מילים על משפטים

כבר עמדתי השבוע בהרחבה על מטרתו האמיתית של חוק חסינות חברי הכנסת: להגן על נציגי האופוזיציה מפני התעמרות מצד השלטון באמצעות סמכויותיו בתחום הפלילי. החוק לא נועד להגן על ראש הממשלה מפני העמדה לדין, ולכן השימוש שבנימין נתניהו מנסה לעשות בו הוא פסול וצבוע.

לצד זאת, קיים כשל בסיסי במנגנון הנוכחי של החסינות. באופן מקורי קבע החוק, כי לכל חבר כנסת יש חסינות מפני כל העמדה לדין, וכדי להעמידו לדין – יש להסיר את חסינותו. אלא שבשנת 2005, לאחר שוועדת הכנסת החליטה מטעמים פוליטיים שלא להסיר את חסינותו של מיכאל גורלובסקי, שינתה המליאה את החוק. מאז הוא קובע, כי חבר כנסת המעוניין להשתמש בחסינותו, צריך לבקש ולקבל אותה – תחילה מוועדת הכנסת ולאחר מכן מן המליאה.

התיקון הזה שומט את הקרקע מתחת למטרת החוק. הרי לקואליציה תמיד יש רוב בוועדות ובמליאה, ואם היא תרצה להתנכל לאחד ממתנגדיה ולהשליך אותו לכלא – היא תוכל למנוע ממנו את החסינות. תאמרו: גם קודם לכן יכלו הוועדה והמליאה להסיר אותה ברוב הקואליציוני. ואני משיב: נכון, אבל הנטל היה עליהן – להוכיח שאינן פועלות ממניעים פסולים. כעת הנטל הוא על הח"כ – להוכיח שהאישומים נגדו אינם ממניעים פסולים. לכן, ובלי שם קשר לשימוש הנלוז של נתניהו בחוק, מן הראוי להחזיר את המצב לקדמותו. ואם הח"כים יפעלו בצורה פסולה – יעמדו לדין הבוחר.

פרשת אפי נוה היא לא דבר מצחיק, משום כיוון שהוא. לא מצד העבירות הפליליות שהביאו לפתיחת החקירה, לא מצד החסינות השערורייתית שניתנה למבצעיהן, לא מצד מה שהתגלה לכאורה בחקירה, לא מצד גל השמועות נגד שופט/ים ששטף את הרשת בשבוע האחרון. ובכל זאת, ממש בקצה הפה, התגנב לו חיוכון קטן – לא של סיפוק, ודאי לא של שמחה לאיד, אלא של אירוניה.

תראו מה קרה כאן. יש כנראה שופט אחד, די בכיר, שהקשר שלו עם נוה נכלל בחומרים שהודלפו (מן הסתם בידי אנשי גל"צ ושותפיהם לפשע) מהטלפון של נוה. ככל שידיעתי מגעת, אין שם שום דבר פלילי או פסול. אלא מאי? מאחר שיש איסור פרסום גורף על החומרים הללו, כל אחד יכול לזרוק ניחוש באיזה שופט מדובר, וכל אחד יכול לזרוק לחלל האוויר כל שם שעולה במוחו הקודח. התוצאה היא, ש-700 שופטים שאין להם שום קשר לעניין, צריכים להסביר ש"זה לא אני" – משום שאסור להגיד מיהו אותו אחד שכן קשור.

במאבק שאנחנו מנהלים כאן נגד איסורי הפרסום הפסולים שמוציאים שופטי שלום רבים, אמרנו בין היתר שצו שכזה מוביל לכך, שמאות חפים מפשע (נניח: ראשי רשויות מקומיות) סופגים שמועות, בגלל הרצון להגן על האחד החשוד. והנה, זה קורה לשופטים עצמם. אז אולי, רק אולי, הם יחשבו על כך בפעם הבאה שיוציאו צו איסור פרסום – העומד גם בניגוד לעקרון היסוד של פומביות הדיון, גם בניגוד לחוק בתי המשפט, גם בניגוד לפסיקת בית המשפט, גם בניגוד לחופש הביטוי והעיסוק, וגם נגד ההיגיון הפשוט.

1,198 מתמחים עברו בהצלחה את בחינות לשכת עורכי הדין בחודש שעבר – שיעור מעבר של 48%. הלשכה, איילת שקד ואמיר אוחנה נכנעים לקומץ של בריונים כושלים וצעקנים, הנכשלים בבחינות ואז טוענים שהשיטה אשמה – במקום להילחם במגיפה של הצפת המקצוע. ושימו לב: הציון הממוצע בבחינה היה 58.1, והציון הממוצע הגבוה ביותר היה 69.3. אני לא יודע מה איתכם; אני לא רוצה עורך דין שיודע רק שני שלישים מהחומר. נכון, לא כולם עוסקים בכל נושא – אבל כל עוד אין בחינות לפי תחומים, אני בהחלט מצפה שעורך דין יידע יותר.

אמרתי ואחזור ואומר זאת: עריכת דין היא דיני נפשות, ולא רק בתחומים המובנים מאליהם של פשיעה חמורה, אימוץ ובריאות. עו"ד גרוע לא יגן על לקוחו בעסקת מקרקעין ויוביל אותו להתמוטטות כלכלית. עו"ד גרוע לא יידע להוציא את המגיע ללקוחו אחרי תאונה. עו"ד גרוע יהרוס משפחות במאבקי ירושה. עו"ד גרוע לא יוריד נהג קטלני מן הכביש. אבל במקום לדאוג לכך שלמקצוע החיוני הזה ייכנסו רק הטובים ביותר, אנחנו מקבלים אלפים שאין להם מושג, וגם כאלו ששפיותם מוטלת בספק – ואני רציני לגמרי.

יתרה מזאת: הצפת מקצוע עריכת הדין היא הגורם הבסיסי למשפטיזציה שאוכלת כל חלקה טובה בישראל, ומובילה לכך שהשליטה עברה לידי היועצים המשפטיים. כולנו משלמים מחיר כבד מאוד על רבבות עורכי דין כושלים וחסרי פרנסה, המייצרים הליכי סרק וכך תוקעים מקלות בגלגלי המשק והממשל וגורמים לסחבת בלתי נסבלת בבתי המשפט.

לשכת עורכי הדין מצויה בניגוד עניינים מובנה. מצד אחד, היא רוצה כמה שיותר חברים כדי להיות כמה שיותר חזקה. מצד שני, היא רוצה להגן על פרנסתם של החברים הקיימים. הפתרון הנכון הוא להעביר את עורכי הדין למודל רואי החשבון: מועצה סטטוטורית עצמאית המטפלת ברישוי ובדין המשמעתי, ולשכה וולונטרית העוסקת ביתר העניינים. ואז יתברר האם ללשכה יש באמת זכות קיום – לנוכח העובדה שבבחירות האחרונות למוסדותיה הצביעו רק כרבע מכלל חבריה. אבל העיקר הוא, שהמדינה צריכה ליטול לידיה את המושכות, להגביל את מספר הנכנסים למקצוע ולהעיף את אלו שאינם ראויים להיות בו.

עם או בלי קשר לראש הפרק הקודם, לעיתים ניתן להיתקל בטיעונים בבית המשפט העליון, הגורמים לקורא לתהות: האם עורכי דין באמת כתבו את זה? האם הם חושבים שהשופטים מטומטמים, עיוורים או סניליים? הנה שתי דוגמאות מהשבוע האחרון, שתיהן לגבי העבירה החמורה ביותר: רצח.

עו"ד רות לוין הגישה בשמו של אשר דהאן, שרצח ביולי 2011 את הרב אלעזר אבוחצירא, בקשה למשפט חוזר. היו לה כמה טענות, שאת כולן דחתה הנשיאה אסתר חיות; כמה מהן – איך לומר זאת בעדינות – נראות מוזרות. לוין טענה, כי בית המשפט העליון פעל בצורה פסולה כאשר הסיק מה היה מצבו הנפשי של דהאן בשעת הרצח, במקום להכריע בין חוות הדעת של המומחים. אין ממש בטענה זו, מזכירה לה חיות: בית המשפט, והוא בלבד, מכריע בסוגיות העובדתיות וחוות הדעת המקצועיות הן רק חלק מהמארג הראייתי בו הוא משתמש. זו לא "פרטיקה חסרת תקדים" ובוודאי שלא הלכה חדשה ומוקשית כטענתה של לוין, אלא יישום של ההלכה הפסוקה.

טענה נוספת הייתה, כי נקבעה הלכה חדשה בנוגע להשלכות של הימנעות נאשם מלהעיד על מצבו הנפשי. שוב – לא היה ולא נברא: חיות מצטטת שלושה פסקי דין של בית המשפט העליון אשר עסקו בנושא. גם פרשנותו של הסייג הנפשי לסעיף הרצח איננה חדשה, ושוב בניגוד לטענתה של לוין; גם כאן מזכירה חיות לא פחות משלושה פסקי דין. ולבסוף: הטענות בדבר עיוות דין אינן מתאימות לבקשת משפט חוזר.

עו"ד דוד יפתח, מבכירי הפליליסטים בישראל, ערער על הרשעתו של רמזי זיאדאת ברצח. הייתה לו טענה אחת מקורית במיוחד: זיאדאת מסר בחקירתו ובמשפטו לא פחות משמונה גרסאות, כולל הודאה ממנה חזר בו, ו"דווקא ריבוי גרסאותיו הוא-הוא שנוטע את הספק בכל אחת מהגרסאות ומכאן חוסר האפשרות לסמוך הרשעה שתהיה מעבר לספק סביר על מוצא פיו של המערער", כלשונו של השופט ג'ורג' קרא.

יש לי תחושה, ש-קרא נזקק לגייס הרבה סבלנות כדי להגיב בצורה רגועה על טענה זו: "הדרך בה מבקש לילך בא-כוחו של המערער, לפיה ריבוי הגרסאות צריך להוביל כשלעצמו לזיכוי מחמת הספק, מוציאה את השקרן נשכר ובאה היא ללמד את העבריין הפוטנציאלי כי ככל שימסור גרסאות מרובות יותר ומופרכות יותר, כך יוכל לחמוק מאשמתו".

מה אמורות לעשות משטרה ופרקליטות הוגנות, כאשר מתברר להן שיש בעיה מתמשכת בכלי מרכזי שלהן – הרישום הפלילי? וזאת לדעת: רישום פלילי שגוי עלול להטיל עונש כבד מדי על מי שעברו אינו מכביד כפי שנכתב בו, ולהוציא בעונש קל מדי את מי שחלקים מעברו הפלילי נשמטו ממנו. במקרה הראשון ייפגע האדם היחיד, וזה ודאי פסול, ובמקרה השני תיפגע החברה כולה – וזה פסול שבעתיים. אז במקרה כזה, אמורות משטרה ופרקליטות הוגנות להתגייס מיד כדי לתקן את הליקויים הקיימים ולמנוע את הישנותם.

אלא שדיברנו על משטרה ופרקליטות הוגנות, ולא בטוח שזוהי המילה הכי מתאימה לתאר את אלו שלנו. נציב הביקורת דוד רוזן התריע כבר בשנת 2017 על הבעיה – אך הפרקליטות טענה שזו לא הבעיה שלה, והמשטרה אמרה שאין לה מספיק כוח אדם כדי לדאוג לעידכון המרשם. בשנת 2019 הדברים הגיעו לשיא, כאשר הפרקליטות טענה בצורה שגויה בבית המשפט העליון – על-פי המרשם הפלילי – שאדם מסוים נשלח למאסר עולם. השופט ניל הנדל דרש לקבל דיווח על הטיפול בבעיה; לא שמענו על דיווח כזה. והשבוע שב רוזן וקבע, שהבעיה עומדת בעינה.

מעבר לתקלות החמורות שהרישום הלקוי גרם, גורם ויגרום – העדר הטיפול בו מלמד על הזלזול המוחלט של המשטרה והפרקליטות בציבור, בנציב הביקורת ובבית המשפט העליון. הוא מלמד על שני גופים הסבורים שכולם עובדים אצלם, שני גופים הבטוחים שאינם יכולים לטעות, שני גופים הרואים כל ביקורת כ"פגיעה בשלטון החוק". וזוהי רק דוגמה אחת מני רבות, במיוחד בנוגע לפרקליטות.

"מסע ההפחדה והדמוניזציה השיג את מטרתו. כוחות חזקים הצליחו לזרוע פחד בלב השופטים. זה יום מצער לדמוקרטיה הישראלית" – לשון הודעת התנועה לקידום השרגא (AKA "התנועה לאיכות השלטון"), בתגובה לדחיית העתירה בנוגע לכשירותו של בנימין נתניהו להרכיב ממשלה. ויש גם הבטחה/איום: "נמשיך להיאבק על-מנת שערכים דמוקרטיים יעמדו כנר לרגלי מערכות השלטון בישראל".

כאשר בג"ץ מעז – שומו שמים – לפסוק בניגוד לדעתו של אדון אליעד שרגא, אזי סימן שהשופטים מפחדים. כאשר בג"ץ מעז – אוי לאוזניים שכך שומעות – לדחות עתירה נגד בנימין נתניהו, אזי סימן שבכירי שופטים נכנעו למסע דמוניזציה. כאשר בג"ץ מעז – רחמנא ליצלן – לא להתערב בהליך הפוליטי, אזי זהו יום שחור לדמוקרטיה הישראלי. כאשר בג"ץ מעז – אוי מה היה לנו – להחליט שלא בהתאם לתכתיבו של הג'ינג'י, אזי עליו מוטלת המלאכה להנחיל לשופטים את ערכי הדמוקרטיה.

לתשומת ליבם של שופטי העליון, בפעם הבאה שהאדון יגיע אליכם ויבקש סעד. כדאי שתזכירו לו, שהוא מחויב בכבוד בית המשפט ושהפסיקות מחייבות גם אותו. אולי גם תטילו עליו קצת הוצאות, ואולי אפילו – מי יודע – תתחילו להחזיר אותו לממדיו הראויים, אחרי שאתם ניפחתם אותו ואתם יצרתם את התופעה הזאת.