלהם הייתה זהה.

אובמה התערב בצורה משמעותית במדינה אחת בלבד: לוב, ב-2011. מבחינה צבאית זו הייתה הצלחה: מועמר קדאפי הודח ונמנעה מלחמת אזרחים עקובה מדם. אבל כמו בעירק בעשור הקודם, הליך הבנייה מחדש של לוב נכשל והמדינה שקעה במרחץ דמים. ארה"ב איבדה לחלוטין את תאבונה להתערבויות דומות. אובמה הציב קו אדום לבשאר אסד בסוריה, אך כאשר אסד חצה אותו והפעיל נשק כימי נגד אזרחים – אובמה לא הגיב.

טראמפ ממשיך באותה דרך, אך ליאון פנטה – שהיה שר ההגנה בממשל אובמה – טוען שהתוצאות חמורות בהרבה, שכן ארה"ב מותירה את הזירה העולמית בידי יריבותיה. "אין ספק שסין ורוסיה מנצלות את החלל הריק במנהיגות העולמית. התשובה היחידה לסין ולבטח לרוסיה היא ליצור בריתות של מדינות החולקות את אותם ערכים. אם ניכשל בכך, ניכשל בהתמודדות עם משטרים סמכותניים בכלל".

עידן טראמפ מאופין לא רק בספקנות כלפי נאט"ו והאו"ם, מציין צ'רטר, אלא גם בנסיגה מהסכמים בינלאומיים כמו הסכם הגרעין עם אירן, אמנת פריז בנושא האקלים והסכם הטילים לטווח בינוני עם רוסיה. טראמפ מצהיר לעיתים קרובות, כי יחזיר את החיילים האמריקנים מאפגניסטן, עירק וסוריה, אם כי הוא טרם עשה זאת. באפגניסטן אף עלה מספר החיילים מ-9,000 בתחילת כהונתו ל-13,000 כיום; ב-2010 היו שם 88,000 חיילים אמריקנים. הוא אומנם הודיע על הוצאת 1,000 חיילים מסוריה, אך המהלך ספג ביקורת עזה והיקף הנסיגה צומצם. ואילו מספר החיילים בעירק לא השתנה.

טראמפ גם הגדיל בצורה עקבית את תקציב הביטחון מאז שנכנס לבית הלבן; השנה הוא יעמוד על 738 מיליארד דולר, כולל הקמת זרוע החלל. טראמפ התייצב בצורה מובהקת לימינה של ישראל, עם הכרה בירושלים כבירתה ועם הכרה בסיפוח רמת הגולן. הוא ניסה להגיע בעצמו לפריצת דרך עם קוריאה הצפונית, לאחר שברק אובמה אמר לו בעת העברת השלטון, כי זוהי הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם.

התעקשותו של טראמפ על כך שמדינות נאט"ו יגדילו את חלקן במימון הגנתן נשאה פרי. בסוף השנה הנוכחית יעלה תקציב הביטחון המצרפי שלהן ב-130 מיליארד דולר בהשוואה ל-2016. תשע מדינות יגיעו כבר השנה ליעד של הוצאת 2% מהתמ"ג לצורכי ביטחון, לעומת חמש בלבד בשנת 2010. מזכ"ל הברית, ינס סטולטנברג, אומר: "זוהי התקדמות חסרת תקדים שמחזקת את נאט"ו".

תהיה זו טעות לתייג את ארה"ב תחת טראמפ כמדינה שאינה מעורבת בענייני העולם, סבור צ'רטר. לטראמפ לא אכפת שסעודיה רצחה עיתונאי מתנגד משטר וביתרה את גופתו; חשוב לו שהיא מספקת לארה"ב מודיעין ומסייעת לה להגן על עצמה. יש מי שהתפיסה הזאת הופכת את בטנם, אבל אי-אפשר להתעלם מההיגיון שיש בה. אם טראמפ יזהה סכנה לבטחונה של ארה"ב, הוא יהיה מוכן לפוצץ את העולם כדי להגן עליה; אם העולם יחליט לפוצץ את עצמו – בעיה שלו.