תמוה הדבר שלגבי שהותו של יעקב אבינו במצרים אומרת התורה "ויחי יעקב" ואילו שתי פרשות קודם לכן בהתייחסות לשהותו של יעקב בארץ כנען, ארץ אבותיו, לאחר שובו מחרן, משתמשת התורה במונח "וישב" שהוא מונח רדוד יותר מ"ויחי": "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". וכי בארץ ישראל הוא רק "ישב" ואילו במצרים, ארץ נוכריה הייתה חיותו?
בפרקי אבות נאמר כי בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורות (על בסיס הנאמר בספר תהילים "
יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה"), וזה תמוה שהרי גבורתו של אדם היא בצעירותו ולא בעשור השמיני של חייו, ובודאי שלא לאחר מכן.
על כך משיב המהר"ל מפראג: "... בן ששים לזקנה, פירוש שהוא זקן והוא עוד חכם יותר, כי כאשר הוא זקן והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכלי מוסיף יותר ויותר, וכמו שאמרו ז"ל בקידושין אין זקן אלא מי שקנה חכמה... וכל זה מפני כי בהיחלש הכוחות הגופניות כוח השכלי גובר יותר, כי אז יושפע על האדם שכל נבדל לגמרי... ואז משיג הדברים הנפרדים שהם דברים נבדלים לגמרי... בן שבעים לשיבה פירוש שהוא שלם בימים... ופירוש שיבה מלשון שביעה, שהוא שבע בימים... מספר שבעה הוא מספר שלם בימים ובשנים שהוא חוזר חלילה תמיד, ולפיכך מספר זה נקרא שבעה, מלשון שביעה, שכל אשר הוא שבע הוא שלם, ולכך אמר בן שבעים לשיבה כי עתה יש לו ימים בשלמות ובשביעה..." (דרך החיים).
על-פי המהר"ל עיקר מהותו של אדם הוא בכוחו השכלי. לא רק במובן זה שהוא מוכשר להמציא גלגל, טלפון סלולרי ולהגיע לירח אלא גם בכושר חשיבתו הרפלקטיבית המסוגלת לעצב אצלו מודעות באשר לתכלית חייו, ויכולתו להסיק מסקנות מעשיות ממודעות זו. חשיבה רפלקטיבית/פילוסופית מעין זו באה לידי בשלות בזקנה. האדם הצעיר אינו מסוגל לה. הוא כל כולו הווה סוער, רודף אחרי הישגים מקצועיים חברתיים וכלכליים, ונרדף על-ידי רודפים כמותו; מבקש, לשווא, להגשים את השטות שמכניסים לראשו ש"השמיים הם הגבול". עדיין אינו ער לכך שאין אדם יוצא מן
העולם הזה וחצי תאוותו בידו. הוא אינו מסוגל לחשיבה רפלקטיבית עמוקה. אין לו גם מספיק חומרי חיים בכמות מספקת לחשיבה כזו.
רק הזקן, שתש כוחו הפיזי, ונחלשו תאוותיו, והוא מצולק מטראומות ואכזבות, ממהלומות של אסונות, ואשר מבין ש"לא עליו המלאכה לגמור", ואין כובשים את העולם, ואין פורצים את גבול השמים אפילו אם מצליחים להגיע אל הירח, רק הוא מסוגל להתכנס אל תוך מחשבתו, ולהגיע למסקנות ערכיות ומעשיות אשר מבררות את העיקר מן הטפל, את הנצחי מן הארעי. כאשר הגוף חש את כוח הכבידה המושך אותו למטה אלי קבר עולה התבונה אל פסגות המאפשרים לה ראייה פנוראמית רחבה. אומנם כוח היצירה מצוי אצל הצעיר בימים, אך האדם הלהוט במרוץ היצירה אין דעתו פנויה להתבוננות, והיא, ההתבוננות, היא פסגת חייו כאדם.
רצון האל
יהורם גאון נתן ביטוי פופולרי לתובנה זו בתוכנית טלוויזיה לרגל הגיעו לגיל שמונים: "אתה צריך את מרחב הזמן ואת כברת הדרך כדי להבין שכל הכוכבות והסטארדום, והכול זה שטויות במיץ עגבניות".
תפיסה פילוסופית מעין זו של הזקנה מתגלה בפואמה נהדרת של רוברט בראונינג, משורר בתקופה הוויקטוריאנית. ברואונינג, מלומד מעמיק בן המאה התשע-עשרה העריץ את החכם היהודי פרשן המקרא, המשורר והוגה הדעות אברהם אבן עזרא בן המאה השתיים-עשרה ועל כן שם את דברי הפואמה, בת 32 בתים, בפי החכם היהודי ואף עיטר אותה בשם "Rabbi Ben Ezra". (אין תרגום לעברית מלבד שני בתים שתורגמו על-ידי פרופסור טובה רוזן-מוקד).
בראונינג, השם דבריו בפי אבן עזרא קובע כי "אחרית חיים, לשמה ראשית נוצרה. זמנינו בידו הם, ששח: ראה שלם: שחרות היא אך מחצית: באל בטח, אל תירא". ימי השחרות הם ימים שמסתירים את התובנה לפיה הצער והכאב יש להם תפקיד מיוחד בעיצוב חיי אדם והתקרבותו לאל. לטענתו שואף האדם הצעיר שכוחו הפיזי במותניו לסוג של גדולה בלתי אפשרית, שהופכת אותו למעין יצור "ברוטלי".
אדם זקן וחכם מפנים את התודעה שכל הקורה עמו הוא מרצון האל וכי מגבלות הגוף נועדו להעצים כוחות נפש. געש הנעורים המתפרץ מחד-גיסא ומנוחת הזקן הממתין בסבלנות למותו מאידך-גיסא אינם מנוגדים אחד לשני אלא משלימים זה את זה לכדי אחדות מטפיזית. אין לפחד מכישלונות שהרי הללו יולדים הישגים, אין להירתע מחילוקי דעות ואין להיכנע לאכזבות שהרי, מכל מקום, אין האמת הצרופה בגדר השגת בני אנוש, ומה שנראה לעיני הבשר אינו המהות הפנימית של המציאות. הפואמה מסתיימת בהצגת רעיון אחדות המציאות: כל המקרים הפוקדים אדם הם חלק ממכלול אחד מאוחד.
שנותיו האחרונות, שנות זקנתו של יעקב, היו במצרים. חייו נמלאו במצרים, השלמת שליחותו הייתה במצרים, זקנתו הייתה במצרים ולכן עיקר חייו במצרים, בבחינת "מכה בפטיש" (מושג הלכתי המתייחס למעשה גמר מלאכה, שהוא עיקרה של מלאכה). רק מתוך חייו הסוערים, המאבקים עם אלוהים ואנשים, הטראומות המשפחתיות, פרשת שכם, רעב ושכול יכול יעקוב להגיע בזקנתו לדרגת "ויחי" כלומר הבנת האידיאות הטרנסצדנטיות, הקרויות בפי המהר"ל "הדברים הנפרדים". רק כאשר יעקב השיג במלואה את התובנה שאין הגשמה ללא מאבק הוא הגיע לדרגת "ויחי", כלומר לדרגה שבה אדם מגיע לשיא אדמיותו. ורק אז, שם במצרים בהתאחד שבטי ישראל, וכשהוא בדרגת "ויחי" הוא מוכשר לבצע את ייעודו: ברכת השבטים, ברכת הדרך לייסוד עם ישראל.
